אזרחות, לא נאמנות

בעקבות החלטתו של ביבי להביא לממשלה ביום א' את התיקון לחוק האזרחות, בחרנו להעלות פרק מדו"ח של "פרויקט דמוקרטיה" בסוגיית המיעוט הערבי:

הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות", שהובילה את הקמפיין של מפלגת ישראל ביתנו לקראת הבחירות לכנסת בפברואר 2009, התקבלה בקרב מרבית הציבור היהודי בישראל בשוויון נפש, ובחלקים ממנו אף בתמיכה נלהבת. לאחר הבחירות לבשה סיסמת הבחירות תרגום מעשי, בדמות הצעות חוק פוגעניות, המבקשות להתנות את זכויותיהם של האזרחים הערבים בקבלת "הנרטיב הציוני" ובהוכחת "נאמנות" למדינה היהודית ולחזון הציוני, בניגוד למושכלות יסוד של הדמוקרטיה, ולפיהן זכויות אדם אינן מותנות בדבר.

בין ההצעות ניתן למנות את אלה:

• "חוק הנכבה": בחודש מאי 2009 תמכה הממשלה בהצעת חוק האוסרת על ציון הנכבה, והקובעת עונש מאסר למי שיציין אותה. במרץ 2010 אושר בקריאה ראשונה נוסח מרוכך של הצעת החוק, ועל פיו תוכל הממשלה לשלול מימון ממשלתי מגופים שיציינו את הנכבה. באותה רוח הכריז שר האוצר יובל שטייניץ במאי השנה, כי "צריך למצוא את הדרך לשלול את אזרחותם של אלה שמתאבלים על הקמת המדינה".
• "חוק הנאמנות לישראל": על פי הצעת החוק, שהוגשה בתחילת אפריל 2009 על-ידי ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) ואחרים, תותנה קבלת אזרחות ישראלית בחתימה על הצהרת אמונים "למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה". ההצעה הטילה על כל אזרח חובת שירות בצבא או במסגרות חלופיות, והסמיכה את שר הפנים לשלול אזרחות מכל אדם שלא יחתום על ההצהרה או שלא ישרת את המדינה. בסוף מאי 2009 החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה לדחות את הצעת החוק. ביולי 2010 נעשה עוד ניסיון לקדם את הצעת החוק, והיא הובאה לאישור הממשלה במסגרת דיון בענייני הגירה. הדיון בהצעה נדחה בשל התנגדותו של השר דן מרידור.
• הצהרת אמונים של חברי כנסת: על פי הצעת החוק של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) ואחרים, יוספו להצהרת האמונים של חברי הכנסת, אחרי "למדינת ישראל", המלים "כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לערכיה, לסמליה". הצעת החוק ממתינה להסכמת סיעות הקואליציה בטרם תועבר לדיון בוועדת השרים לחקיקה, ובינתיים לא קודמה.
• "חוק האזרחות": ביולי 2010 הוארך בפעם השישית תוקפו של החוק, המונע קבלת מעמד מבני זוג של אזרחים ישראלים, שהם פלסטינים או אזרחי מדינות ערב. על אף הביקורת שמתח בג"ץ על החוק, בשל פגיעתו הקשה בזכויותיהם החוקתיות של אזרחי ישראל לחיי משפחה ולשוויון, ועל אף טענות המדינה כי מדובר בהוראה זמנית בלבד, תוקפו מוארך שוב ושוב. במקביל גם הונחה לאחרונה על שולחן הכנסת הצעת חוק של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) ו-44 ח"כים אחרים, שעניינה הטלת הגבלה על בג"ץ מלדון בחוק האזרחות.

יוזמות חקיקה אלה ואחרות, מלבד היותן גזעניות באשר הן מופנות במפורש או במשתמע רק לחלק מהאוכלוסייה, גם מתעלמות מייחודם של האזרחים הערבים כקבוצת מיעוט אתני, וחותרות תחת הלגיטימציה של מיעוט זה. הן פוגעות לא רק בזכויותיהם של האזרחים הערבים לשוויון, לכבוד ולחופש הביטוי, אלא גם בזכותם לשמור על המאפיינים ההיסטוריים, הלאומיים והתרבותיים שלהם, הכוללים את זיקתם לתושבי האזור. במדינה דמוקרטית עומדת לכל אדם הזכות להחזיק בעמדותיו ובהשקפותיו, ולבטאן; ולכל קבוצת מיעוט עומדת הזכות לבטא את זהותה הקולקטיבית, את הנרטיב שלה ואת חזונה, גם אם אינם זהים לאלה של קבוצת הרוב.

