יומן מסע לעזה, ספט' 2010

הכיוון הוא 120. עוד 200 מייל לנמל בקפריסין והטייס האוטומטי בסירה – שאמור לשמור על הכיוון – מסרב לעבוד ומשאיר לי את העבודה האינסופית של שמירת כיוון בים הגלי, בלי סימן יבשה מאופק אל אופק. בעוד חצי שעה, איתמר, אחי הסרבן, יחליף אותי על ההגה, אחריו במשמרת ברוס ואז גלין. אם הכל ילך כשורה, נגיע לפמגוסטה בצהרי שבת ושם נאסוף את שאר הנוסעים, שיחד איתנו, עד כמה שזה אולי נשמע מוזר, ינסו לשבור את המצור על עזה.

כבר כמה שבועות שאנחנו עושים דרכנו מזרחה, מהאי היווני בו נקנתה היכטה, מצפון לפלופונז דרך התעלה הקורינטית, איי הציקלגים ועוד. כבר חווינו כמעט את כל סוגי התקלות שבספר; נכבו והתלהטו לנו המנועים, התנתק ההגה במפתיע, העוגן נתקע, נקרע המפרש, סערה ועוד. מה שעדיין לא חווינו זה את סגולותיו, נפלאותיו ונחת זרועו של צה״ל, למי ששכח, הצבא הכי מוסרי בעולם.

עדיין לא התנגשו בנו סירות המלחמה, עדיין לא הורידו עלינו חיילי קומנדו ממסוקים ועדיין לא ירו בנו הצלפים. האתגרים האלה עוד לפנינו ואותם נחווה יחד עם הנוסעים, ביניהם ניצולי שואה, אב שכול ועוד. הרוח הדרום מערבית מתחזקת מעט והמצפן מתנדנד בין 120 ל130. אני מציץ ב-GPS ורואה שאני בסחיפה קלה שמאלה. נו, אם הטייס האוטומטי היה עובד הייתי יכול פשוט לשבת, להסתכל בגלים ולכתוב בנחת.

לפני שבע שנים, בערב ראש השנה, פרסמנו את מה שנקרא בתקשורת "מכתב הטייסים". באותה הצהרה הודענו קבל עם ועדה (כן, לבשנו סרבלים והתראיינו בעיתונות ובטלוויזיה) שאנחנו מסרבים לקחת חלק בפשעי הכיבוש. עשרה ימים לאחר מכן, בערב יום כיפור, זומנתי לשיחה אצל מפקד חיל האוויר. לאחר שהוא פירט בפני את תורת הגזע שלו (בצורת סולם שווי הדם, מהישראלים שבמעלהו ועד לפלסטינים שבתחתיתו) הוא הודיע לי שאני מודח ויותר אינני טייס בחיל האוויר הישראלי.

מאז קרו הרבה דברים; הרבה סירות חצו את התעלה הקורינטית, הרבה הפגנות ומעצרים אבל בעיקר הרבה ילדים נרצחו בעזה. אני זוכר את אריק, חבר ילדות קרוב וטייס קרב, שהתלבט רבות אם לחתום ולסרב אבל בסוף הודיע לי בכנות שהוא לא רוצה לוותר על הצעצוע האדיר שלו – F16. בהתחלה עוד הייתה בו מעט בושה על הבחירה הנוחה שבחר. הוא תמך בי בסתר והודה שאין לו אומץ.

שבע השנים חלפו והיום הוא עדיין טייס מילואים מבצעי, מוביל מבני התקפה בטייסת הקרב שלו כשעל ידיו או כנפיו דמם הרותח של עשרות ואולי יותר פלסטינים ולבנונים חפים מפשע. העקבות המוסריות שהיו לו כבר הוסרו ואריק היום יפציץ בכל מקום ובכל שעה, היכן שרק יידרש. זוהי סגולתה של שגרה. הכול בסוף נראה לך נורמאלי: איש רגיל, נעים הליכות מנומס ואב טוב לבנותיו הופך לרוצח המונים.

אני לא הייתי טייס מפציץ. טסתי על בלקהוקים שמבצעים בעיקר משימות חילוץ והטסת כוחות. אחת הטענות שנשמעו ממתנגדינו, ובעיקר אנשים מהטייסת שלי שבה היינו שלושה שחתמו על המכתב, היא שאף אחד מאיתנו לא נדרש בעצמו לירות או להפציץ או לחסל. השבנו לטענה הזאת ואמרנו שלא צריך לרצוח בשביל להגיד שאסור לרצוח ושתמיד אפשר להגיד ״אני רק החזקתי את הסטיק בזמן שהטייס השני שיגר את הטיל״.

חלפו השנים ובאו אירועי המשט וההתקפה הרצחנית על המאבי מרמרה והוכיחו שהקשר שיש בין הטייסת שלי לרצח אזרחים הוא דווקא הרבה יותר ישיר. זו הייתה היחידה בה שירתתי והמסוקים שבהם טסתי שבצעו את המבצע הפירטי והורידו את לוחמי הקומנדו על הסיפון. יתכן מאוד שאותם אנשים שטסו באותו לילה היו חניכים שלי או טייסים שטסו יחד איתי בעבר. מה חושב ומרגיש טייס בלקהוק שמרחף מעל ספינה אזרחית הרחק מהמים הטריטוריאלים של ישראל? מה הוא חושב כשהוא מורה ללוחמים לרדת באמצע הלילה על אוניה שסוחבת ציוד סיוע הומניטרי, שקי מלט ועשרות עיתונאים?

הוא חושב בעיקר איך לשמור על ריחוף יציב ולא לאבד קשר עין עם המסוקים האחרים ועם האוניה שתחתיו. הוא מקשיב ונותן הוראות בקשר הפנימי של המסוק ואולי הוא גם מרגיש קצת פחד , אחרי הכול, ריחוף מעל כלי שייט בלב ים ועד בלילה הוא משימה הטסתית לא פשוטה.

ואולי הוא חושב על עוד כמה דברים. יש לו אולי השקפה פוליטית מסוימת ואולי לא, אבל מה שבטוח זה על מה הוא לא חושב… טייס שמרחף מעל ספינת סיוע אזרחית בלב ים לא חושב שמישהו מהאנשים שמתחתיו מתכוון לירות בו או שיש ברשותו כלי נשק חם – אחרת הוא לא היה מתקרב לשם! אם אינו מבצע משימת חילוץ הכרחית, זה בניגוד מוחלט לנוהלי הצבא; משמעות הדבר היא שהם ידעו מעל לכל ספק כי אין אף אחד חמוש על המאבי מרמרה. הוא יודע שאלה אזרחים הנחושים להביע מחאה ולהזדהות עם מליון וחצי אזרחי עזה הנצורה אבל הוא כנראה לא חושב על העובדה שכשפירטים רעולי פנים וחמושים קופצים עליך באמצע הלילה יש לך את כל הלגיטימציה להתנגד לחטיפה (גם אם זה לא משתלם, לא טקטי ולא אסטרטגי).

לכל המתלבטים בסוגיה אני ממליץ בחום לנסות לדמיין שאתם נמצאים בלילה חשוך באמצע הים ולפתע מסוקים שחורים וענקיים מרחפים נמוך מעליכם ברעש מחריש אזניים ומתוכם, כמו שודדים לבושים שחור, רעולי פנים, יורדים בריונים חמושים כשבמקביל סירות מלחמה מכל הכיוונים נעות לעבריכם, וכולם יורים עליכם פצצות ורימוני הלם ועוד דברים שמפאת הרעש והעלטה אתם לא מצליחים לזהות.

השמש בדיוק שקעה באופק. השעה 18:52.

אני מנסה לחשוב מה יקרה לנו עוד כמה ימים מול חופי עזה, בתוך או מחוץ למים הטריטוריאלים – זה כנראה לא ממש משנה כשאתה נמצא מעל לחוק ויכול לירות, לחטוף, לגזול, לכבוש ולהשפיל בלי שאף אחד שם לך גבול.

לא מתכוונים להילחם בחיילי צה״ל. גם אם יש לנו את מלוא הלגיטימציה, אנחנו בוחרים באי אלימות כטקטיקה וכאסטרטגיה אבל מתכוונים לא לוותר בקלות עד לרגע בו ייעצרו וייאזקו ניצול השואה, האב השכול ועד אחרון הנוסעים בסירה.

גווני השקיעה נעשים יותר ויותר כהים ועמוקים. זהב ורוד וכתום עם פסי תכלת בין העננים הבוערים. ברוס עכשיו על ההגה ממשיך לשמור על כיוון 120 עם שני המנועים יחד עם המפרש הראשי והחלוץ שמוסיפים עוד חצי קשר למהירות. איתמר מתאמן בגיטרה שלו וגלין מכין ארוחת ערב. נראה שאדי הבצל המטוגן לא רק ממלאים את היאכטה (ומקשים מעט על הנשימה) אלא את כל מרחבי הים התיכון. נראה לי שאדלג על ארוחת הערב.

לוועדת החקירה הישראלית שחקרה את ארועי המשט אמר הרמטכ״ל אשכנזי, שהמסקנה שלו מהאירועים היא ״יותר צלפים״… כן כן, זוהי המסקנה שלו מהרצח על המאבי מרמרה, יותר צלפים! המסקנה שלי הייתה מעט שונה משל מי שבעתיד הנראה לעין יועמד לדין בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה. המסקנה שלי הייתה שאני צריך להצטרף לסירה הבאה שתצא לעזה ומה מתאים יותר מאשר ארגון יהודי מאירופה שנאבק למען זכויות אדם ושלום.

