קואופרטיב - התרופה המושלמת לתחלואי התאגיד

יוסי לוס

ידיעות על הון שמחפש אפיקי השקעה בישראל נחשבות בעיתונות המרכזית באופן לכאורה מובן מאליו לבשורה טובה. המדיניות של ממשלת ישראל כמו גם של ממשלות רבות אחרות מבוססת על התקווה למשוך השקעות הון. מצד שני הטיפוח של בעלי הון מקומיים וריפודם בהטבות מהטבות שונות, מוצדק פעמים רבות באמצעות הפחדה מפני "בריחת ההון" לחו"ל. השקעות בישראל צפויות בתיאוריה "לייצר" מקומות עבודה למבקשי עבודה מקומיים, כאשר בין השאר יש בזה משום הודאה בכך שההשמצה הרווחת כאילו מבקשי העבודה המקומיים הם בטלנים שלא רוצים לעבוד אינה נכונה. לשם משיכת ההון מחד והשארתו בישראל מאידך, המדינה מוותרת על מסים, מעניקה מענקים וכל מה שצריך – ובלבד שההון יושקע בגבולות ישראל. אולם במקרים רבים מספור השקעות הון שעניינן הוא עשיית רווחים פיננסיים מהירים ככל האפשר מביאים אתם צרות בצרורות.

 

במקום להתמקד בהשקעות הון, למשוך אותן, לייחל להן, לעודד אותן, להעניק למשקיעים הטבות ומענקים והקלות בגובה של מאות מיליונים, הממשלה המקומית יכולה לעודד יוזמות של קואופרטיבים. לא בעלי הון מקומיים ולא זרים אלא יוזמות יצרניות של קבוצות של עובדים שיולידו מקומות עבודה נוספים, יגבירו את היצוא, יתרמו הכנסות ממסים למדינה ובעיקר יאפשרו קיום מכובד ועצמאי מעבודה יצרנית וסולידריות חברתית. בכתבה הבאה מסופר על הופעה של קואופרטיב כזה, אולם לא רק מקומי אלא רב-לאומי; קואופרטיב אינו חייב להיות מקומי ומכוון לשוק המקומי, המצומצם והמיידי, אלא הוא יכול להיות חלופה גלובלית לתאגידים הרב לאומיים (התנצלות: מה שכתוב בכתבה שהתפרסמה במקור לפני שלושה חודשים בלשון עתיד למעשה כבר קרה. התרגום מתפרסם מאוחר מדי בגלל מגבלות של זמן).

 




פוסטר של "no chains"
פוסטר של "no chains"





עובדי טקסטיל תאילנדים וארגנטינאים מתאחדים נגד עבודת-עבדות

מאת מרסלה ולנטה

 

בואנוס איירס, 23 במאי 2010 (IPS). קואופרטיבים של עובדי טקסטיל שהוקמו על ידי עובדים-עבדים לשעבר ובעיקר עובדות-שפחות לשעבר מארגנטינה ומתאילנד ישיקו במשותף קו חדש של בגדים בחודש יוני כדי להעלות את המודעות לניצול וכדי לקדם תנאי עבודה הגונים בתעשיית הטקסטיל. ב-4 ביוני הקואופרטיב "לה אלאמדה" (La Alameda) מארגנטינה והקואופרטיב "דיגניטי ריטרנס" (Dignity Returns) מתאילנד פתחו במכירת אלפי חולצות טי במספר עיצובים תחת המותג "No Chains". בסופו של דבר, הם מתכננים לייצר פריטי לבוש נוספים בשיתוף עם קואופרטיבים נוספים. "זו זעקה למען עבודה הגונה ואמצעי להוכיח שבגדים באיכות גבוהה יכולים להיות מיוצרים בלי לשעבד עובדים", אמר אחד ממקדמי היוזמה, גוסטאבו וֶרָה מלה אלאמדה, ל-IPS.