מדינה דמוקרטית גם לא מתנה את זכויותיהם של אזרחיה – כגון הזכות לאזרחות, הזכות לשוויון, הזכות לבחור ולהיבחר – בהצהרות של הסכמה או "נאמנות" לדעות ולהשקפות מסוימות, ובוודאי שאינה מעמידה את אזרחיה חדשות לבקרים במבחנים, בהתאם לתפיסתו של איש ציבור זה או אחר באשר למהותה של נאמנות. אולם לדידם של רבים בקרב הציבור היהודי ושל רבים מנבחריו, אזרח ערבי בישראל זכאי לשוויון ולהגנה על זכויותיו רק אם יוותר על זהותו הלאומית, על תרבותו, על שפתו ועל מורשתו ההיסטורית, ויצהיר על "נאמנות" לערכים שאינו שותף להם.

כותבת ד"ר אורית קמיר: "אין מדינה דמוקרטית הדורשת מאזרחיה נאמנות. סוריה, מצרים וירדן אינן מדינות דמוקרטיות; ישראל מעולם לא השוותה את עצמה אליהן בשום דבר הקשור בתקינות דמוקרטית. גם לא לערב הסעודית, ללוב או לתימן. לעומת זאת, בארצות הברית, בצרפת, ובכל מדינה דמוקרטית אחרת, כל אזרח רשאי לחשוב ולהאמין בכל אשר הוא רוצה. מדינתו אינה דורשת ממנו שבועת אמונים, ואינה מתנה את המשך אזרחותו בשבועה כזו. כל המדינות, כמו ישראל, אוסרות מעשים של בגידה, כמו ריגול ומגע עם אויב. הן אוסרות מעשי אלימות, הסתה, וגם השתמטות מתשלום מיסים. אבל אלו מעשים, ולא מחשבות או אמונות. פגיעה בחופש המחשבה, המצפון והאמונה היא פגיעה יסודית וחמורה ביותר באושיות המשטר הדמוקרטי, ולכן כל מי שהדמוקרטיה קרובה ללבו יתנגד לה וילחם בה כל עוד נשמתו בו".

ובאופן דומה, מסבירים רועי קונפינו ופרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה: "מדוע  אפוא כמעט בלתי אפשרי למצוא מדינות דמוקרטיות שבהן קיימות הצהרות נאמנות של אזרחים? נדמה כי הסיבה נעוצה בחופש המצפון והאמונה. מדינות דמוקרטיות אוסרות מעשים שמפגינים חוסר נאמנות למדינה כגון בגידה או ריגול, אבל התפיסה הדמוקרטית הליברלית מתנגדת בתוקף לאיסורים שקשורים במחשבות או באמונות. תחום המחשבה נחשב חלק מחופש המצפון של הפרט, ובו מותר לאינדיווידואל לעשות כרצונו. זה אולי ההבדל הראשוני והמרכזי ביותר בין מדינה דמוקרטית ליברלית, שמאפשרת לפרט לחשוב בצורה חופשית ולהאמין בכל העולה על רוחו, ובין מדינה טוטליטרית, אשר בעזרת "האח הגדול" מנסה לשלוט במחשבותיהם של אזרחיה. לכן במדינה ליברלית ראוי לאסור מעשים מוגדרים של ריגול או סיוע לאויב, שמשקפים חוסר נאמנות למדינה, אבל דרישה להזדהות עם המדינה ברמה של האמונה והמחשבה אינה דרישה ראויה".

בהקשר זה ראוי להביא גם את דבריו של ח"כ מנחם אליעזר מוזס, יו"ר סיעת יהדות התורה, בעניין הצעת חוק הצהרת אמונים של חברי כנסת שהוזכרה לעיל, כפי שצוטטו באתר ערוץ 7: "אני לא מבין מה נכנסת כאן הציונות באמצע? אני מתפלל שלוש פעמים ביום לציון, אבל זה נראה לי חוק של משטרת מחשבות. ואם מישהו ככה יצהיר, אז בלבו הוא גם כך? זה חוק שבא לנשל את הערבים והחרדים מהזכות לשמש כחברי כנסת".

לצד ההתניה של זכויות ב"נאמנות", יש המבקשים להתנות את זכויותיהם של האזרחים הערבים בשירות לאומי, בסיסמה "אין זכויות ללא חובות". דוגמאות מהתקופה האחרונה כוללות את ההחלטה להתנות קבלה לקורס צוערים במשרד החוץ בשירות צבאי או לאומי, ומתן הטבות מפליגות לחיילים משוחררים במוסדות להשכלה גבוהה. התנייתן של זכויות בחובת שירות צבאי או לאומי מנוגדת לחלוטין למושכלות יסוד של הדמוקרטיה. יש לזכור כי אזרחים ערבים – כמו גם חרדים ואנשים עם מוגבלויות – פטורים על פי חוק משירות צבאי והם אינם מחויבים גם בחלופה של שירות אזרחי. אולם חשוב יותר –  מדינה דמוקרטית לא מעמידה לאזרחיה תנאים לקבלת זכויות בסיסיות, ואינה מפלה בין אזרחיה. בהקשר זה יש לציין, כי בשנת 2006 פסק בית המשפט המחוזי בחיפה, בעתירה שהגיש ארגון עדאלה, כי שימוש בקריטריון של שירות צבאי בקבלה למעונות סטודנטים מפלה סטודנטים ערבים, ויש לבטלו.

