• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

קואופרטיב - התרופה המושלמת לתחלואי התאגיד

יוסי לוס

ידיעות על הון שמחפש אפיקי השקעה בישראל נחשבות בעיתונות המרכזית באופן לכאורה מובן מאליו לבשורה טובה. המדיניות של ממשלת ישראל כמו גם של ממשלות רבות אחרות מבוססת על התקווה למשוך השקעות הון. מצד שני הטיפוח של בעלי הון מקומיים וריפודם בהטבות מהטבות שונות, מוצדק פעמים רבות באמצעות הפחדה מפני "בריחת ההון" לחו"ל. השקעות בישראל צפויות בתיאוריה "לייצר" מקומות עבודה למבקשי עבודה מקומיים, כאשר בין השאר יש בזה משום הודאה בכך שההשמצה הרווחת כאילו מבקשי העבודה המקומיים הם בטלנים שלא רוצים לעבוד אינה נכונה. לשם משיכת ההון מחד והשארתו בישראל מאידך, המדינה מוותרת על מסים, מעניקה מענקים וכל מה שצריך – ובלבד שההון יושקע בגבולות ישראל. אולם במקרים רבים מספור השקעות הון שעניינן הוא עשיית רווחים פיננסיים מהירים ככל האפשר מביאים אתם צרות בצרורות.

 

במקום להתמקד בהשקעות הון, למשוך אותן, לייחל להן, לעודד אותן, להעניק למשקיעים הטבות ומענקים והקלות בגובה של מאות מיליונים, הממשלה המקומית יכולה לעודד יוזמות של קואופרטיבים. לא בעלי הון מקומיים ולא זרים אלא יוזמות יצרניות של קבוצות של עובדים שיולידו מקומות עבודה נוספים, יגבירו את היצוא, יתרמו הכנסות ממסים למדינה ובעיקר יאפשרו קיום מכובד ועצמאי מעבודה יצרנית וסולידריות חברתית. בכתבה הבאה מסופר על הופעה של קואופרטיב כזה, אולם לא רק מקומי אלא רב-לאומי; קואופרטיב אינו חייב להיות מקומי ומכוון לשוק המקומי, המצומצם והמיידי, אלא הוא יכול להיות חלופה גלובלית לתאגידים הרב לאומיים (התנצלות: מה שכתוב בכתבה שהתפרסמה במקור לפני שלושה חודשים בלשון עתיד למעשה כבר קרה. התרגום מתפרסם מאוחר מדי בגלל מגבלות של זמן).

 




פוסטר של "no chains"
פוסטר של "no chains"





עובדי טקסטיל תאילנדים וארגנטינאים מתאחדים נגד עבודת-עבדות

מאת מרסלה ולנטה

 

בואנוס איירס, 23 במאי 2010 (IPS). קואופרטיבים של עובדי טקסטיל שהוקמו על ידי עובדים-עבדים לשעבר ובעיקר עובדות-שפחות לשעבר מארגנטינה ומתאילנד ישיקו במשותף קו חדש של בגדים בחודש יוני כדי להעלות את המודעות לניצול וכדי לקדם תנאי עבודה הגונים בתעשיית הטקסטיל. ב-4 ביוני הקואופרטיב "לה אלאמדה" (La Alameda) מארגנטינה והקואופרטיב "דיגניטי ריטרנס" (Dignity Returns) מתאילנד פתחו במכירת אלפי חולצות טי במספר עיצובים תחת המותג "No Chains". בסופו של דבר, הם מתכננים לייצר פריטי לבוש נוספים בשיתוף עם קואופרטיבים נוספים. "זו זעקה למען עבודה הגונה ואמצעי להוכיח שבגדים באיכות גבוהה יכולים להיות מיוצרים בלי לשעבד עובדים", אמר אחד ממקדמי היוזמה, גוסטאבו וֶרָה מלה אלאמדה, ל-IPS.

הקואופרטיב לה אלאמדה החל לפעול במהלך המשבר הכלכלי החריף בארגנטינה ב-2001 כמטבח קהילתי. הוא מילא את צרכיהם של עובדים בוליביאניים לא מורשים רבים, נמלטי סדנאות היזע שפרחו אז כמו פטריות אחרי הגשם בבואנוס איירס. התלונות החוזרות ונשנות של לה אלאמדה בדבר תנאי העבודה הגרועים בשילוב עם התאונה הטרגית שהרגה ששה עובדים באחת מסדנאות היזע – חמישה מהם ילדים – מיקדה את תשומת הלב הציבורית בעובדים-עבדים, שבארגנטינה הם בעיקר מהגרים לא מורשים.

