ארלוזורוב בע"מ

אחת הדרישות המרכזיות לקבלת זיכיון של ספק מורשה למאמריה של מרב ארלוזורוב, היא התאמה אידיאולוגית לתפיסה ימנית חברתית-כלכלית קיצונית
יוסי דהאן

כפעילות חלופית לפתרון תשבצים אני מתעכב לעתים על מאמריה של מירב ארלוזורוב ב"דה מרקר". לא תמיד יש לי זמן לזה וכמו כן הפעילות הזאת בה אני מנסה לזהות את הפרכות, ההטעיות, המידע החלקי וההכללות חסרות הבסיס בטקסטים, הופכת למעצבנת ומרגיזה לאחר זמן מה. ארלוזורוב היא עיתונאית חרוצה מאד, הנוהגת לפרסם באופן די קבוע לפחות מאמר אחד מדי יום, לעיתים אפילו שניים-שלושה. היא לא עיתונאית במובן הרגיל של המלה, כלומר מישהי המכירה לעומק את התחומים עליהם היא כותבת, מעורה בעובדות, בקיאה בהיסטוריה ובמחקר וכזו המציגה בפני הקורא על סמך ידע מבוסס את העמדות השונות הנוגעות לנושאים שבהם היא עוסקת; ארלוזורוב היא למעשה מפעל לעיבוד ומחזור בזק של חומרים של אחרים, חומרים אותם היא מלקטת ממספר מקורות מצומצם.

אחת הדרישות המרכזיות לעמידה בתנאים לקבלת זיכיון של ספק מורשה למאמריה של ארלוזורוב, היא התאמה אידיאולוגית לתפיסה הימנית החברתית-כלכלית קיצונית שלה. כך למשל מזה שנים משמשת ארלוזורוב אגף מרכזי במחלקת יחסי הציבור של משרד האוצר, שפקידיו והיא חולקים עמה את אותה אמונה דתית כלכלית. האוצר מזרים נתונים, הערכות וסקירות שמטרתם לנגח יריבים, ארגוני עובדים, ארגונים חברתיים ומדיניות כלכלה הסוטה מהקו הניאו ליברלי, וארלוזורוב מעמידה לרשותו במה להפיץ את מסריו.

שביתת עובדי קופי בין. צילום: אקטיבסטילס

אתמול פירסמה ארלוזורוב את המאמר "שביתה – כלי הנשק של עובדים חזקים". קריאה ראשונית של המאמר עושה רושם של טקסט השזור בממצאים עובדתיים המבססים את הקביעה בכותרת. במאמר נעזרת הכותבת במחקר אקדמי שערכו פרופ' עומר מואב והדס גבאי מהאוניברסיטה העברית (מואב, אגב, הוא אחד הזכיינים המורשים המרכזיים להספקת חומר למפעלה של ארלוזורוב בשנים האחרונות).

כתחליף לפתרון סודוקו היומי הבה נעבור על מאמרה של ארלוזורוב. וכך היא כותבת:

"סקירה שערך משרד האוצר ב-2005 העלתה כי מדינת ישראל היא אחת משיאניות העולם במספר ימי השביתה בה. לפי אותה סקירה, ב-2003 מספר ימי השביתה בישראל (עבור כל מיליון מועסקים) היה פי 20 מבדנמרק, פי 261 מבהולנד ופי 2,810 מביפן".

מקור המידע כאן הוא הספק המוכר משרד האוצר, שנת הסקירה 2005 והנתון המרכזי המשמש את משרד האוצר להדגים כמה מופרעים ובלתי אחראים העובדים בישראל היא שנת 2003. אולם מה לעזאזל התרחש בשנת 2003 שגרם לעובדים לאבד את שפיותם? ובכן, בשנת 2003 מכהן כשר אוצר בנימין נתניהו, זו אחת מהשנים המרכזיות שבהן הוא מקדיש את כל כוחותיו על מנת לממש את חזונו החברתי והכלכלי, שמטרותיו הפרטה של כל מה שזז, קיצוץ בשירותים החברתיים, ופרימה מסיבית של רשת הביטחון הסוציאלי. בקיצור פירוק מדינת הרווחה. מטרה מרכזית נוספת של נתניהו באותה שנה היא עימות וניסיון לשבור את ארגוני העובדים. כך, למשל מתגאה, יד ימינו של נתניהו באותה תקופה, הממונה על אגף התקציבים באוצר אורי יוגב, בראיון לרגל פרישתו ל"הארץ" שהוא מעניק למיודעתנו מירב ארלוזורוב ,ב"הישג הגדול ביותר" במהלך כהונתו תחת נתניהו: שבירת העבודה המאורגנת בישראל. יוגב רואה בכך "מהפכה היסטורית, שהמדינה תמשיך ותקטוף את פירותיה לאורך שנים".

ואכן, ב-2003 מחליטים שר האוצר נתניהו ושר התחבורה אביגדור ליברמן – בצעד חריג ויוצא דופן בתחום יחסי העבודה שהתקיימו לאורך שנים בין המדינה לאיגודי העובדים – להפוך את שלושת הנמלים לחברות ממשלתיות נפרדות ועצמאיות. החלטות שהתקבלו באופן חריג וחד צדדי ללא משא ומתן עם נציגי הארגון היציג של העובדים וללא הסכמתם. כתוצאה מהצעדים החד-צדדיים הללו, מחליטה ההסתדרות לפתוח בשביתה בנמלים, הכוללת מאבקים שנמשכים גם לאורך 2004. בית הדין הארצי לעבודה המצדד בעמדת העובדים כופה על הממשלה לנהל משא ומתן עם העובדים על הליכי ההפרטה.

אני מניח שההבדל אותו מציג האוצר בסקירתו, בין מספר ימי השביתה בדנמרק, הולנד ויפן מצד אחד וישראל מצד שני, נובע בין היתר מהעובדה הפשוטה שנתניהו לא היה שר אוצר של דנמרק, הולנד ויפן באותה תקופה.

מחקרם של פרופ' מואב והדס גבאי, כפי שמדווחת עליו ארלוזורוב, פורסם בשנת 2006 וגם הוא עושה שימוש בשנה המיתולוגית 2003, על מנת להדגים את הבריונות וחוסר האחריות של העובדים. מעניין מדוע עושה ארלוזורוב שימוש במחקרים וסקירות המתייחסות רק לתחילת שנות האלפיים? מה קרה לעובדים המופרעים מ-2006 והלאה? כפי שמציינת היום חברת הכנסת שלי יחימוביץ' במאמר תגובה קולע לארלוזורוב, מינואר 2006 היו במשק בסך הכל שלוש שביתות כלליות: "שתיים מהן של עובדים חזקים. אבל לא בשביל עצמם, אלא למען עובדי הרשויות המקומיות העשוקים ששכרם הולן בניגוד לחוק. קוראים לזה סולידריות והגנה על החלש. השלישית היתה של המגזר הציבורי, שעובדיו רחוקים מלהיות חזקים, עובדים סוציאליים, מטפלים במוסדות לחוסים, סניטריים בבתי חולים ממשלתיים". על השנים הללו כנראה לא הכינו סקירה באוצר.

ארלוזורוב ממשיכה ומעבדת את מסקנת מאמרם של מואב וגבאי: "מהניתוח של השניים עלה שהשביתות בישראל אינן מסייעות כלל לעובדים החלשים והזקוקים להגנה. עובדי קבלן, המשתכרים שכר מינימום ואשר לעתים קרובות נשללות מהם זכויותיהם החוקיות, אינם שובתים ואינם זוכים להגנה בשל זכותם לשבות. מי שנהנים מההגנה בשל זכות השביתה הם דווקא העובדים החזקים במשק – השביתה של עובדי רשות שדות התעופה השבוע היתה עוד המחשה לכך – משמע ועדי העובדים הגדולים והחזקים במגזר הציבורי". ובהמשך: "ב-2003, למשל, 88% מהשביתות ו-99.5% ממספר העובדים השובתים היו במגזר הציבורי.

"עובדי המגזר הפרטי", כותבים מואב וגבאי, "כמעט שאינם פותחים בשביתות. הם יודעים היטב כי דרישות שכר מופרזות תגרורנה פשיטות רגל ואובדן מקום עבודתם. לא כך הוא המצב במגזר הציבורי, שבו ניתן לגלגל את העלויות לפתחו של משלם המסים, ושבו רבים מן המוצרים מסופקים בידי מונופולים ממשלתיים. בתנאים כאלה, השביתה היא אמצעי אפקטיבי במיוחד של העובדים, משום שאין חלופה לשירותים שהם מספקים".

קשה לדעת מהיכן להתחיל לפרק את הטקסט הזה. עובדי קבלן אינם שובתים מהטעם הפשוט שהם אינם מאורגנים. הלוא כל הרעיון של העסקה של עובדי קבלן הוא בין היתר, מלבד הוזלת עלות העבודה, מדיניות שנועדה למנוע מהם את האפשרות להתארגן ולממש את זכות השביתה. זכות השביתה על פי שיטת המשפט בישראל היא זכות קיבוצית שניתנת למימוש רק באמצעות התארגנות עובדים, או באמצעות הקמת ועד פעולה מייצג. מבחינה מעשית אין כמעט שום סיכוי, ולהסתדרות יש תרומה רבה לכך, שעובדי קבלן ועובדי חברות כוח אדם יתארגנו על מנת לממש את זכויותיהם. מה הסיכוי שמנקות מחדרה, בקה אל גרביה ונתניה שמועסקות על ידי קבלן בניקוי סניפי בנקים יתארגנו ויפתחו בשביתה על מנת להילחם על זכויותיהן? נדמה שארלוזורוב, מואב וגבאי מרשים לעצמם לגלות רגישות רבה כל כך לעובדי הקבלן מתוך ידיעה שאין סיכוי שאלה ישבתו אי פעם בעתיד. אני לא זוכר את ארלוזורוב מבטאת רגישות ותמיכה בעובדים הארעיים של רשות שדות התעופה ששבתו לפני כארבע שנים על מנת למנות ולמנוע את פיטוריהם ההמוניים; גם אז התלוננו בתקשורת שמזוודות הנוסעים מפריז לא הגיעו בזמן.

מדוע עובדי המגזר הפרטי לא שובתים? מהטעם הפשוט שרוב העובדים המאורגנים נמצאים במגזר הציבורי, מספר העובדים המאורגנים במגזר הפרטי הוא נמוך מאד באופן יחסי. מאז כניסת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1 בינואר 1995, חוק שניתק את הזיקה בין חברות בארגון עובדים לביטוח בריאות, צנח מספר העובדים המאורגנים מלמעלה מ-80 אחוזים עד לפחות מ-40 אחוזים, חלק גדול מהעובדים שהפכו ממאורגנים ללא מאורגנים הם עובדים מהמגזר הפרטי. העובדים הלא מאורגנים בתאגידים של האחים עופר ואריה גנגר אינם שובתים לא מכיוון שהם "חוששים שדרישותיהם תגרורנה פשיטות רגל" של תאגידי ההון, אלא מהטעם הפשוט שרבים מהם כאמור אינם מאורגנים וכל ניסיון לממש את זכותם האישית והדמוקרטית להתארגן עלולה לגרום להם לאבד את מקום עבודתם. כבונוס אמנותי ושירות חברתי לארלוזורוב, מואב וגבאי, המלצה על שני סרטים המתארים מה קורה לניסיונות התארגנות של עובדים במגזר הפרטי – "שביתה" ו"זהב לבן עבודה שחורה".

אולם ארלוזורוב, למרות חריגותה, אינה לבד. לפני מספר חודשים פורסם מחקר על יחס התקשורת לשביתות –"תופסים את המדינה בגרון" (הקישור הוא למבוא), מחקר שבוצע במסגרת מכון ון-ליר וערכו אותו שלומית בנימין, מוטי גיגי, שלומית ליר, מתי שמואלוף, נפתלי שם טוב ואנוכי. המחקר בחן את יחסה של העיתונות הכתובה ומהדורות החדשות בטלוויזיה לשלוש שביתות: שביתת הסגל הבכיר באוניברסיטאות, שביתת פועלי הנמלים ושביתת העובדים הארעיים ברשות שדות התעופה. מממצאיו עולה שהתקשורת בישראל מתייחסת לשובתים ולשביתות באופן די דומה ליחס של אמצעי תקשורת במדינות אחרות לשביתות.

מחקרים שבחנו את אופן פעולתם של אמצעי התקשורת, מצביעים על כך שהסיקור התקשורתי רחוק מהאידיאל הדמוקרטי בשל מספר טעמים מרכזיים: תופעת ריכוז הבעלויות של כלי תקשורת בידי מספר הולך ומצטמצם של בעלי הון (McChesney, 1999, Bagdikian, 2004, Baker, 2007), היחלשות מעמד העיתונאים, תהליך שהפך אותם לפחות עצמאיים ולתלויים באינטרסים הכלכליים והפוליטיים של הבעלים; צמצום השיח הדמוקרטי וצמצום משמעותי בדיווחי חדשות הנובע מהעובדה שעבור תאגידי התקשורת הבינלאומיים השיקול השליט בקביעת תכני התקשורת הוא השורה התחתונה במאזן הכספי (Miller, 2001).

השיח הכלכלי והחברתי התקשורתי ממעט לעסוק בשאלות של צדק חברתי, הוא אינו מעניק ייצוג לאינטרסים של קבוצות מיעוט וקבוצות עובדים ונותן מעמד עדיף לייצוג האינטרסים של אליטות כלכליות ופוליטיות (טורין, 2007, וולספלד, 2006Herman & Chomsky, 1988, Kendall. 2005, Puette, 1992). סיקור עולמם של עובדים הוא בדרך כלל שולי ומצומצם. כלי תקשורת אינם נוהגים כבעבר להעסיק כתבים מיוחדים לסיקור שוק העבודה ויחסי העבודה, ומידע חדשותי על עולם העבודה ויחסי עבודה מופיעים בדרך כלל במוספים כלכליים המתרכזים בפעילותם של מנהלים ובעלי הון. מוספים אלו מסקרים את סדר היום של תאגידים כלכליים (Martin, 2003). בעמודי החדשות והמדורים הכלכליים הסקירה של פעולות מחאה של עובדים ושביתות היא בדרך כלל שלילית (Kendall, 2005). הסקירה הופכת נגטיבית במיוחד כאשר ארגוני עובדים מצליחים להוות כוח מיקוח משמעותי במשא ומתן מול המעבידים(Puette, 1992).

הטייתו של הסיקור התקשורתי באה לידי ביטוי באופן בולט בסיקורם של מאבקי עובדים. בסיקור זה ניתן להבחין במספר תבניות קבועות ונשנות של מסגור המכוננות את הסיפורים התקשורתיים אודות יחסי עבודה ושביתותGlasgow Media Group, 1995) , ((Martin, 2003, Par
enti, 1986)), (Puette, 1992) Schmidt, 1993, (Erickson & Mitchell, 1996), (Kumar, 2001), (Kendall, 2005). להלן תבניות מסגור עיקריות השכיחות בסיקור שביתות בתקשורת העולות מן הספרות:

  • היעדר ייצוג של עובדים; עובדים כמעט ואינם זוכים לייצוג משמעותי בתקשורת. כאשר הם זוכים לייצוג מדובר בדרך כלל בסיקור קצר שאינו מאפשר להשמיע בהרחבה את קולם אודות תנאי עבודתם והמצב החברתי והכלכלי.
  • הגורם המרכזי להופעתם של עובדים בתקשורת הוא התרחשותן של שביתות. ככל שמשך השביתה מתארך, מעורבים בה יותר עובדים והשפעתה על המשק משמעותית, כך הסיקור הופך שלילי יותר, ובד בבד הולכת וקטנה התמיכה הציבורית בשובתים.
  • התקשורת מתייחסת לסכסוך בין העובדים למעביד אך ורק בהקשר המיידי של השביתה אותה היא מסקרת. היא אינה מספקת תיאור היסטורי, מפורט ומדויק של היחסים בין המעביד לעובדים במקום העבודה, שנדרש על מנת להבין את העילות לקונפליקט ולפרוץ השביתה.
  • התקשורת מתעלמת ממאבקי הכוח המעמדיים ורציונל הסכסוך שבין בעלי ההון לבין העובדים. לעתים קרובות סכסוכי עבודה מוצגים כסכסוכים בלתי רציונאליים, או אינטרסנטיים  שהיו נפתרים לו העובדים היו מוכנים לשבת ולדון בתום לב על הנושאים השנויים במחלוקת. בהתאם לכך פעמים רבות התקשורת משתמשת בסטריאוטיפים שעל פיהם ארגוני העובדים והעובדים מוצגים כ"פראיים", "בטלנים", "לא יצרניים", "עריצים" ו"תאבי בצע".
  • הדיווחים התקשורתיים מדגישים את נזקי השביתה הנגרמים למשק ולצרכנים. העובדים מצטיירים בתקשורת כאנשים ציניים האדישים למצוקה ולנזקים שצעדי המחאה שלהם גורמים לכלל הציבור.
  • הדיווח התקשורתי אינו בוחן את משמעות קבלת דרישות המעבידים על ידי העובדים, כיצד קבלתן של תנאים אלו תשפיע על רמת החיים והביטחון התעסוקתי של העובדים,  משפחותיהם והקהילה בה הם מתגוררים.
  • התקשורת מאמצת תפיסת עולם אידיאולוגית כלכלית המניחה כי מי שמניע את הכלכלה הם בעלי ההון: מנהלים ויזמים מוכשרים, רציונאליים ויצירתיים. לעובדים אין תרומה משמעותית ליצירת צמיחה כלכלית.
  • התפיסה התקשורתית הרווחת היא ששביתות פוגעות במהלך החיים הרגיל והיצרני של הכלכלה. באשר לתיאור המדינה, הסיקור התקשורתי מתייחס למדינה ולגופים המרכיבים אותה כאל גופים ניטראליים שדאגתם היחידה היא האינטרס הציבורי.
  • התקשורת הכלכלית עוינת פעולה קולקטיבית של עובדים, צרכנים ואזרחים. פעולות של הבעת חוסר שביעות רצון ומחאה זוכים ללגיטימציה אך ורק כאשר הם מתבצעים ברמה האינדיבידואלית.
  • התקשורת מדווחת בהרחבה על תנאי העבודה וההטבות הרבות בהם זוכים העובדים, בעוד שהיא נמנעת מלדווח על משכורות, בונוסים, משיכת דיבידנדים ו"מצנחי זהב" של המנהלים. הדיווח גם מדגיש בדרך כלל את "ההכרח בפיטורים כואבים על מנת להציל את המפעל".
  • מקום העבודה, על פי הדיווחים השגרתיים של התקשורת, הוא ביטוי לעקרון המריטוקרטי – עקרון המצוינות. על פי נוסחה אחת של עקרון זה אנשים טובים ומוכשרים מטפסים בסולם התעסוקתי ובסולם השכר וזוכים לתגמולים משום שהם ראויים להם. ואילו אלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי כנראה אינם מוכשרים דיים או שאינם מתאמצים דיים.
  • היחס אל מקום תעסוקה הינו כאל מוצר צריכה: אם אדם אינו מרוצה ממקום תעסוקתו, עומדת בפניו האפשרות לבחור מקום תעסוקה אחר. שביתה אינה האמצעי הראוי להבעת חוסר שביעות רצון של העובדים ממקום עבודתם.
  • גם השפה התקשורתית המשמשת לתיאור שביתות מוטה לעתים קרובות לטובת הבעלים. כך תהליכי פיטורי עובדים מתוארים כ"תהליכי הבראה" כלכליים ההכרחיים ליצירתו של "שוק עבודה גמיש" שיגביר את התחרותיות הכלכלית. בעוד שדרישות העובדים זוכות לתיאור "איומים" ו"תביעות", פעולותיהם של מנהלי המפעלים מתוארות כ"הצעות". שמות העצם והפעלים המתארים את פעולות העובדים נוטים להיות שליליים, בעוד ששמות עצם ופעלים המתארים את פעולותיהם ועמדותיהם של המעסיקים נוטים להיות חיוביים. ( Glasgow Media Studies, 1995, דהאן, 2004). השפה הוויזואלית המאפיינת את הדיווחים החדשותיים העוסקים בשביתות מציגה את נציגי המעסיקים במשרדיהם כדוברים רציונאליים ורגועים המדברים ישירות למצלמה, בעוד שנציגי העובדים מוצגים בסביבה כאוטית, רועשת, בהפגנות או פעולות מחאה, ורק לעתים נדירות הם זוכים להתראיין פנים אל פנים. (Martin, 2003).

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.