ישראל ופידל קסטרו - צביעות, בורות ופספוס גדול

שלוש הערות בעקבות מכתבי התודה ששלחו מנהיגי ישראל לקסטרו
עידן רינג

1. אגרות הברכה והתודה ששלחו רה"מ בנימין נתניהו והנשיא שמעון פרס למנהיגה הפורש של קובה, פידל קסטרו, בשבוע שעבר, בעקבות ראיון לאטלנטיק בו תמך בזכותה של מדינת ישראל להתקיים וציין את הרדיפות יוצאות הדופן שסבל העם היהודי, עוררו גיחוך ומבוכה – לא רק בגלל שהבליטו את בידודה הבינלאומי של ישראל ואת הייאוש שלה למצוא לגיטימציה ברחבי העולם (כפי שציינו מספר כותבים). בחינה של היחסים בין ישראל לקובה ומדיניות קסטרו כלפי יהודים לאורך השנים, מבליטה את הצביעות והבורות הרבה שעומדות מאחורי המכתבים הללו.


קובה נתונה כבר 50 שנים תחת מצור כלכלי אמריקאי כבד שהפך עם השנים לחסר כל הגיון והצדקה (אם מקבלים את ההנחה הבסיסית שהיתה לו הצדקה כלשהיא גם כאשר החל בתקופת המלחמה הקרה). למרות התהפוכות הרבות – סיום המלחמה הקרה, קריסת הגוש הקומוניסטי, ושקיעתה הכלכלית ובידודה של קובה – ואשינגטון מתמידה בהטלת האמברגו החונק ובתקופת בוש אף הידקה אותו (יש כאלה שטוענים שגם בתקופת אובמה). ברור לכל כי מדובר באמברגו אכזרי, משולל הגיון והצדקה, אשר שייך לעבר – וההוכחה הטובה ביותר לכך היא הצבעה שנתית המתקיימת בכל אוקטובר באו"ם כבר 18 שנים, המגנה את האמברגו האמריקאי על קובה וקוראת לסיומו המיידי.



קסטרו עם כתב אטלנטיק ג'פרי גולדברג ונשיאת הקהילה היהודית הקובנית אדלה דבורין בהוואנה, אוגוסט 2010
קסטרו עם כתב אטלנטיק ג'פרי גולדברג ונשיאת הקהילה היהודית הקובנית אדלה דבורין בהוואנה, אוגוסט 2010


הריטואל בהצבעה זו קבוע ומביך מאוד בעבור כל מי שדואג לתדמיתה של ישראל בעולם – 185 מדינות מצביעות בעד ההחלטה ו-3 נגד. בנוסף לארה"ב כמובן, רק שתי מדינות אחרות מתנגדות להחלטה – ישראל והאי הפסיפי פלאו, שקיבל עצמאות מארה"ב ב-1994 ומונה 20 אלף תושבים (בעבר גם איי מרשל היו מתנגדים אבל אפילו הם התייאשו והחל להימנע). פרס ונתניהו מזדרזים לכתוב מכתבי ברכה שמזכים אותם בכותרות בעיתונות הישראלית והמקומית אבל מתמידים בגיבוי אוטומטי עיוור ומטופש לאחת ההחלטות הפושעות ביותר של הממשל האמריקאי, שזוכה כמובן גם לביקורת פנימית חריפה. רק לפני יומיים נודע כי הצבעה שהיתה מתוכננת בקונגרס על הקלה במגבלות על נסיעה וסחר חקלאי של אמריקאים לקובה שוב נדחתה למועד בלתי ידוע וכרגע עדיין אין סימנים לסופה של החלטה שערורייתית זו.


המצור על קובה נועד להפעיל עליה לחץ כלכלי ופיזי שיביא לתסיסה פנימית ולהתקוממות שתפיל מבפנים או לפחות תערער את משטרו של קסטרו. עם השנים התברר כי טקטיקה זו נכשלה לחלוטין וכל מה שעשתה הוא לפגוע בעם הקובני ולהכשיל את קובה בדרכה להתפתחות ופיתוח, במיוחד בימים שלאחר נפילת הגוש הקומוניסטי. המצוקה והייאוש של אזרחים קובניים רבים רק מגבירה את התלות שלהם בממשל ובשוק השחור המשגשג שהתפתח שם, או גרמה להם לנסות ולברוח לארה"ב, שם הם נתקלים בחוקי הגירה שרק מחמירים עם השנים. מצד שני תרם המצור גם להתגברות הפראנויה של הממשל הקובני והדרדרות מצב זכויות האדם במדינה – בגינו סופגים האחים קסטרו ביקורת גם מצד בני בריתם הטובים ביותר ביבשת. הקריאות שנשמעו בשנים האחרונות מצד בכירים בישראל, בהם השר ליברמן כמובן, להטיל על איראן אמברגו בסגנון קובני, לא רק מוכיחות כי בעיני הממסד הישראלי הבטחוני האמברגו הזה הוא לגיטימי ומוצלח, היא מוכיחה גם כי הם לא למדו כלום מהההיסטוריה הקובנית.



2. פרס ונתניהו התמקדו באיגרות שלהם במיוחד באמירות של קסטרו לגבי העם היהודי. לדבריו, היהודים סבלו מהתנכלות ורדיפה יותר מכל עם אחר, ויש להתייחס בצורה מיוחדת לשואה ולתופעות של אנטישמיות ברחבי העולם. קסטרו תקף את נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, על הכחשת השואה והערות אנטישמיות שלו ואותת לעמיתו ותלמידו, נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, להפסיק את הפזילה שלו לכיוונים כאלו. נתניהו בתגובה כתב לקסטרו כי יש לו "ראייה יוצאת דופן של ההיסטוריה היהודית".


רק חבל שמנהיגי ישראל לא העמיקו קצת יותר בהיסטוריה של מדיניות קסטרו וקובה הקומוניסטית כלפי היהודים ונזכרו להתייחס לכך רק בעקבות כתבה במגזין אמריקאי נחשב. קובה ניתקה את היחסים עם ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, ביחד עם קבוצה גדולה של מדינות אפריקאיות ולטינואמריקאיות. מאז קיים קיפאון ביחסים וישראל היא בין הבודדות בעולם המערבי שמיישרות קו עם המדיניות האמריקאיות בנושא. סביר להניח שהנוקשות לא קשורה רק לנאמנות לאח הגדול בואשינגטון, אלא גם לאמירות ביקורתיות רבות של קסטרו כלפי הכיבוש הישראלי של השטחים והמדיניות כלפי העם הפלשתינאי. אך לצד כל אלו, קסטרו התמיד ביחס הוגן ואפילו מועדף כלפי העם היהודי. אמירותיו האחרונות הם לא התעוררות מאוחרות ושינוי דעה על ערש דווי, כפי שרבים ודאי חושבים. קסטרו מאז ומעולם היה קרוב לקהילה היהודית ואף סייע לה רבות. לפני ניתוק היחסים עם ישראל הוא העסיק עובדים ישראלים רבים בחקלאות, ציין את מותו של הנשיא יצחק בן צבי ב-1963 בשלושה ימי אבל והנקודה החשובה ביותר – מהגרים יהודים שעזבו את קובה לישראל זכו למעמד של "שבים למולדתם", בניגוד למהגרים לא יהודים שעזבו את קובה ונחשבו בוגדים.


אבל מעבר לכך, גם לאחר ניתוק היחסים עם קובה קסטרו לא שינה את עמדתו ובתחילת שנות התשעים איפשר למאות יהודים להגר לישראל בתיווכה של קנדה, אחת מידידותיה הקרובות של קובה. למרות שקובה הקומוניסטית הוגדרה בעבר כמדינה אתאיסטית ולאחר מכן כמדינה חילונית, לקהילה היהודית הקטנה, המונה כמה אלפי חברים, ניתן החופש לקיים את הטקסים הדתיים ובתי הכנסת פעלו בחופשיות רבה יותר מאשר במדינות קומוניסטיות במזרח אירופה. בביקור שערכתי בהוואנה לפני כעשור גיליתי בית כנסת מהודר, נקי ומרשים הרבה יותר מהרוב המכריע של מבני הציבור שראיתי מסביב. קסטרו אף איפשר לאורך השנים לגופים יהודיים מישראל ומארה"ב לפתח את מוסדות הקהילה, להקים בתי ספר ומסגרות חינוך שונות וכיום גם ניתן להתרשם מאתר האינטרנט המרשים שנבנה עבור הקהילה היהודית בהוואנה. רשימה מאוד מעניינת על חיי הקהילה וההיסטוריה שלה מביקור שנערך שם לפני שנתיים ניתן לקרוא כאן.