 

העובדים הועבדו ברציפות במשך שעות רבות ללא מנוחה, כשאותו חלל משמש אותם לעבודה ולמגורים בצפיפות גדולה עם משפחותיהם. לא היו ברשותם מסמכים וכסף והם זכו לחופש תנועה מוגבל. מתוך התלונות שהגישו עובדים לשעבר לבתי משפט עולה שהמפעלים החבויים מספקים מוצרים למותגים מובילים כמו פומה, בנסימון, לקוק, סוהו וקוסיאוקו. רשויות הצדק החרימו את מכונות הייצור בכמה מסדנאות היזע הללו, אולם טרם העמידו לדין את האחראים. מספר עובדים התארגנו כדי להקים את קואופרטיב הטקסטיל מונדו אלאמדה (Mundo Alameda) בגיבוי של הקרן הלא ממשלתית אווינה (AVINA).

 

בינתיים בצדו השני של העולם, בתאילנד, קבוצת נשים פוטרו ללא פיצויים מחברת בד אנד בת' (Bed and Bath) כאשר המפעל שלהן נסגר. עם הפיטורים הן הקימו את הקואופרטיב ”סולידריטי פקטורי“ ( Solidarity Factory) אשר בהמשך הפך לדיגניטי ריטרנס. החברות בדיגניטי ריטרנס אומרות שהמפעל ממנו פוטרו ייצר עבור מותגים כמו נייק, גאפ וריבוק, ושהן אולצו לעבוד שעות ארוכות מאד. כדי להוסיף עלבון על פגיעה, כאשר הן היו מתלוננות על עייפות, שכרן היה מקוצץ.

 

חברי שתי הקבוצות נפגשו בכנס בינלאומי שנערך ב- 2009 על ידי מרכז אסיאתי של מחקר, מידע וחינוך שממוקם בהונג קונג ומשם הוא מסייע לארגוני עובדים באסיה – מרכז המשאבים אסיה מוניטור. שם הם החליטו לאחד כוחות כדי להשמיע את קולם ברחבי העולם. מותג הביגוד החדש יושק בו זמנית בבואנוס איירס ובבנגקוק.

 

באתר "No Chains" העובדים מביעים עמדה ברורה: "הבגדים המיוצרים במפעלי טקסטיל רגילים לוכדים את העובדים בכבלים – כבלים של חוב, כבלים של שליטה על ידי מנהלים אשר מתעניינים אך ורק בכסף ולא בעובדים – כבלים של ייצור גלובלי. גורמים רבים נהנים מרווחים אשר מופקים על חשבון דם העובדים". כלומר, אין מדובר רק בהשקה של מותג חדש או בפרויקט חדש של ניהול עובדים, אלא גם בקריאה לתשומת לב לצורך בייצור תעשייתי אשר מכבד את עובדיו, בלי ניצול ועבדות.


"באמצעות פעולה ממוקדת ומכוונת אנו מוקיעים את ההתמשכות של עבודת-עבדות בשווקים גלובליים, אשר חקיקה רשלנית מאפשרת לחברות גדולות לנצל את חולשתן של קבוצות פגיעות במקומות שונים בעולם", אמר ורה. שני הקואופרטיבים יזמו תחרות בינלאומית לעיצוב של חולצות טריקו, ששה עיצובים זכו: שניים מארגנטינה, ואחד מהונג קונג, מאינדונזיה, מדרום קוריאה ומארה"ב. הקואופרטיבים החלו לייצר כדי להגיע בזמן לתאריך ההשקה המיועד. הפצת החולצות תיעשה בשלב ראשון דרך ארגונים לא-ממשלתיים וארגוני עובדים.

 

המטרה הבאה, אומר ורה, היא להרחיב את הרשת ולצרף אליה קואופרטיבים נוספים בקמפיין נגד עבודת-עבדות. דיונים על צירופם של שני קואופרטיבים נוספים מהפיליפינים ומאינדונזיה כבר מתנהלים."אנו רוצים לצרף 20 עד 30 קואופרטיבים כבר בשנים הקרובות ממדינות שונות בעולם המתפתח". כמו כן, יש באמתחתם תוכניות לגוון את סל המוצרים ולייצר מוצרי טקסטיל נוספים. לפי המארגנים, לקמפיין שלהם יש תקדים. "קמפיין הבגדים הנקיים", שהובל על ידי ארגוני צרכנים, מקדם מכירות של בגדים אשר לא יוצרו בעבודת-עבדות. אבל "No Chains" הוא הקמפיין הראשון שמובילים אותו קואופרטיבים עצמאיים: "זו הפעם הראשונה שעובדים שבאים מעולם העבדות מתאחדים כדי לגנות ניצול וכדי להוכיח שאפשר לייצר בגדים בתנאי העסקה הגונים", אמר ורה.

כנראה שיעניין אותך גם: