הרגישות הציבורית של האוטובוסים הירושלמיים

אורלי נוי
מודעה מהקמפיין הגנוז

זה אמור היה להיות קמפיין לחג, המבקש לצאת מעט מן השגרה. להעלות לדיון ציבורי את שאלת "ירושלים המאוחדת – האומנם?" בדרך קצת אחרת. המסר שביקש הקמפיין להעביר: השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית לא נמצאות באמת על המפה – הקונקרטית והמנטאלית – של תושבי העיר הישראלים; המדיום שנבחר לצורך העניין: כרזות על גבי אוטובוסים בירושלים. על פי הסיכום של עמותת עיר-עמים עם חברת כנען, המחזיקה בזיכיון הבלעדי לפרסום על גבי אוטובוסים בירושלים, הקמפיין אמור היה לצאת לדרכו במוצאי יום הכיפורים.

במשך השבוע הראשון, כך על פי הסיכום, אמורים היו להתפרסם "טיזרים" שתכליתם לעורר את סקרנות הציבור: "הנהג שלנו חברמן, הוא ייקח אותנו…לסילוואן?", או "הנהג שלנו כבר מגיע, הוא ייקח אותנו… לעיסאוויה?" ועוד כהנה. בתום שבוע ימים אמורה היתה להתפרסם מודעה הטוענת "אם השכונות הללו אינן על המפה שלכם, הן כנראה לא חלק מהעיר שלנו". חתרנות בעירבון מוגבל.   אלא שביום חמישי אחר הצהריים, רגע לפני שהמשרד יוצא לחופשת החג, קיבלנו הודעה לפיה חברת כנען איננה מאשרת את הקמפיין "בשל רגישותו". החברה הוסיפה ונימקה כי "מניסיוננו במקרים של קמפיין מסוג זה משחיתים את השלטים ואת האוטובוסים ואנו רוצים להימנע מכך". במלים אחרות, חברת כנען החליטה לתגמל את הבריונות האלימה המאיימת על כל מי שלא מחזיק בתפיסותיה, ולסתום מראש את פיות מתנגדיהם.

קשה לומר שהופתענו. פעילים בזירת השמאל בישראל, ובמיוחד בירושלים, מכירים היטב את הרוטינה הזאת: ישנו דבר-מה הנקרא "רגשות הציבור", או "שלום הציבור", או השד יודע מה, מושג חמקמק וקשה להגדרה שנהיה נהיר באופן פלאי כשזה מגיע לחופש הביטוי של השמאל, שתמיד, אבל תמיד, מוצא את עצמו בצד המושתק. כך בהפגנות השבועיות בשיח' ג'ראח, שלמרות שהוכרזו עשרות פעמים כחוקיות למהדרין עדיין מנועות מלהגיע למתחם הבתים הגזולים עצמו "כדי שלא לפגוע בשלום הציבור"; כך בהפגנת הסולידריות בסילוואן והדוגמאות עוד רבות. משטרת ירושלים, רחמנים בני רחמנים, חסה בכל פעם על רגשותיהם העדינים של המתנחלים וממהרת להשתיק מראש כל קול העלול להרגיזם. כי אין לדעת מה עלול לקרות כשהימין מתרגז, את זאת הבינו גם בחברת כנען.

השיח הציבורי בישראל סביב סוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת, ככל שהוא מתקיים, הוא שיח קשה, אטום ומסתגר. קשה מאד לאתגר את השיח הזה עם כיווני מחשבה חדשים, וקשה עוד יותר לקיים בו דיאלוג במקום המונולוגים הדמגוגיים המאפיינים אותו על פי רוב. על כן גופים שונים, ובכללם ארגונים לשינוי חברתי ומדיני, המבקשים להעלות סוגיה מסוימת לתודעת הציבור נאלצים לא פעם לעשות זאת על ידי רכישת שטחי פרסום ציבוריים כדרך כמעט יחידה לפנות לציבור הרחב.   עמותת עיר-עמים לא ביקשה ליצור כל תקדים: מודעות בעלות אופי פוליטי מובהק מתפרסמות חדשות לבקרים על גבי האוטובוסים בעיר, החל מפרסומים של "עיר-דוד" המנוהלת על ידי עמותת המתנחלים אלע"ד ועד לפרסומי מועצת יש"ע וקמפיין למען הנחת אבן הפינה לבית המקדש השלישי. פסילת הקמפיין של עיר-עמים במובן הזה היא נקודת ציון נוספת במדרון התלול אל מחוץ לגבולות הדמוקרטיה, אל מקום שבו חופש הביטוי הוא לא יותר ממליצה אקדמית הניתנת למרמס תחת כל איום מוחשי או פוטנציאלי באלימות.

הקמפיין הזה ביקש לומר משהו על מצבה של ירושלים; בדיעבד יצא שהוא אמר משהו הרבה יותר חמור על מצבה של הדמוקרטיה הישראלית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.