מתקפת בעלי הבית

לקו מוצרי הטיפוח המפנקים והבלעדיים של הנובו-ציונות שיצאו לאחרונה דוגמת ה"שמאל הלאומי", תנועת "אם תרצו", "זמרשת" ומרכז "מצילה" – המייצרים תודעה אינטימית, בטוחה ומוגנת לאזרחים בישראל מפני תלאות העולם הלוחץ – נוסף לאחרונה מוצר חדש עם ארומה מקומונית; חוברת בשם "מהי ציונות" בהוצאת עירית תל-אביב שמחברה העיתונאי והסופר גדי טאוב. החוברת מיועדת למורים לאזרחות בבתי ספר התיכוניים בתל אביב.

שני שושביני החוברת, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי ופרופ' רות גביזון, מפרטים בהקדמה שכתבו יחד עם טאוב נימוק מרכזי ליצירת פרויקט בהול זה – המלחמה בפוסט-ציונות. כפי שכותב ראש העיר בתחילת החוברת: "האפיקורסות היא הפוסט-ציונות" הוא מצטט שיר של נתן אלתרמן בהתייחסו לפוסט-ציונים: "אז אמר השטן רַק זאת אעֱשֶה – אַכְהֶה מוֹחוֹ וְשָכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק".

ומה יש בחוברת הזו? החניך המצטיין של הממסד הישראלי רוקם אגדת ציונות יפה לתלמידים, שבה מופיעה מדינת ישראל מבושמת ומאופרת; אין זכר בחוברת לנתינים הפלסטינים החיים תחת הכיבוש 43 שנים, ללא זכויות פוליטיות ואזרחיות, חייהם של ערביי ישראל עולים ברמתם בהרבה מאלה של אחיהם המוסלמים באירופה (טענה שזכתה להפצה מוקדמת יותר על ידי תאומו של טאוב – בן דרור ימיני), ולמזרחים היה מאד קשה בארצנו בשל המעבר מחברה אגררית לחברה תעשייתית (לא יודעת למה ההורים שלי שהגיעו מבגדד, העיר המפוארת והקוסמופוליטית, לאוהל בחולות ישראל, דווקא חשבו בדיוק להיפך). שוב ושוב המזרחים נעלבים ויש להם צלקות. כאילו לא עברו שנים מאז שהתיאוריות המשומשות אודות הדיכוטומיה אשכנזים-מזרחים, כניגודים של טכנולוגיה מול פיגור, קידמה מול פרימיטיביות, נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה. אולם אצל טאוב שעון מפא"י עצר מלכת. עתה אנו ניצבים מול אויב איום ונורא, הרדיקלים הפוסט-ציונים שאותם עלינו להביס.

לנוכח טיעוניו של טאוב, בוויכוח על דמותה של מדינת ישראל ומקומם של הערבים בה קיימת שאלה רלוונטית אחת: מהי החלוקה הצודקת של המשאבים הראויה לאנשים החיים בישראל כיום? ההתחכמות שעל פיה מצבם של ערבים באירופה גרוע יותר אינה תורמת לשיפור מעמדה של הציונות, מהטעם הפשוט שלאירופה הגיעו המוסלמים כמהגרים, ואילו בישראל הפלסטינים הם הילידים. אף אחד לא עושה להם טובה כאשר הוא מתייחס אליהם בשוויון.

אותו מענה הולם גם אמירות אחרות בחוברת המתחזות לאמפטיות כלפי מזרחים. אין רלוונטיות לתירוצים המתארים את מצבם של המזרחים לפני שבעים שנה כשדנים בשאלת תפיסת הצדק פוליטי הראויה היום. מדוע מצבם של מהגרים לפני חמישים או מאה שנים צריך לשמש אמת מידה להענקת זכויות והזדמנויות שוות? לטאוב פתרונים. כל תעמולת הפלפולים וההפחדות אודות הפוסט-ציונים ומעלליהם שבישל טאוב לתלמידי התיכון היא בגדר הסחת דעת, כיוון שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל, בין שיוקמו כאן שתי מדינות, מדינה דו-לאומית או מדינה כל אזרחיה, היא הנכונות של המעמדות השולטים בישראל לחלוקת משאבים צודקת עם שאר האוכלוסיות בין הים לירדן, כלומר הפנמת הרעיון החתרני שבני האדם הם שווים.

ההתכסות באדרת הליברלית חשובה מאוד לטאוב ולאנשי השמאל הציוני. אולם החוברת הזו מעידה בדיוק על ההפך; התיאור של חולדאי את הפוסט-ציונים כשטן המקהה את מוחם של ילדי ישראל הרכים, הינו הדבר הרחוק ביותר מליברליזם. גם השימוש של חולדאי במלה "אפיקורס" המתנוססת בראש חיבורו של טאוב, מפגינה את מידת הליברליות שבה ניחנים השניים. אם אתה ליברל אז אפיקורסיות מצביעה על נטייה ליברלית ראויה לשבח, שהרי ליברליזם במהותו פירושו ספקנות וביקורת, רק דתי פונדמנטליסט יתייחס לביקורת כאל מילת גנאי.

החוברת מלמדת על ליברלים דוגמת טאוב ותפיסתם את מושג הדמוקרטיה וחינוך דמוקרטי, שמהותם על פיהם הוא ניפוק חוברות תעמולה לשינון מטעם השלטון. חולדאי מגייס את טאוב "כדי לדעת מה להשיב", כאילו תפקידם של התלמידים והמורים הוא שינון מסרים מטעם העירייה. האם ליברל בישראל לא אמור לעסוק במשימה החשובה ביותר – הגנה על הדמוקרטיה והנחלת ערכי שוויון, צדק וחופש ביטוי, במדינה בה מרבית האזרחים טרם הפנימו את ערכי הדמוקרטיה, וכשמחצית מהתלמידים בישראל כלל לא לומדים אזרחות ואין להם ידע, כישורים וערכים הנחוצים לתפקודם כאזרחים בחברה דמוקרטית?

לו חולדאי וטאוב היו ליברלים ישרים הם היו מפנים את מבטם פנימה לתל אביב, העיר שהם שליטיה הפוליטיים והתרבותיים, לכרך שאינו אלא ראש ענק המחובר למדינה ננסית, השולט בכלכלה בחברה ובתרבות. אל אותה עיר חולדאית נובורישית, העיר שבה רוב אוכלוסיית הרבעים החזקים היא אשכנזית. עיר שקשה להבחין במרכזה ובצפונה במזרחים, ערבים, אתיופים או רוסים רבים, אלא אם כן הם מעניקי השירותים. שם על הקיר באותיות ענק בולטות, מרוח שיר הנמל של לאה גולדברג. "אנו כובשים את החוף והגל אנו בונים פה נמל פה נמל". שיהיה ברור מי כאן הראיס.

אך למרות שלתל אביב יש כוח עצום ועושר רב, ויש לה אפילו שני קווי מתאר ליברלים יחידים המאפיינים ערים אירופיות – זכויות להומואים ולסביות וזכויות לנשים, עדיין בתחומים אחרים היא מייצגת את העיר הלבנה, תרבות צרת אופקים, תוקפנות וגזענות הנתלים בשולי הנאורות המערבית.

טאוב והשמאל הלאומי שייכים לדור הנמצא כיום בעמדות שליטה בחברה הישראלית, זה הדור שהחל את נעוריו כדור המקומונים – כותבי תהילת העיר וצרכניה. דור הנהנה מהגנת המדינה על עושרו וזכויות היתר שלו. אם בנעוריו בשנות השמונים הוא היה טרוד בלסלק את ההמונים הפרובינציאלים המגיעים מחוץ לתל אביב, בשנות האלפיים, הוא טרוד בכובד ראש במחשבה איך להגן על הירושה שקיבל מהוריו: הווילה בג'ונגל.