הקואופרטיב לה אלאמדה החל לפעול במהלך המשבר הכלכלי החריף בארגנטינה ב-2001 כמטבח קהילתי. הוא מילא את צרכיהם של עובדים בוליביאניים לא מורשים רבים, נמלטי סדנאות היזע שפרחו אז כמו פטריות אחרי הגשם בבואנוס איירס. התלונות החוזרות ונשנות של לה אלאמדה בדבר תנאי העבודה הגרועים בשילוב עם התאונה הטרגית שהרגה ששה עובדים באחת מסדנאות היזע – חמישה מהם ילדים – מיקדה את תשומת הלב הציבורית בעובדים-עבדים, שבארגנטינה הם בעיקר מהגרים לא מורשים.

 

העובדים הועבדו ברציפות במשך שעות רבות ללא מנוחה, כשאותו חלל משמש אותם לעבודה ולמגורים בצפיפות גדולה עם משפחותיהם. לא היו ברשותם מסמכים וכסף והם זכו לחופש תנועה מוגבל. מתוך התלונות שהגישו עובדים לשעבר לבתי משפט עולה שהמפעלים החבויים מספקים מוצרים למותגים מובילים כמו פומה, בנסימון, לקוק, סוהו וקוסיאוקו. רשויות הצדק החרימו את מכונות הייצור בכמה מסדנאות היזע הללו, אולם טרם העמידו לדין את האחראים. מספר עובדים התארגנו כדי להקים את קואופרטיב הטקסטיל מונדו אלאמדה (Mundo Alameda) בגיבוי של הקרן הלא ממשלתית אווינה (AVINA).

 

בינתיים בצדו השני של העולם, בתאילנד, קבוצת נשים פוטרו ללא פיצויים מחברת בד אנד בת' (Bed and Bath) כאשר המפעל שלהן נסגר. עם הפיטורים הן הקימו את הקואופרטיב ”סולידריטי פקטורי“ ( Solidarity Factory) אשר בהמשך הפך לדיגניטי ריטרנס. החברות בדיגניטי ריטרנס אומרות שהמפעל ממנו פוטרו ייצר עבור מותגים כמו נייק, גאפ וריבוק, ושהן אולצו לעבוד שעות ארוכות מאד. כדי להוסיף עלבון על פגיעה, כאשר הן היו מתלוננות על עייפות, שכרן היה מקוצץ.

 

חברי שתי הקבוצות נפגשו בכנס בינלאומי שנערך ב- 2009 על ידי מרכז אסיאתי של מחקר, מידע וחינוך שממוקם בהונג קונג ומשם הוא מסייע לארגוני עובדים באסיה – מרכז המשאבים אסיה מוניטור. שם הם החליטו לאחד כוחות כדי להשמיע את קולם ברחבי העולם. מותג הביגוד החדש יושק בו זמנית בבואנוס איירס ובבנגקוק.

 

באתר "No Chains" העובדים מביעים עמדה ברורה: "הבגדים המיוצרים במפעלי טקסטיל רגילים לוכדים את העובדים בכבלים – כבלים של חוב, כבלים של שליטה על ידי מנהלים אשר מתעניינים אך ורק בכסף ולא בעובדים – כבלים של ייצור גלובלי. גורמים רבים נהנים מרווחים אשר מופקים על חשבון דם העובדים". כלומר, אין מדובר רק בהשקה של מותג חדש או בפרויקט חדש של ניהול עובדים, אלא גם בקריאה לתשומת לב לצורך בייצור תעשייתי אשר מכבד את עובדיו, בלי ניצול ועבדות.


