הפרטנר הפלסטיני שלנו

ליבי לנקינסקי פרידלנדר

בעבור רוב הישראלים, שחוו מעט – אם בכלל – מגע עם פלסטינים בעשור האחרון, "פרטנר פלסטיני" הוא מושג מעורפל. כתוצאה מכך אנחנו משקיעים זמן רב בחיפוש אחר ההגדרה המדויקת של אותו פרטנר אידיאלי עמו נסיים את הכיבוש: את מי יקבל הציבור? מה יהיה הפרופיל המושלם שלו? כמי שפועלת במסגרת החברה האזרחית, יש לי מושג לגבי אותו פרטנר פלסטיני רצוי – לא רק כאידיאה אלא גם כאדם בשר ודם. פגשתי אותו. אבל שותפי הפלסטיני הוא עציר במחנה "עופר", שהורשע במעשים לא חוקיים ועומד בפני גזר דין כבד הצפוי להיקבע בשבועות הקרובים על ידי שופט צבאי.

עבדאללה אבו-רחמה בכלא עופר, 15.9. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס
עבדאללה אבו-רחמה בכלא עופר, 15.9. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

פגשתי את עבדאללה אבו-רחמה ב-2009, כמסגרת עבודתי כרכזת התקשורת של "רופאים לזכויות אדם". העמותה ארגנה קורס עזרה ראשונה משותף לפלסטינים, ישראלים ופעילים בינלאומיים, שהתקיים לאחר מותו של תושב בלעין, באסם אבו-רחמה באפריל של אותה השנה, כתוצאה מפגיעה ישירה של רימון גז לטווח מוגדל בהפגנות נגד הגדר בכפרו. עבדאללה בן ה-39, מורה בתיכון, אב לשלושה וקרוב משפחה רחוק של באסם, היה רכז התקשורת והשותף הישיר שלי לפרויקט. היינו בקשר יומיומי ונפגשנו כמה פעמים. סימן ההיכר שלו היה החליפה והעניבה – לבוש שתמיד עורר חיוך בקרב קהל המפגינים הישראלי.

אחד הדברים שהיכו בי כשישבתי בדיון הטיעונים לעונש בבית המשפט הצבאי בעופר לפני כעשרה ימים היה לראותו ללא חליפה; מדי אסיר חומים ואזיקי רגליים החליפו את העניבה, החולצה המעומלנת ומטפחת הכיס. עבדאללה, אדם שמראהו תמיד עורר כבוד, עמד כעת בפני מערכת המשפט הצבאי, שאינה מבחינה בין מחאה לגיטימית למחאה לא לגיטימית, אלימה או לא אלימה, חוקית או לא חוקית. מערכת שבמקום לראות את הפרטנר שלי, רואה רק איום. אקטיביזם פלסטיני – בין אם אלים ובין אם לאו – תמיד נתפס כאיום על בטחון ישראל.

ישראלים אומרים שכבר שנים הם תוהים מתי יקומו מנהיגים פלסטינים שיטפחו פעולה לא אלימה. אבל כשהפלסטינים החלו במחאה עממית נגד הגדר ששיסעה את חייהם, ישראל שלפה בתגובה את הצו הצבאי 101. הצו קובע שכל התקהלות של למעלה מעשרה אנשים הינה בלתי חוקית, אלא אם קיבלה את אישור המפקד הצבאי. עבדאללה ושותפיו למאבק – שבחרו ודבקו בדרך של פעולה לא אלימה ואי-ציות אזרחי – הם השותפים להם חיכינו. אבל עכשיו הם נאסרים בדיוק בשל כך.

למה החזירה ישראל לשימוש את צו 101? בגלל "זריקת אבנים". "זריקת אבנים" הוא מונח שמקטלג כל אי ציות אזרחי פלסטיני כאלים, מקשה על קיום הפגנה כלשהיא הרבה לפני כשהאבן הראשונה נזרקת, ומעניק לצבא הישראלי יד חופשית לנקוט בשורת צעדים שנראה כי כל מטרתם היא להחריב מן היסוד התארגנויות פוליטיות בגדה המערבית. כמו ברוב הצעדים שמכתיב אופי הכיבוש בשטחים – כבישים נפרדים, הטלת עוצר ועוד – ישראל בחרה במדיניות המגבילה באופן גורף את זכויות האדם של אוכלוסייה שלמה בשל סיכון לכאורה הנשקף מקומץ, במקרה זה משליכי האבנים. בהתבסס על 101, כל ההפגנות בגדה המערבית אינן חוקיות מלכתחילה. ועל אף שלחיילי צה"ל יש הסמכות לעצור משליכי אבנים, מעדיפים בצבא להפוך הפגנות לגיטימיות ולא אלימות – לבלתי אפשריות.

עבדאללה אבו-רחמה בכנס על אי אלימות, 2009
עבדאללה אבו-רחמה בכנס על אי אלימות, 2009

עבדאללה אירגן את ההפגנות בבילעין במחאה על מכשול ההפרדה, המפקיע אדמות רבות מן הכפר (בספטמבר 2007 קבע בג"ץ כי על תוואי הגדר באזור להשתנות – דבר שעד היום טרם בוצע). לדבריו המאבק הפוליטי שלו רחוק מלהסתיים, וכפעיל המחויב לזכויות האדם הוא לא יירתע ממעצרים או מישיבה בכלא. התביעה הצבאית הכריזה שהיא מעוניינת לעשות ממנו מקרה לדוגמה, וביקשה להשית עליו עונש ממושך יותר מהשנתיים שבדרך כלל מקבלים מי שמורשעים בעבירות מסוג זה.

אני רוצה שהוא ופלסטינים נוספים שלוקחים חלק במחאה לא אלימה יהיו חופשיים לקיים את מאבקם הפוליטי, בשיתוף ישראלים ותומכים נוספים. בתשעת החודשים האחרונים, בעת שהמתין בעופר למשפט בעוון ארגון מחאה בלתי חוקית והסתה לאלימות, עבדאללה אבו רחמה היה מנותק מאשתו, משלושת ילדיו ומתלמידיו הצעירים; זאת בגלל שישראל ככל הנראה החליטה שאקטיביזם אזרחי ומחאה לא אלימה מכל סוג שהוא ברחבי פלסטין אינם חוקיים.

בדרכי לדיון בטיעונים לעונש, התכוננתי לראות רק צל חיוור של עבדאללה שנכלא לפני למעלה מתשעה חודשים. אבל אותו אדם גאה נכנס פנימה. הוא התקבל בהתרגשות על ידי אולם מלא בישראלים, דיפלומטים זרים ובני משפחה, והתעקש לומר את דברו בתום הדיון. הוא עמד ואמר: "חונכתי להאמין בשלום, דו-קיום ואי-אלימות. כך גם חינכתי את ילדי ותלמידי".

זהו הפרטנר הפלסטיני שלנו.

הכותבת היא מנהלת קשרי החוץ של האגודה לזכויות האזרח בישראל

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דניאל

    סליחה על השאלה, אבל מה הופך את אותו אבו-רחמה לפרטנר הנכסף? הוא לא ממלא תפקיד פוליטי אלא עובד בעמותה ישראלית. מהי בדיוק היכולת שלו להגיע למשרה בכירה, שלא לדבר על הנהגת הרשות הפלסטינית?
    מהמאמר נראה שאבו-רחמה הוא נייס גאי, פעיל פוליטי מתון וחילוני מה"גראסרוטס" שהולך לכלא. זה חבל, וזה טיפשי ומרושע מבחינת ישראל, אבל לדבר על סיכוי לשלום שהוחמץ, או על "פרטנר" שהולך לאיבוד זה קצת מוגזם.
    כרגע ההנהגה הפלסטינית מתחלקת בין מושחתים ומטורפים, וזה מה שיש. זה הפרטנר.