חשוב להבין שהדרישות להצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה היהודית (כאילו יש תפיסה אחת של מהותה היהודית של המדינה), לחזון הציוני (כאילו קיימת הגדרה אחת מחייבת של חזון זה) ולנרטיב של הרוב היהודי (כאילו קיים נרטיב יחיד שכזה המוסכם על כל האזרחים היהודים) –  כמוהן כדרישה מהאזרחים הערבים למחוק את זהותם ולהתכחש לעברם. בד בבד הדרישות מהאזרחים הערבים משליכות (בעקיפין) גם על האזרחים היהודים – בבטאן קיום מדומיין של הסכמות מגובשות בתוך קבוצת הרוב בנוגע לסוגיות אלו. מבחינת השפעתם על הציבור הרחב, יש במבחנים שהאזרחים הערבים נדרשים לעמוד בהם גם פגיעה בלגיטימציה של הציבור הערבי בכללותו והצגתו כאויב וכמי שמותר לפגוע בו בכל עת, על כל הסכנות הכרוכות בכך. לדרישות אלה מצטרפים מהלכים אחרים של שלילת זהות, כמו השתקת הנרטיב הפלסטיני במערכת החינוך והעלמת השפה הערבית והשמות הערביים מהשילוט העירוני והבין-עירוני.

היבט נוסף הוא צמצום מרחב הפעילות הדמוקרטית של הציבור הערבי – במיוחד כאשר זו אינה עולה בקנה אחד עם הנרטיבים, העקרונות והערכים (המוסכמים לכאורה) של הרוב היהודי-ציוני. צמצום זה הוא חלק מתהליך כללי של פגיעה בחופש הביטוי והתנכלות למפגינים ולפעילי זכויות אדם, שבו נדון בהרחבה בפרק האחרון של הדוח, אבל הוא בא לידי ביטוי באופן הרבה יותר חמור ביחס כלפי המיעוט הערבי: אי-מתן רישיון להפגנות, פיזור הפגנות באופן אלים, מעצרים והזמנת פעילים ל"שיחות אזהרה" במשטרה או בשב"כ הם רק כמה דוגמאות שכיחות. תופעות אלה מתגברות בתקופות משבר – למשל בתקופת המלחמה בעזה בתחילת 2009 ולאחר המשט לעזה במאי 2010 – תקופות שדווקא בהן חיוני לשמור על חופש הביטוי והמחאה, ובמיוחד על אלה של המיעוט. דמוקרטיה מהותית נבחנת על פי יכולתה להכיל את המיעוט ואת זכותו לבטא דעות ועמדות שלא בהכרח מקובלות על הרוב, ולפעול בדרכים חוקיות למימושן. במבחן זה רשויות המדינה כושלות שוב ושוב.

ככל שהרוב היהודי ונציגיו שבשלטון ישכילו להבין שהדמוקרטיה היא גם ובעיקר החובה לאפשר למיעוט הערבי לשמור על זהותו, מורשתו ותרבותו; ככל שיוותרו על הרצון לשלוט בחיי האוכלוסייה הערבית ולכפות עליה ערכים שאינה שותפה להם, כך ניתן יהיה לשפר את האמון בין המדינה, על זרועותיה השונות, לבין האזרחים הערבים. בהקשר זה ראוי לציין גם את דבריו של השר דן מרידור, בדיון על אחת מהצעות החוק שהוזכרו לעיל: "למה לכל הצעה צריך להוסיף את המונח יהודי ולהראות לאזרחים הערבים שזה לא שלהם? אחר כך מתפלאים שהם מקצינים עמדות. יש כאן אנשים – למה להחריף ולהחמיר כל הזמן? הרוב לא צריך להזכיר כל הזמן למיעוט שהוא מיעוט". במקום הדרישה הפסולה והבלתי אפשרית להזדהות עם הזהות היהודית של המדינה ועם סמלים של הלאום היהודי כסמלים לאומיים משותפים, יש לנסות לגבש סולידריות והזדהות על בסיס אזרחי ושוויוני. יש לאפשר למיעוט את דרכי הפעולה והביטוי החוקיות והדמוקרטיות שעומדות לרשותו בכל משטר דמוקרטי סביר.