"באמצעות פעולה ממוקדת ומכוונת אנו מוקיעים את ההתמשכות של עבודת-עבדות בשווקים גלובליים, אשר חקיקה רשלנית מאפשרת לחברות גדולות לנצל את חולשתן של קבוצות פגיעות במקומות שונים בעולם", אמר ורה. שני הקואופרטיבים יזמו תחרות בינלאומית לעיצוב של חולצות טריקו, ששה עיצובים זכו: שניים מארגנטינה, ואחד מהונג קונג, מאינדונזיה, מדרום קוריאה ומארה"ב. הקואופרטיבים החלו לייצר כדי להגיע בזמן לתאריך ההשקה המיועד. הפצת החולצות תיעשה בשלב ראשון דרך ארגונים לא-ממשלתיים וארגוני עובדים.

 

המטרה הבאה, אומר ורה, היא להרחיב את הרשת ולצרף אליה קואופרטיבים נוספים בקמפיין נגד עבודת-עבדות. דיונים על צירופם של שני קואופרטיבים נוספים מהפיליפינים ומאינדונזיה כבר מתנהלים."אנו רוצים לצרף 20 עד 30 קואופרטיבים כבר בשנים הקרובות ממדינות שונות בעולם המתפתח". כמו כן, יש באמתחתם תוכניות לגוון את סל המוצרים ולייצר מוצרי טקסטיל נוספים. לפי המארגנים, לקמפיין שלהם יש תקדים. "קמפיין הבגדים הנקיים", שהובל על ידי ארגוני צרכנים, מקדם מכירות של בגדים אשר לא יוצרו בעבודת-עבדות. אבל "No Chains" הוא הקמפיין הראשון שמובילים אותו קואופרטיבים עצמאיים: "זו הפעם הראשונה שעובדים שבאים מעולם העבדות מתאחדים כדי לגנות ניצול וכדי להוכיח שאפשר לייצר בגדים בתנאי העסקה הגונים", אמר ורה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איציק ניסני

    נכים נטולי סולידאריות
    כשבעולם כבר מתארגנות קבוצות עובדים סולידאריות להעסקה הוגנת של פועלי הטקסטיל בדרום אמריקה .
    מורידים כאן ברשות וסמכות וללא פיקוח ואכיפה הדוקה
    את מחיר שעת עבודת נכים .
    נקרא גם חוק לרון.
    זה כמובן מעודד קבלנים לעבודות פרך להעסיק נכים במחיר נמוך
    הרי הם מקבלים מחיר מלא -אז מה איכפת להם לשלם עוד יותר ..פחות.

  2. א.ד

    עדין הכללים זהים:
    א. תפיקו מוצר טוב אחרת תפשטו את הרגל.
    ב. תפיקו מוצר זול אחרת תפשטו את הרגל.
    ג. תשלמו את החובות שלכם אחרת תפשטו את הרגל.

  3. מה הטענה?

    המופיעה בכותרת.

    המאמר מתחיל ברמיזה מהפכנית – השקעות הון זר לא מטיבות לכלכלת המדינה.
    היית מצפה שאחרי אמירה דרמטית שכזו יבוא מאמר שיפרוס שורת טיעונים בניסיון לשחוט מה שמקובל היום כהנחת המוצא.
    אך במקום זה בא מאמר עם סיפור על דרך אחרת לעידוד הכלכלה – נושא חשוב ככל שיהיה, אבל לא מחזק בדבר את הרמיזה בתחילת הכותרת.

    השקעות הון זרות, אפילו אם הן נעשות לשם רווח פיננסי מהיר ואינן באמת יוצרות מקומות עבודה (מה שנכון רק לחלק לא גדול מהמקרים), הן עדיין ללא כל ספק מטיבות עם הכלכלה.
    גם על רווח פיננסי מהיר גובים מסים, שמגיעים לקופה הציבורית ואחר כך אפשר להשתמש בהם לשם אותם תוכניות לעידוד ממשלתי של עסקים קטנים אותה מוצע במאמר.

  4. מיכאל

    אני רוצה לקנות מוצרים שיוצרו רק על-ידי עובדים שתוגמלו כראוי. רצוי עוד יותר על-ידי חברות בבעלות קואופרטיבים של עובדים ולא בבעלות בעלי הון. אני מוכן לשלם על כך יותר. כיצד אני יכול לעשות זאת? למי שיש מידע על חנויות ארגונים או חברות העוסקות במכירת מוצרים כאלה- אנא פרסמו אותו.

