מלחמת יש ברירה

על האכזריות והיופי, המהולים זה בזה, שבמלחמות הפרים
רועי בית לוי

השבוע התקשרו אלי מתחנת רדיו אזורית. הם ראו ביו-טיוב קטע ששודר במקור בטלוויזיה הספרדית ושבו רואים פר גדול מדלג אל יציע הצופים בזירה בנווארה, בצפון ספרד, ופוצע כמה עשרות צופים מבועתים, ונזכרו שפעם כתבתי כמה כתבות על מלחמות פרים בעיתון.

האירוע הדרמטי הזה הוא בהחלט הזדמנות מצוינת לדבר על מלחמות הפרים – אף על פי שאיכשהו האייטם הרדיופוני התגלגל לדיון קצרצר וגחמני בצביעות של הרב עובדיה יוסף (!?!), שעל פי דברי המראיינת (שהתבססו על הערך העברי של מלחמות פרים בוויקיפדיה) הוציא בעבר פסק הלכה שאוסר על צפייה במלחמות פרים, "אך לא משמיע קול בנוגע לאכזריות שמופעלת על ילדי העובדים הזרים".

הטיעון האקרובטי הזה כמעט והותיר אותי אילם (לצערי הייתי מנומס מכדי לבטל אותו בשלוש מלים ישירות + סימן שאלה: "תגידי, מה הקשר?" והעדפתי להמשיך לדבר לגופו של עניין) ולאחר מכן הפסקת הפרסומות גזלה ממני את יתרת המלים שהכנתי לרגל האירוע.

לכן, ברשותכם, אנצל במה מכובדת ועניינית הרבה יותר זו כדי להביא את דבריי שלא הושמעו במלואם.

מלחמת הפרים בנווארה שבה מצא לעצמו הפר זירה חדשה לא היתה מלחמת פרים רגילה. מדובר בתחרות של רקורטאדורס – חובבנים נלהבים שפוסעים אל הזירה בידיים ריקות ולכן לא דוקרים או הורגים את הפר, אלא רק מתחמקים ממנו בתנועות גמישות והרפתקניות (אין להתפלא על כך שהבאסקים בוחרים לעסוק בפעילות כך כל מסוכנת ומוזרה, ענפי הספורט המסורתיים הפופולאריים ביותר שם הם השלכת סלעים כבדים ומשחק סקווש בידיים ריקות ועם כדור כבד ביותר).

אולם לא על המסורת הזאת – הפציפיסטית כמעט, אם תרצו – יוצא קצפם של ארגוני זכויות בעלי חיים ברחבי העולם או של המחוקקים בקטלוניה, שהחליטו לפני כמה שבועות לבטל את מנהג מלחמות הפרים בקהילה האוטונומית של קטלוניה החל משנת 2012.

המטרה הגדולה של מתנגדי מלחמות הפרים הן התחרויות (קורידאס, בספרדית) שבהן הפר נידון למוות מבעוד מועד וכל מה שנותר לו לעשות זה לדחות במעט את ביצוע גזר הדין, או להציל את חייו בעזרת נגיחה מפתיעה שתפגע ביריבו הגדול ביותר: המטאדור.

מלחמות הפרים נערכות במאות השנים האחרונות ברוב הפייסטות והחגיגות החשובות בספרד (ובמספר מדינות בדרום אמריקה – בעיקר בפרו ובמקסיקו). מתכונתה הנוכחית של מלחמת הפרים עוצבה במאה ה -18 הטקסים הלכו והתגבשו לכדי שורה של כללים מחמירים ומדוקדקים שהופכים את האירוע הזה לשילוב חמקמק של ספורט, תרבות ופולקלור היסטורי.

מי שמבקש למדוד את מלחמות הפרים רק על פי אחד מהתחומים האלה עושה עוול למציאות. בספורט, אין ספק, התוצאה צריכה להיות פתוחה ולא-ידועה מראש (לכן מלחמות הפרים לא עומדות בכלליו), אירועי תרבות בדרך כלל לא מסתיימים במוות של אחד המשתתפים, וחגיגות פולקלוריות לרוב לא זוכות לסיקור תקשורתי כל כך מקיף כמו הקורידאס.

