של מי הפלנלית הזאת לעזאזל?

כמה יהודים וזכאי חוק השבות בישראל בכו, כשראו את האנשים המבוגרים הכפותים מאחורי גבה של החיילת לשעבר, עדן אברג'יל? כמה יהודים וזכאי חוק השבות מתבוננים בתמונות ולבם נחמץ על הכפותים, כאילו כפתו את בן משפחתם? התשובה היא לא הרבה, ולא צריך להיות מדען בשביל לדעת את התשובה. קבוצת האנשים שהתמונות גורמות להם לבכות וגם לפעול, נמצאת בקרב מה שמכונה שמאל רדיקלי ומספרה מועט. אבל עדיין התמונות מחוללות סערה בישראל, מדוע?

תמונתה של אברג'יל, מחייכת ומשועשעת לצד עצירים פלסטינים שידיהם כפותות ועיניהם מכוסות היא תמונה יום-יומית בבתי דין צבאיים, במחסומים, בכל מקום בו נמצאים מנגנוני הביטחון בשטחים המוחזקים. זהו נוף שאין טבעי ממנו במדינת ישראל, ואין שום פלא שאברג'יל באמת לא מבינה מה בדיוק הבעיה.

בואו נתרגם את המשפט שלה, "לא עלה בדעתי שיש בעיה עם התמונות": כלומר, בסביבה הטבעית שלי זה טבעי לדכא ערבים. זה התפקיד שלנו היהודים, ונספחיהם, להוכיח שאנחנו הבוסים. אני חלק מהסביבה שמאשרת את המעשים שלי. אברג'יל אינה מגדירה את עצמה כמורדת. להפך, היא מרגישה חלק אינטגרלי מהישראליות, חיילת מצטיינת בצבא ההגנה לישראל. שום דבר ממעשיה לא עשתה על דעת עצמה, חוץ מדבר אחד חשוב: היא הפרה את קוד העמימות של שמעון פרס, שהוא הקוד של ישראל הציונית על כל גווניה. צריך לעשות מה שצריך לעשות בשטחים, רק מה – אסור לדבר על זה ובטח לא לחשוף את זה לעיני העולם.

מותר לאברג'יל להצטלם, זה בסדר. כמו שכתב טוקבקיסט אחד: "גם לי יש תמונות כאלה, רק מה, אני לא מרשה לכולם לצפות בהם, רק לחברים שלי". הזעם הישראלי מופנה כלפי אברג'יל בגלל שלתמונות שלה יש כוח רב; הן חושפות מבלי להתכוון את פניה המכוערות של השגרה המובנת מאליה בשטחים הכבושים. והנה חלק מהתגובות של הטוקבקיסטים על אברג'יל: "ערסית מגעילה", "פרחה נוראה – את פני המדינה", "הפרחות והערסים דופקים את התדמית בעולם", "מרוקאית, אלא מה", "המרוקאים יהרסו את המדינה", "למה אפשר לצפות מאברג'ילית מאשדוד", "עדן אברג'יל – השם אומר הכל".

תסמונת אברג'יל היא תסמונת ידועה לכל המתמצא בהוויה הישראלית. משהו מביך נחשף בהתנהגות של אנשים באחד המוסדות החשובים למדינת ישראל, נניח הצבא או הכנסת, ומיד מגויסים הערס או רצוי יותר, הפרחה, לשמש מגן לשמם הטוב של בני המעמדות השליטים. כל חוקר תקשורת ישראלית וחוקר ספרות עברית ימצאו דוגמאות למכביר לתסמונת, מאז שנות החמישים ועד היום. אבל מעניין יותר לדעת מי הוא זה אשר קשר את הפלנליות על עיני הפלסטינים ומי הוא זה אשר אזק את ידיהם? האין זה מלך הפלנליות, אבי דיסקין ראש השב"כ, ופקודיו בשטחים הכבושים? זה שעל ראשו הגירו עיתונים מאמרי חנופה – כמה הוא מוכשר, אשכנזי וילד טוב גבעתיים.

מי הוא הקובע ומחליט מהי המדיניות כלפי הפלסטינים במאה השנה האחרונות? מה בדיוק עשה כל חייו ראש המוסד מאיר דגן, בזמן שלא אכל את ארוחותיו הצמחוניות? במה שונה החיילת אברג'יל מפרופ' אסא כשר, המכלה ימיו ולילותיו בכתיבת קוד אתי לצבא בלי לחקור מה החיילים עושים בשטח? או מהסופר א.ב. יהושע, המוחה בטלוויזיה ההולנדית על כך שהעולם לא אומר כלום על 400 אלף אנשים שנהגו בקוסובו, אבל מתלונן על הישראלים שהרגו רק 1,800 פלסטינים. "צריך לספור את המתים, זה חשוב מאוד", אמר. במה שונה אברג'יל מאשה אחרת, יקירת האומה משכבר הימים, ראש הממשלה גולדה מאיר, שאמרה כי לעולם לא תסלח לערבים על כך שהם מאלצים אותנו להרוג אותם?

המנגנון הנפשי של חוסר מודעות עצמי מוחלט וחוסר היכולת לקבל אחריות על מעשי ידיהם של האנשים שבנו את המדינה ומהווים רוב רובה השכבה השלטת, מעורר השתאות. הישראלים תמיד המומים ומבולבלים כשהם מקבלים משוב ביקורתי על מעשיהם מהעולם. מה כבר עשינו שכולם מתנפלים עלינו? חוסר היכולת של האליטה הישראלית לייחס לעצמה מעשים מרושעים ונוראים מוביל אותה לגלגל את תפוח האדמה הלוהט מיד על אלה שנמצאים למטה במדרג החברתי. הציונות היא שמורת טבע יפה הטובלת בנרקיסיזם, שרק ערבים, מזרחים ומתנחלים מקלקלים ומלכלכים אותה.

דוגמה זעירה ומאלפת לחוסר המודעות העצמית של האליטה הישראלית, היא קריאתו של הסופר יורם קניוק להיכנס לאתר "זמרשת", המוגדר כפרויקט חירום להצלת הזמר העברי, ולהצילו כדבריו מ"כוחות השחור" המזרחים. שבחיו של קניוק מפורסמים כמובן באתר עצמו בגאווה, על כל תוכנם הגזעני. אבל יש דבר מעניין יותר באתר האינטרנט המפואר, שאין ספק כי מלח הארץ השקיע בו הרבה כסף, שיר בשם "ערבי זקן צולע ומסכן". השיר נכתב על ידי אנשים מקיבוץ רמת רחל בשנות הארבעים של המאה הקודמת (אנשי האתר גם מפרסמים התנצלות על ההפרעות ברקע של האודיו, ולא על מלות השיר הגזעניות):

"ערבי זקן צולע ומסכן

התחתן עם ערביה צולעת ומסכנה

נולד להם בן צולע ומסכן

התחתן עם ערביה צולעת ומסכנה.

נולדו להם בנים

עשרת אלפים

התחתנו עם ערביות

צולעות ומסכנות".