פוסט-ציונים, דו-לאומיים וחיות אחרות

יונתן ברזילי

כבר כמה שנים שהדיון הציבורי בארץ לא נסוב סביב ימין ושמאל. תחת ההגדרות הארכאיות האלה, מתנהל הדיון בין שני מחנות אחרים לגמרי: המחנה החד-לאומי והמחנה הדו-לאומי. במחנה הראשון, זה שדוגל בשתי מדינות לשני עמים, מסתופפים יחדיו השמאל הישן והימין שהתפכח מחזון ארץ-ישראל השלמה. המחנה השני, זה שדוגל במדינה אחת לשני העמים, מורכב מהשמאל הרדיקלי, ומהימין שמוכן לוותר על לאומיות בשביל שטח.

הפרדיגמה הזאת משמשת לאחרונה להצדיק מתקפת דה-לגיטימציה פרועה חסרת מעצורים – לא על מדינת ישראל אלא על השמאל. השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה באמצעי התקשורת, לא כנגד דעותיו, אלא כנגד עצם הזכות שלו להשמיע אותן ולפעול כדי לקדמן. מתקפה זו מובלת על ידי הימין והמרכז הישראלי, שמגובים מדי פעם על ידי "השמאל הלאומי".

הרעיון עובד כך: בכל פעם שתוקפים את השמאל, יש לדאוג לציין שהמתקפה היא לא נגד השמאל, אלא נגד ה"דו-לאומיים". ניתן גם לקרוא להם "אנטי", "פוסט או "א-ציונים". כך מצטייר שהמתקפה אינה נגד מחנה פוליטי בעל עמדה לגיטימית, אלא נגד מחנה מוקצה, שמטרתו להרוס את היישות הקולקטיבית עליה מושתתת החברה, קרי מדינת ישראל.

הבחנה זו מסירה אחריות מן התוקף, שאינו מבצע דה לגיטימציה למחנה פוליטי באמצעים אלימים (מילולית), אלא רק משתמש בכל מה שהוא יכול כדי "להגן על המדינה". חלוקה זו גם משמשת חיץ בין השמאל הרדיקלי והמתון: לא עוד שני גוונים של אותו מחנה – אחד שמאלי יותר ורדיקלי יותר, האחר יותר מתון ופרגמטי – אלא שני קצוות נפרדים. כך, דומה היום שהשמאל המתון קרוב יותר לימין המתון מאשר לשמאל הרדיקלי.

האומנם המתקפות הן כנגד מחנה אנטי-ציוני ודו-לאומי שמטרתו השמדת ישראל, כפי שטוענים לא אחת המתקיפים, או שמא מדובר במתקפות דה-לגיטימציה כנגד השמאל? נבחן זאת דרך שלוש פרשיות שעלו לכותרות לאחרונה:

  • שייח ג'ראח. כאן, יחסית פשוט. פלסטיניות גורשו מבתיהן, מכיוון שמתנחלים הצליחו להוכיח בעלות על הבתים. אלא מה, הבעלות היא מלפני 1948. המסקנה לכאורה ברורה: אם ליהודים מותר לשוב לבתיהם מלפני 48', ללא התחשבות בתושבים הנוכחיים, והרי חלילה לנו מלחשוב שבישראל 2010 יש אפליה בין יהודים לערבים, אזי שגם לערבים מותר לשוב לרכושם מלפני 48'. כל ציוני בר דעת היה מבין מיד שאין זה מצב רצוי בחינתו. ואכן, היו כמה שהבינו: דויד גרוסמן למשל, ואפילו מנסח הקוד האתי של צה"ל, פרופ' משה הלברטל. למרות זאת, ספגה המחאה בשייח ג'ראח ביקורת רבה, ותויגה כא-ציונית. כך, למשל, אריאל מורלי, יו"ר תא לביא באוניברסיטה העברית, המזוהה עם הליכוד, אמר "אלה עוד ועוד לבנים של פוסט ציונות במגדל השן". יובל אדמון, לשעבר יו"ר תא אופק של מפלגת העבודה, טען כי "זהו השמאל הרדיקלי, הפוסט-ציוני, שמפגין בשייח ג'ראח, לא השמאל שלי". ניכר שלמרות שלמאבק בשייח ג'ראח יש השלכות ציוניות ברורות, רבים עדיין מייחסים לחברים בו עמדות לא ציוניות.
  • החרם הפלסטיני על ההתנחלויות. לפני כמה חודשים, החליטה הרשות הפלסטינית על החרמה של תוצרת ההתנחלויות בשטחים הכבושים, ואף על הפסקה עתידית פוטנציאלית של עבודת הפועלים הפלסטינים באותן התנחלויות. אף על פי שהדוברים הפלסטיניים הדגישו כי החרם אינו על תוצרת ישראל, אלא על תוצרת ההתנחלויות בלבד, הביקורת לא בוששה לבוא: שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, הזהיר את הפלסטינים שהחרם יפגע בהם בסופו של דבר, ואליקים העצני, חבר מועצת יש"ע, השווה את החרם לחרם הנאצי על חנויות של יהודים. בנוסף, בכנסת עלתה הצעת חוק שתאפשר לנפגעי חרם לתבוע פיצויים ממשתפי פעולה ישראליים עם החרם. החרם היה פעולה לא אלימה, שלא כוונה כנגד ישראל אלא רק כנגד ההתנחלויות – ובכל זאת הוא זכה לגינוי כפעולה אנטי ישראלית, ומי שתמך בו סווג כשמאלני קיצוני.
  • החרם על תיאטרון אריאל. "כשבאירופה מכריזים עלינו חרם, אנו טוענים להתנהגות אנטי-ישראלית וציונית", השווה עופר אורנשטיין, חבר מועצת העיר נתניה, בין החרם על ישראל בחו"ל למחאה בישראל. העיתונאי בן דרור ימיני דווקא ניסה להישאר ענייני, כשכתב כי "חרם תרבותי הוא עניין לגיטימי", אולם לאחר מכן כתב על החותמים: "לפחות חלק מחותמי המכתב שייכים למחנה המאוס. יש בתוכם, למשל, מי שמסרב להתגייס לשירות צבאי מטעמי מצפון. זה לא חרם על אריאל. זה חרם על זכותנו להגן על עצמנו. יש בין החותמים כאלה שמתנגדים לעצם זכותנו להתקיים כאן, כמדינה יהודית ודמוקרטית". כמו במקרים האחרים, גם כשאנשי השמאל מחרימים רק את ההתנחלויות, הם בעצם אנטי-ציונים.

התגובות הללו ואחרות מתאפשרות משום שהחלוקה לציונים ולאנטי-ציונים אינה אבחנה חדשה, אלא קללה ישנה. ברוב המכריע של המקרים, כשהביטוי אנטי/פוסט/א ציוני מוטח במישהו, זה לא כי למטיח יש צורך לסיווג חדש של הדיון המדיני, אלא כי פשוט לא נעים יותר להגיד "עוכר ישראל" או "גיס חמישי". במסגרת האקדמיזציה של השפה ושיח הפוליטיקלי קורקט, הימין לא יכול להשתמש יותר בביטויים הללו, שכן אז הוא יוצג כבור ומתלהם. אז מה עושים? משתמשים בביטויים פסבדו-אקדמיים, שמשמעותם בשביל המלעיזים זהה, אך הם נשמעים יותר טוב תקשורתית.

יש לדחות את החלוקה החדשה/ישנה הזאת. השמאל המתון, הלאומי, צריך להפסיק לבצע דמוניזציה של השמאל הרדיקלי ולהפסיק להתכנס עם הימין המתון תחת חסותה של ציונות מעורפלת כלשהי. השמאל הרדיקלי צריך להפסיק להתלהב מהאקטיביסטיות של הימין הרדיקלי, ולהפסיק להתנשא על הפרגמטיזם של השמאל הלאומי.

החלוקה החדשה/ישנה הזאת היא בעצם הפרד ומשול לשמאל באצטלה של תיאוריה מדינית, והיא זו שתקבור את השמאל סופית. זאת, אלא אם הוא יידע להתלכד מסביב לנושאים החשובים לו באמת: סוציאליזם וזכויות אדם. רק שמאל מאוחד, לאומיים ורדיקליים ביחד, יוכל לפעול באפקטיביות במציאות הלאומנית קפיטליסטית השוררת במדינה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.