אם הממסד הישראלי לאורך השנים היה בוחן גם אספקטים אחרים של הממשל הקובני – מעבר לביקורת הלגיטימית של קסטרו על הכיבוש הישראלי – היה מגלה שיש הרבה מאוד סיבות והצדקות לחמם את היחסים עם הוואנה ואפילו להתחיל בתהליך מלא של הפשרה וחידוש. אך לא רק בראייה רחבה, מוסרית והיסטורית קיימת הצדקה ואף חובה לחדש את היחסים – גם בראייה הצרה של האינטרס הישראלי המיידי.


3. ישראל מפספסת בגדול בכל מה שקשור ליחסים הדיפלומטיים עם מדינות אמריקה הלטינית ולפספוס הזה יש גם מחיר כבד בצידו. רק בשנה האחרונה ניתקו שתי מדינות משמעותיות באמריקה הלטינית את היחסים עם ירושלים – ונצואלה וניקרגואה. בביקורו בארץ לפני כשנה, קיבל נשיא ברזיל אינסיו לולה דה סילבה, המנהיג הכי חשוב באמריקה הלטינית, יחס מביש משר החוץ ליברמן וגם לא חסך ביקורת לגבי התנהלותה של ישראל כלפי איראן. אך נדמה שאת ראשי משרד החוץ זה לא מטריד והם פועלים על פי דיכוטומיה ביןגושית בסגנון המלחמה הקרה הגורסת שכל מי שאויב של חבר שלי הוא גם אויב שלי.



ליברמן עם לולה דה סילבה (במרכז)
ליברמן עם לולה דה סילבה (במרכז)


סביר להניח שעד לפני מספר שנים במשרד החוץ חשבו שמדינות אמריקה הלטינית לא שוות את המאמץ – רובן המוחלט מנהלות יחסים קרירים ואמביוולנטיים עם ואשינגטון, יש להם מעט אינטרסים כלכליים בישראל ובכל זאת המרחק מצריך השקעת משאבים רבים בשביל לתחזק את היחסים. אך באותו הזמן היו ראשי מדינות שדווקא חשבו אחרת – בהם נשיאי איראן וסוריה. הם חיזרו במרץ אחר נשיאי ברזיל, בוליביה, ארגנטינה וונצואלה, בהבינם כי מדינות אלו, הנמצאות בעיצומה של תחייה תודעתית ושחרור סופי מלחצי האימפריאליזם האנגלואמריקאי, קיימים מנהיגים המוכנים לקרוא את המפה הדיפלומטית באופן אחר מזה שהוכתב להם עד כה. ומכיוון שהאמריקאים הביעו זלזול מתמשך באינטרסים ובחשיבות של מדינות אלו וישראל כלל לא היתה קיימת שם, למעט דאגה לאינטרסים הצרים של הקהילות היהודיות, אחמדינג'אד ואסד הצליחו להגיע להישגים כבירים – ודאי ברמה הכלכלית והמסחרית וכנראה שאפילו ברמה הצבאית, ועל כך כבר יש מי שמודאג בירושלים.


אך בהקשר של התבטאויות קסטרו בתחילת החודש יש נקודה מהותית שחשוב להבין. קובה בכלל והמצור האמריקאי עליה בפרט, הם סוגיות מפתח במפה הדיפלומטיות הלטינואמריקאית. ניתן לומר בהשאלה מאזורנו כי באופן דומה לחשיבות שמייחסים מדינות ערב לגורל העם הפלשתיני, כך גם מרבית מנהיגי אמריקה הלטינית מייחסים חשיבות מיוחדת לגורל קובה ובעיקר ליחס שהיא זוכה לו מארה"ב ולאפשרות שהאמברגו האמריקאי יסתיים במהרה. במובן הזה אמירותיו של קסטרו הם הזדמנות מיוחדת בעבור ישראל לקזז במקצת את הרושם הגרוע שהיא השאירה על מדינות היבשת ובעיקר את הפיגור מול יחסי החוץ המצוינים שיש שם לסוריה ואיראן. הדרך לליבם של מנהיגי אמריקה הלטינית המרכזיים – בעיקר ברזיל, ארגנטינה, ונצואלה, בוליביה ובמידה מסוימת גם מקסיקו – עוברת דרך הוואנה.