יצרתי קשר עם המארגנים והצעתי את שירותי כסקיפר. נראה שמכל המקצועות שלמדתי בתיכון, לימודי הימאות היו המקצוע המשתלם ביותר, והנה יש לי הזדמנות ליישם את מה שלמדתי, אבל לא רק למטרת נופש אלא לפעולה סמלית וחשובה עם ארגון שהחליט להשקיע ממון רב, שעות של דיונים, תכנונים ואינסוף הכנות במטרה אחת, לשבור את המצור על עזה.

אתמול בערב באי קסטלוריזון, במסגרת הכנות אחרונות של הסירה פרשנו את המפרש החלוץ על משטח גדול בסמוך למזח וכתבנו עליו בספרי שחור בערבית ובעברית: ״יהוד מין אג׳ל אל ענודה ללפלסטיניין״, תרגום של שם הארגון, יהודים למען צדק לפלסטינים. הקורס בערבית שלקחתי בקיץ עזר לי לא להתבלבל בכתיבת האותיות המסולסלות ובעיקר איתמר שעמד מעלי ולאור הפנס של המזח הציורי כיוון אותי מעלה מטה ימינה ושמאלה, כדי שהכתובת תראה טוב וברור כאשר נניף את המפרש ביציאה מקפריסין ובהתקרבנו אל חופי עזה.

חלף לו עוד לילה ארוך של משמרות על ההגה. הים היה רגוע יחסית רק שרוח גבית מתונה התעקשה להביא את עשן המנועים הישר אל הקוקפיט והקביעה, דבר שחיזק בי את ההחלטה לדלג על ארוחת הערב ולהתמודד עם תחושת הבחילה הקלה על ידי הסתכלות על האופק, שמירת כיוון 125 ובעיקר לשיר שוב ושוב את השירים שמתנגנים הכי יפה כשנמצאים בסירה באמצע הים; ״אם עוד החושך רד ואין כוכב לי… על תורן ספינתי הדליקי אמא שושנה של אש…״

ב-6:12 בבוקר, בהתקרבנו לקפריסין, עם דמדומי זריחה ראשונים כשאיתמר על ההגה, ברום וגלין ישנים ואני על החרטום מנסה לנשום אויר נקי מעשן מנועים ולנמנם, חלפה אותנו פתאום סירה בגודל בינוני. היא עברה די קרוב אלינו ונראתה מוזר. היא הקיפה אותנו מצפון והתרחקה מערבה ונראתה כמו ספינת מלחמה קטנה. אולי אנחנו כבר קצת פרנואידים ואולי לא ואולי זו הייתה סתם אוניה של משמר החופים התורכי, בכל מקרה, התחלנו לחשוב ולתאר לעצמנו איך יראה המפגש שלנו עם כוחות חיל הים הישראלים כשנתקרב לחופי עזה, מה כל אחד מאיתנו יעשה, איך נשמור על הנוסעים ואיך נגיב אם הדבור של חיל הים (כמו במקרים קודמים) יתנגש בנו ויחורר את הדוגית הקטנה שלנו. החלטנו לכתוב בעברית ובאנגלית הצהרה שנקריא בקשר בערוץ החרום הימי כאשר כוחות חיל הים או האוויר יתקרבו אלינו וכך כתבנו:

אנו סירה של הארגון האירופאי יהודים למען צדק לפלסטינים
אנו בדרכנו לעזה
אנחנו לא חמושים ודוגלים באי אלימות
ונחושים להמשיך לנמל עזה
אתם משליטים מצור לא חוקי על עזה הכבוש
אלו מים בינלאומיים ואיננו מכירים בסמכותכם כאן
בסירה זו ישנם פעילי שלום בכל הגילים
בינינו ניצולי שואה, הורים שכולים וישראלים שמסרבים להשלים עם הכיבוש הלא חוקי של השטחים הפלסטינים
אנו פעילי שלום לא חמושים הדוגלים באי אלימות ונחושים להמשיך בדרכנו לנמל עזה
אנו קוראים לכם, קציני וחיילי צה״ל, לסרב ולא לציית לפקודות הלא חוקיות של מפקדיכם
לידיעתכם, המצור על עזה והכיבוש אינם חוקיים על פי הדין הבינלאומי ולכן אתם מסתכנים בהעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה
המצור והכיבוש אינם אנושיים ועומדים בניגוד למוסר האוניברסלי וערכי היהדות
השתמשו במצפונכם

אל תאמרו ״רק מילאתי פקודות״

זכרו את ההיסטוריה הקשה של העם שלנו
סרבו לאכוף את המצור!
סרבו לכיבוש!