מלחמת פרים היא אירוע מזעזע. בכך אין כל ספק. האלימות המבוקרת, המתוכננת והמתוזמרת שמתרחשת בתוך הזירה משילה מעל כל מי שצופה בה כמעט את כל עכבותיו. היא יכולה לגרום לטיפוסים קשוחים לבכות ולאנשים רכרוכיים לזעוק בעליצות למראה הדם.

מלחמת הפרים מעמתת על החול האדום מדם את הטוב שבאדם ואת הנורא שבו. היא מאפשרת לו לגלות אומץ ונחישות, אך באותה העת היא גם חושפת את האכזריות הטמונה בחיה הערומה, היחידה שהורגת לשם שעשוע.

אין פלא, אפוא, שהמסורת הזאת משכה אליה טיפוס מורכב כמו הסופר האמריקאי ארנסט המינגווי, יוצר גדול שבחייו ובספריו היה מסוגל לעדינות גדולה ורגישות אינסופית, אך גם למרדף כמעט ונלעג אחר שורשי המצ'ואיזם הגברי. המינגווי הקדיש לקורידאס את הספר "מוות אחר הצהריים" וחלקים נרחבים מהספר המופלא "וזרח השמש" ותרם רבות למיתוס של מלחמות הפרים כפי הוא שנתפס עד היום מחוץ לגבולות ספרד.

אפשר להגיד הרבה מאוד על מלחמות הפרים, אפילו אחרי שפאפא המינגווי הכביר עליהן את מילותיו. זהו מחזה מרתק, טקס דוחה ואלגנטי בעת ובעונה אחת. הוא מפתה אותך בעזרת תלבושות צבעוניות, תנועות מדודות ומלאות הדר ואדרנלין ששוטף כמו גשם את הזירה, אך לאחר מכן עלול גם לגרום לך לקלל את היום שבו בחרת לצפות בו מרצונך החופשי.

אני אוהב רגעים כאלה, שקורעים אותי לחתיכות מבחינה רגשית. אני אוהב לראות את אלף השמשות על "חליפת האורות" של המטאדור ושונא לראות את האסטוקה שבידיו צוללת אל תוך גבו של הפר, בנקודה מדויקת בין חוליות גבו, והורגת אותו.

למען האמת, אני לא יודע מה אני מרגיש כלפי מלחמות הפרים – זה מה שרציתי להגיד בעצם ברדיו, לפני שהרב עובדיה והפרסומות קטעו אותי – אבל אני יודע מה אני מרגיש כלפי צביעות ושרלטנות. אני שונא אותן.

קטלוניה חוקקה חוק נגד מלחמות הפרים, אך היא ממשיכה להיות הקהילה האוטונומית שצורכת הכי הרבה בשר בקר (וחזיר) בספרד. בנוסף, אירוע הפולקלור הפופולארי ביותר בקטלוניה הוא בניית מגדלים אנושיים שאל קומת הפנטהאוז שלהם מטפס בסופו של דבר ילד תמים בן חמש או שש, שלעתים קרובות צונח ממנה ונפצע. אכזריות? מה פתאום. מסורת.

מי שמזדעזע ממותו של פר אחד בפלאסה דה טורוס בספרד מוזמן לבקר בבית מטבחיים בברצלונה (או בישראל, אם זה יותר נוח) ורק אז לבחור במוסד המוסרי יותר לפי ראות עיניו.

הוויכוח הזה סביב מלחמות הפרים לא יוכרע כמובן בקרוב, ובטח שלא על גבי הבלוג הצנוע הזה, אבל הרשו לי להאיר אותו מזווית אחרת: לבקש מהספרדים אוהבי מלחמות הפרים לוותר על הקורידאס שלהם זה בעצם לבקש מהם לוותר על פיסה מהזהות שלהם, לוותר על העבר שלהם לטובת יצירת חברה חדשה – מתוקננת, אחידה וסטרילית. חברה שאין בה אכזריות, אבל יש בה סניפים של מקדונלדס וברגר קינג בכל פינה.

אני אמשיך להסתקרן ולהתחלחל ממלחמות הפרים, כפי שאמשיך להיות מבולבל וקרוע בזמן שאני מלטף את הכלב שלי ונהנה מהסטייקים המדממים שלי.

אני מוכן לקבל את האכזריות שטבועה בי, כל עוד היא תחומה ומגודרת. זירה של לוחמת פרים היא מקום טוב מספיק מבחינתי לשחרר בו אותה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.