כל עוד ישראל תמשיך לאשר באופן אוטומטי את האמברגו האמריקאי ותציג עמדה ניצית יותר מזו של הגולים הקובניים בפלורידה, מצבה הדיפלומטי ברחבי היבשת ימשיך להיות בינוני במקרה הטוב. על אף שהוואנה היא זאת שניתקה את היחסים עם ירושלים, על ישראל ליזום חימום מיידי של הקשר עם קובה ולחתור לחידוש מלא שלהם ופתיחת שגרירות בהוואנה. על פי הצהרות קסטרו נדמה כי כעת יש שעת כושר מתאימה למהלך שכזה. התקרבות לקובה לא צריכה לפגוע ביחסים עם ארה"ב ולראייה מדינות רבות שמנהלות יחסים חמים ביותר עם ואשינגטון, כמו קנדה וספרד למשל, נחשבות לידידות הקרובות ביותר של קובה ומסייעות לה לקדם את כלכלתה ולהיפתח למערב. חידוש היחסים בין ישראל לקובה לא יהווה רק עשיית צדק היסטורי ותיקון עוול ביחס למדיניות ישראל לאורך השניםכלפי האמברגו האמריקאי, הוא גם יכול לתרום רבות לאינטרסים הדיפלומטיים הרחבים של ישראל ברחבי היבשת.


לבלוג של עידן רינג "רדיו בבילון"


בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מוני יקים אנטיציוני

    אבל יש לי ספקות חמורים ביחס למה שבאמת נאמר בראיון זה מהן עובדות
    ומה הן אינטרפרטציות מגמתיות ומה נאמר מחמת הלחץ האדיר בו נימצאת
    קובה עקב האמברגו המרושע שמבצע הקפיטליזם החזירי נגד עם יפה זה.

  2. יהושע רוזין

    קסטרו בתחילה לא היה קומוניסט אך בגלל מדיניות אר`הב כלפי שלטונו ו רצונה להחזרת השלטון המושחת הקודם של הרודן בטיסטה ,עושה רצונו של ההון האמריקאי נעזר בבריה"מ. זו בושה וחרפה לאר"הב ונשיאה הנוכחי אובמה שהחרם המרושע הזה בתמיכת ישראל עדיין נמשך. .

  3. חנה קים

    כמעט מילה במילה. ובעיקר אם העמדה המסורתית של קובה נגד רדיפותיהם של יהודים בגלל שהם יהודים, ונגד הכיבוש הישראלי. שום דבר לא השתנה בהשקפותיו של פידל קסטרו. ישראל לעומת זאת תמיד תמכה באמברגואים על קובה, אך ידעה לשלוח את רפי איתן כדי לעשות שם את הקופה הפרטית שלו ולקיים יחסים בלתי רשמיים עם פקידיו של קסטרו.

  4. עמית כהן

    פרס ונתניהו לא התייחסו ל62 שנה של יחסים (או אי יחסים) של ישראל עם קובה.
    הם התייחסו למספר ההצהרות שקסטרו הצהיר לאחרונה.

    אתה ממעיט בערך ההצהרות הללו, אבל זה לא שקסטרו הכיר בישראל, אלא הוא הכיר בישראל -כמדינה יהודית-, מדובר בעובדה חשובה מאין כמוהה כי זה בדיוק הזמן שבו ממשלת ישראל מחפשת הכרה שכזו מהפרטנרים שלה בצד השני, ויש מי שטוענים שהבקשה הזו אינה לגיטימית.

    ישראל תמיד מצביעה באו"ם על בסיס עקרון של "ברירת מחדל" ביחד עם ארה"ב.
    כלומר, כל עוד לישראל אין סיבה להצביע אחרת – ישראל תצביע ביחד עם ארה"ב.
    ישראל רגילה להיות שותפה בהצבעות שנגמרות ב100 נגד 3.. כאשר ההצעות הללו הן נגדה, והיחידות שמצביעות איתה אלה ארה"ב ואותם איים פסיפים..
    כך שהמינימום שישראל יכולה לתת בחזרה לאמריקאים זה למנוע מצב מביך שבו זה יהיה העולם 100 נגד 1 ארה"ב, בהצבעות שחשובות לאמריקה.

    בכל אופן לא את פרס ולא את נתניהו עניינו 62 שנות יחסים כאשר הם שלחו את האגרות הללו, עניינו אותם ההצהרות הנוכחיות של קסטרו שבהחלט מעידות על שינוי כיוון.
    (לעבור מסמי-הכחשת שואה ["ישראל תבנה לפלסטינים תאי גזים"] לגינוי הידיד אחמדינג`ד שמכחיש שואה.. זה מהפך)

  5. אסתי ממליצה

    אני אוהבת את המאמר. מצד אחד הוא מתייחס לנישה ההסטורית האמיתית בינינו לבין קסטרו ומצד שני הוא משאיר עדיין חלל ריק לדיון על הנושא.
    מומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/10/1510-810.html