• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

האקולוגיה של הזנות

נטלי פרוסט

מיכל חלבין, "נטשה", אוקראינה 2005 (מתוך Ms.Use)

הטקסט שלפניכם/ן מופיע בגיליון מס' 2 של מגזין "מיס.יוז" (Ms.Use), המופץ בימים אלה בחנויות הספרים. המגזין עוסק במיניות – נושא שלא נהוג לפנות לו את כל הבמה – על הקשריה הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים, באמצעות טקסטים ועבודות אמנות. נושאו של הגיליון הנוכחי הוא הקשר בין סקס לאקולוגיה: דיון בטבעי מול הרציונלי.

לפני שנתיים סיפרה לי אשה שעבדה כזונה באזור התחנה המרכזית, שלקוחותיה הם בעיקר גברים מבוססים שמחפשים מין מלוכלך. לדבריה אז, הם תפשו את המין שהציעה כמלוכלך כיוון שהיתה נרקומנית, עבדה ברחוב וגבתה מחיר נמוך בעבור שירותיה. מסיפורים שסיפרה לאדם שלישי ששתינו הכרנו נודע לי גם שחוותה התעללות מינית בילדותה. אינני יודעת מה עלה בגורלה ואם הצליחה להשתקם ולעזוב את הזנות, כפי שרצתה.

לעומתה הבלוגרית בל דה ז'ור, האמריקאית במקור, שהשאילה את שמה מהסרט יפהפיית היום שבו כיכבה קתרין דנב ואשר הציג זנות גבוהה כבחירה אופוזיציונית לחיים הבורגניים המשעממים – ונחשפה לפני כשנה כד"ר ברוק מגנטי, חוקרת מחלות ילדים שחיה באנגליה – חזרה והדגישה בראיונות הרבים שערכה בעקבות החשיפה שעבדה בעבור 300 פאונד ללקוח, שסביבת העבודה שלה כללה בתי מלון יוקרתיים, שנהנתה מהמין או לפחות מהמשחק המיני שהיה בו, וכי לקוחותיה היו אנשים אמידים, משכילים ונעימים.

ובין שתי אלה ישנה גם הזנות הבורגנית, הממוקמת באמצע – בין הרחוב לבתי המלון – ומוכרת לי כזונה. עד לא מזמן, הסביבה שבה התקיים סוג זה של זנות היתה הדירה הדיסקרטית ששימשה כמה בנות עובדות יחד, וכיום משמשים לצורך זה גם דירות פרטיות שבהן עובדות אשה או שתיים וחדרים שמושכרים לפי שעה. למעשה שלוש האפשרויות שתוארו כאן, כביכול כשלוש אקולוגיות שונות של זנות, הן תוצאה של היענות למניע אחיד ובורגני במהותו – השאיפה להשיג את מה שבסביבה הקרובה נחשב למותרות.

הרחוב הוא סביבה ציבורית וככזה מי שמעוניין לעבוד בו נזקק לאישור – בתי עסק משלמים ארנונה גבוהה יותר מבתים פרטיים, רוכלים צריכים רישיון כדי למכור בו את מרכולתם ואפילו הפרסום מותר במקומות מוסדרים בלבד. לא מעט זונות עובדות ברחוב ורובן מתקבצות במקומות שמזוהים עם זנות רחוב, כך שכל זונת רחוב וכל לקוח שמחפש כזו יכולים למצוא זה את זו בקלות. במקומות האלה ברור שכל הנוכחות הן זונות, גם אם אינן עסוקות במתן שירותי מין באותו רגע עצמו שבו המשטרה עוברת במקום אלא רק ממתינות ללקוחות. ההנחה הזו מהווה בסיס למעצרים רבים, אך כיוון שהזנות עצמה הנה חוקית, העילה למעצר היא שוטטות או הפרעה לסדר הציבורי. נוכל לומר אם כך שמתקיימים פה יחסי גומלין של סיכון הדדי בין הזונה לבין סביבת העבודה שלה – הרחוב כסביבת עבודה מסכן את הזונה העובדת בו, כלומר אינו מאפשר לה קיום בטוח בו, ובמקביל נוכחותן של הזונות "מזהמת" את המרחב הציבורי. במובן הזה זנות הרחוב היא הפגיעה ביותר, בהיותה זו שניתן לאתרה בקלות.

סביבת עבודה נוספת, כאמור, היא הבית הפרטי – זונות רבות מעניקות את שירותיהן בביתן. לכאורה נוכל לומר כי הבית הוא המקום האישי, האינטימי ביותר, ואך הגיוני שמעשים פרטיים כמין ייעשו בו, ואולם בזנות המין אינו פרטי – הוא לא תוצר של יחסים בין-אישיים בלבד אלא של יחסים שמוסדרים בעִסקה. זונות שעובדות בביתן מכניסות את העבודה, על כל מה שכרוך בה – הדימוי השלילי, הריחות הזרים והחותם שמשאירים הלקוחות על הסדינים – למרחב הפרטי ביותר. היתרון של העבודה בבית במקרה הזה מתעצב ביחס לאופציות האחרות – זו של הרחוב, הכרוכה בסכנת מעצר, וזו של בית המלון, הכרוכה בהוצאה כספית מכיסה של הזונה או מכיסו של הלקוח, ובשני המקרים התוצאה עבורה היא הפסד של כסף או לקוחות. מבחינת החוק אין הפרדה או הבחנה בין זונה שעובדת בבית ששייך לה לבין זונה שעובדת בבית שהיא משכירה לצורך עבודתה.

גם בזנות ביתית מתקיימים מעצרים והם מגובים בתפישה הרואה בנשים הללו קודם כול זונות ורק אחר כך דיירות או בעלות בית. ושוב, כיוון שהעיסוק בזנות מאושר בחוק, העילה למעצר במקרים אלה היא אחזקת מקום לצורכי זנות, משמע – אפילו את ביתה שלה, מבצרה, הזונה מצליחה "לזהם" בעבודתה ולהפוך למקום פלילי ומפליל. יוצא אפוא שאין לזונה כל סביבה מוגנת – בהיותה זונה, הסביבה שהיא מתנהלת בה – ביתה הפרטי או המרחב הציבורי – הופכת לסביבה פלילית. כל סביבה היא עבורה מלכודת.

מלבד הסביבה, שהופכת אתר פלילי מרגע שהיא מאכלסת זונה אחת או כמה, גם יחסי הגומלין עם הסביבה מפלילים באותה הדרך: לא אחת קרה שבית המשפט יצר הקבלה או זהות בין האנשים המקיפים את הזונה לבין אלו הנהנים מרווחיה, למשל בני זוג של נשים שעבדו בזנות הואשמו בכך שהם חיים על רווחי זונה. הפרשנות הפשוטה להגדרה משפטית זו היא סרסרות, ואכן סנקציות משפטיות הוטלו עליהם כעל סרסורים. המציאות הזו מייצרת מעין "מרחב ביטחון" תמידי סביב הזונה, שמבדיל אותה מאנשים וסביבות נורמטיביות: אשה שיודעת שעיסוקה הוא חוקי, אך אל לה לפרסם את עובדת עיסוקה, להחזיק מקום לעבוד בו או להיעזר באנשים אחרים לצורך עבודתה, היא אשה מבודדת. ככל שהיא צעירה יותר, הבידוד הופך אותה לפגיעה יותר. כך היא תיטה לנתק קשר עם אנשים "מהוגנים" שאינם קשורים לעולם הזנות ולשמור מרחק ממקומות "מהוגנים", או שתיעזר בגורם "מגן" – הסרסור.

מצד אחד, מרחבי הביטחון האלה משרתים את האינטרסים שלה ושל החברה כאחד: עליה הם מגִנים מפני התנגשות עם גורמי אכיפת החוק וחשיפת זהותה האישית, ועל החברה הם מגִנים מפני ה"זוהמה" שבנוכחותה. מצד שני, אותם מרחבים גם מסכנים אותה: הם מקטינים את יכולת הפיקוח עליה ומגבירים את נוכחותם של גורמים עברייניים בסביבתה, את פוטנציאל הפגיעה בעוסקת בזנות ואת קשר התלות שבינה לבין סרסורים או גורמי תיווך נצלניים אחרים.