  5. שור

    בתאגיד רגיל הערך המוסף שהוא יוצר מתחלק בין הבעלים לעובדים.
    בתאגיד ציבורי (חברה הנסחרת בבורסה) הערך המוסף מתחלק בין עובדים לבין אלפי או מיליוני בעלי מניות (באמצעות קרנות פנסיה).

    בקואופרטיב, הערך המוסף מגיע כולו לעובדים.
    ויש גם הסדרים נוספים, של תאגידים השייכים ללקוחות (כמו רשת שיווק גדולה בשוויץ).

    מודלים קואופרטיים הינם סוגי פתרונות קפיטליסטיים הנהוגים בחברות הייטק רבות (חלוקת אופציות לעובדים) ובקרנות השקעה (שותפויות), בפירמות עורכי דין ורואי חשבון (שותפים הנהנים מפירות הפרימה), ובאגודות חקלאיות (כמו תנובה).

    פתרונות אלו יכולים להביא לחלוקת הון שיוויונית יותר, ועל כל יש לעודדם באמצעות מיסוי. לדוגמא מס חברות נמוך יותר.

    שבת שלום,
    שור

  6. יוסי לוס

    בין חברה שאינה קואופרטיב לבין קואופרטיב הוא שבחברה שאינה קואופרטיב המטרה העיקרית היא רווח בעוד שבקואופרטיב המטרה העיקרית היא העובדים, חייהם, תנאי עבודתם ושכרם. יכולות להיות לכך השלכות רבות.
    למשל, אם מדובר בחברה שנסחרת בבורסה והיא מרוויחה פחות מאשר בשנה שעברה, המשמעות היא ירידת ערך המניה וירידת ערך החברה שעשויה להוביל ל"התיעלות", קרי לפיטורי עובדים כדי להגדיל את שורת הרווח. אם חס וחלילה החברה לא מרוויחה כלל (אבל גם לא מפסידה) היא מאבדת את זכות קיומה בעיני בעליה. גם אז, או שעובדים יפוטרו, או ששכרם ייפגע או שהחברה אף תיסגר. לעומת זאת, במקרה של קואופרטיב כל המקרים הללו לא יביאו לפיטורים כלל. המטרה היא השתכרות של העובדים ואם החברה לא מפסידה אלא מכניסה די כדי לשלם משכורות, זה עשוי להספיק. כמובן שהעובדים שהם גם הבעלים ירצו להשתכר שכר גבוה יותר משנה לשנה אבל כל עוד הם משתכרים שכר הגון הם לא יפרקו את החברה שלהם. יש לכך השלכות רבות נוספות וקצרה היריעה כאן מלפרטן.
    כמו כן, קואופרטיב לא חייב להיות עסק קטן. הוא יכול להיות עסק גדול ואפילו גדול מאד.

  7. י.ד

    בשניהם משמעות הדבר שהכנסות החברה גבוהות מספיק כדי לתגמל את בעלי החברה (בחברה בורסאית בעלי מניות ובחברת עובדים מי שמוגדרים בתקנון החברה `עובדי החברה`). אולם תחת הנחה של הכנסות גרועות יכול להיות שהתגמול יראה לא מספק, וחלק מבעלי החברה יבחרו לנטוש אותה, בחברה בורסאית בעלי המניות ימכרו את המניות וינסו לקנות מניות אחרות, בחברת עובדים קופראטיבית אולי חלק מהעובדים יבחרו לנטוש את החברה על זכויות היתר שלהם כבעלי החברה ויבחרו לעבור לחברה מצליחה יותר המתגמלת באופן טוב יותר את העובדים שלה (אפילו אם לכאורה הקפוראטיב מספק להם לכאורה שכר "הוגן". לפי מושגיה מזרח גרמניה סיפקה לעובדי הקופראטיב שלה שכר הוגן אך משום מה הם בחרו לעבור למערב גרמניה לעבוד בחברות לא קופראטיביות ולקבל שם שכר קצת יותר גבוה).

    אי אפשר לדעת מה יקרה. חברת עובדים היא סך הכל צורה מיוחדת לחלוקת הכנסות והתחייבויות של החברה באופן מסוים; התחייבויות זה כסף שהחברה לוותה מכל מיני פנסיונרים לעתיד שמקווים להשתמש בו בזמן הפנסיה לקניית קוצבי לב ותרופות נגד סכרת. ההתחייבויות מתממשות כאשר החברה פושטת את הרגל והפנסיונרים באים למכור את כל המרצדסים שהחברה קנתה לעובדים שלה כדי לקבל את החסכונות שלהם חזרה. זה מסביר מדוע רוב העובדים בעולם מעדיפים להיות עובדים ללא התחייבויות וללא מרצדסים מהחברה שבה הם עובדים. אם האופן הזה לא יספק את הסחורה ויביא הכנסות החברה תפשוט את הרגל והחברים/עובדים בחברה יצטרכו למצוא דרך אחרת להתפרנס (לצורך זה אין הבדל בין חברה בורסאית לחברת עובדים).

    בסופו של דבר כפי שכתבתי הכללים הם אותם כללים והשאלה כיצד מחלקים את ההכנסות באופן פנימי בין עובדים לבעלים איננה רלבנטית לכללים ההוגנים של התקיימות חברה.

  8. שור

    בקואופרטיבים השכר של העובדים מורכב הן מהשכר עצמו והן מהרווח של הקואופרטיב.

    לדוגמא, בקואופרטיב אגד – שכיר חבר משתכר כמעט פי 2 לעומת שכיר שאינו חבר, ההפרש הוא למעשה הרווח של הקואופרטיב המחולק בין החברים כשכר.
    כך גם יש בישראל כ-200 אלף עצמאים קטנים שלא מעסיקים שכירים, גם אצלם ההכנסה (בקיזוז ההוצאות) היא גם שכר וגם רווח.

    לכן כמו שבעלי תאגיד רוצים למקסם רווח,
    וכמו שעובדי תאגיד רוצים למקסם שכר,
    כך חברי קואופרטיב שואפים למקסם רוח/שכר שזה מבחינתם אותו דבר בעצם.

    בחלוקה של המדינות בעולם לפי התחלקות ההון, עולה שמדינות בהן שוק ההון מפותח מאוד, התחלקות ההון היא שיווניוית יותר. שכן מנגהון שוק ההון מביא לחלוקת הרווחים למיליוני פנסיונרים וחוסכים.

    אני יודע שקשה להסכים עם תובנה כזו, אבל זו המציאות.

    שור

  9. גד

    הינו חברה המאגדת תחתיה חברות בנות כשהיא שולטת בהון שלהן במידות שונות.
    מכאן שאין לגמרי טעות בהנגדה בין קואופרטיב לתאגיד אבל בד"כ רצוי להנגיד קואופרטיב שבעליו הם בד"כ גם אלו שעובדים בו,אם כי הוא יכול להעסיק עובדים שכירים שאינם בעליו לבין חברה שהיא בבעלות יחיד,משפחה או שותפים מעטים.
    נכון גם שקואופרטיב יכול להיות תאגיד ע"י כך שהוא מחזי חברות בנות כמו אג"ד למשל.

    בכלל,ההבדלים הברורים ביו שיטות התארגנות כבר מזמן אינן חדות וחותכות כבעבר כאשר הביטוי המשפטי להתארגנויות עבר שינויים והשתכלל מאד.

    1. לילי

      אגד עדיין קואופרטיב? הרי ב 2001 היה אמור לההיפך לחברה. היכן זה עומד?