גם החוק בעצמו, כך מסתבר, לא נועד לשרת זונות או להגן עליהן; לשון החוק פתוחה לפרשנויות של שופטים ומחוקקים, ובידי גורמי האכיפה אין דרך להפליל את הזונה על היותה זונה, שכן עבודתה חוקית, אך כל פרשנות של בית המשפט ללשון החוק המעורפלת וכל אכיפה של החוקים הקשורים בזנות אפשריות רק הודות לנוכחותה של זונה. מרחב המחיה שלה מופקע לטובת הצורך בהפללתה כזונה, הזמן שלה מבוזבז בחקירות ובמתן עדויות, האנונימיות שלה, שלרוב חיונית לשמירה על כל פן אחר בחייה שאינו קשור לזנות, נפגעת כתוצאה מציון זהותה ברישומים שונים, גם אם לא תמיד פליליים, כבודה נרמס ביחס המשפיל מצד המשטרה וכמובן – זכותה להתפרנס בכבוד ולבחור את עיסוקה אינה מובאת כלל בחשבון.

בימים אלו עומד לדיון חוק איסור צריכת זנות הוצע במקור על ידי נעמי לבנקרון ונקרא גם חוק הפללת הלקוח. לכאורה מדובר בחוק שמטרתו להעביר את כובד המשקל החברתי בכל מה שנוגע לזנות מהזונות אל הלקוחות – ולחדד עמדה מוסרית מצד הממסד שלפיה גופה של אשה אינו ניתן לקנייה כחפץ ומי שקונה את גופה צפוי לסנקציות חינוכיות ומשמעתיות. בפועל מדובר בעוד חוק אבסורדי שעובר שלבי אישור בכנסת למרות התנגדותן של זונות עובדות. אותן זונות יהיו הערוץ היחיד שיאפשר אכיפה ראויה: בלי עדותן, לא תהיה דרך להפליל את הלקוח. גם אם אין למקבלי ההחלטות ובעלי ההשפעה עניין לשמוע את קולן של הזונות העובדות, בהעדיפם לקדם אידיאל חברתי שוויוני על גבן, מן הראוי היה לפחות לתת את הדעת לשאלה כיצד יובטח יחס הולם לזונה כעדה יחידה לעבירה.

בדיונים ובוועדות שבהם נכחתי או התבקשתי להיות נוכחת, זונות עובדות ניסו לא רק להביע את התנגדותן לחוק תוך סיכון פרטיותן וחשיפת זהותן, אלא גם להבהיר היבטים שעד עתה התעלמו מהם המחוקק, רשויות האכיפה וגם רוב הארגונים הפועלים למען זונות: מעמדן הפגיע יותר של זונות הרחוב והחשיפה המוגברת שלהן לאלימות והטרדה משטרתית, סוגיית הזנות כבחירה מבין אפשרויות מוגבלות או כבחירה לגיטימית ומודעת, יחסן הלא אחיד של הזונות ללקוחותיהן, כפי שהראיתי בשתי הדוגמאות שבהן פתחתי את הטקסט, ועוד סוגיות חשובות, שחלקן מערערות על הצעת החוק באופן מהותי וחלקן רק מחדדות את ההיבטים השליליים שעלולים להתחזק במציאות היום-יומית של הזונות אם החוק יעבור.

אך נראה שהמחוקק מעדיף את נקודות הזכות שנצברות לו מהצלחתו בקידום חוק שבמהותו הוא פופוליסטי, ומוכן לשם כך להעלים עין מצרכיה הבסיסיים של האוכלוסייה העיקרית שהחוק נוגע לה – החקיקה תגביר את חיכוך הזונות עם המשטרה, את התלות בסרסורים, את הצורך במציאת מרחבים מוגנים ומבודדים עוד יותר שיאפשרו עבודה תקינה, וכן תצריך מציאת הגנה כפולה – לזונות, ומעתה גם ללקוחות. אלא שבמציאות בישראל 2010 הנימוק של חקיקה למען "טובת החברה" כולה על חשבון החלשת החלשים לא נראה מפתיע או מזעזע במיוחד.

כנראה שיעניין אותך גם: