• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

שושנה, עפרה, אחינועם - נשים תימניות שרות

המחיר על הבאת תרבות מזרחית לקדמת הבמה מתבטא בדרך כלל באופי הנראות: עילגות והגחכה. ראיון עם ד"ר רפי שובלי על זמרות תימניות, ויחסיהן המורכבים עם ציונות ופמיניזם
שירה אוחיון

שקיעת האימפריה העות'מאנית האסלאמית וחדירת הקולוניאליזם המערבי לאזור המזרח התיכון חוללו תמורות בחיי יהודי ארצות האסלאם וגרמו באופן כללי לפריחה כלכלית ותרבותית. אולם לא כך בתימן: שלא כמו שאר יהודי המזרח וצפון אפריקה, לא חל במעמדם המשפטי של יהודי תימן שום שינוי והם נותרו במעמד של "אהל אלד'מה", נתונים בעיקר להשפלות של "חוקי עומר" שהגיעו לשיא בימי שלטונו של האימאם יחיא. חדירת המודרניזם בדמותם של כלי מתכת תעשייתיים הביא רק להידרדרות במצבם של היהודים בתימן: הם איבדו את הפרנסות העתיקות מהן נהגו להרוויח לחמם כצורפים, קדרים, רפדים ועוד, ונאלצו לנדוד לארצות אחרות בהן ארץ ישראל כבר מסוף המאה ה-19, ובגלים גדולים יותר בשנות ה-30 של המאה ה-20. למעשה, למעט עדן שהיתה תחת שלטון בריטי ישיר, לא הורגשה בתימן חדירת הקולוניאליזם האירופי למזרח התיכון. כך, התופעה של אמנים ואמניות שמשתלבים בתרבות הרוב המוסלמית לא התקיימה במדינה. יתר על כן, גם בתוך הקהילה היהודית עצמה לא צמחו "כוכבי זמר" ברמה הארצית, כפי שארע בארצות ערב האחרות.

הסיבה העיקרית לכך היא שבתימן לא היה קשר רציף בין הקהילות היהודיות השונות בגלל הטופוגרפיה הייחודית לה. גם גודל הקהילה השפיע; קהילת צנעא, אשר היתה הגדולה ביותר, מנתה בשיאה6,000-8,000  בני אדם, וברדאע, הקהילה השנייה בגודלה, היו כ-2,000 איש, יתר הקהילות היו קטנות ופזורות במרחקים גיאוגרפיים גדולים. עולם השירה והזמרה של יהודי תימן היה חלק מחיי היום-יום וממעגל החיים האישי והקהילתי. כל הפיוטים התימנים נועדו כדי שישירו אותם, לא היתה קיימת שירה להקראה.

מה אתה יודע לספר לי על מקומן של הנשים בשירה ובזמרה בתימן?

ד"ר שובלי: החברה התימנית היתה מאד פטריארכלית וחירותה של האישה הוגבלה. שירת נשות תימן היהודיות שימשה כמנגנון סובלימציה שבו האשה פורקת את תסכולה בשירה תוך כדי עבודות משק הבית. בשירתן  נתנו הנשים ביטוי למאווייהן, לאכזבותיהן, לרגשותיהן ולקשיים שלהן. היו אלו שירים פשוטים מלאי הומור וחן, שעסקו בבית, במשפחה, אהבה, יחסים בין המינים, לידה, נעורים ועוד. הנשים גם שרו לילדים שירי ערש. שירת הנשים היתה, בהרבה מקרים, מעין ביטוי למצבה הנפשי של הזמרת עצמה. שירה זו הועברה מאם לבת – תרבות נשית שבעל פה (צריך לזכור כי נשות תימן לא ידעו קרוא וכתוב). בנוסף, היתה גם שירה תפקודית יותר שהושרה באירועים במעגל החיים ובמעגל השנה, כלומר בחגים ובאירועים משפחתיים. שירים אלו, למשל שירי החינה, היו יותר קאנוניים ובעלי תבנית ומלים קבועות.

בשירת הנשים האישית היו תבניות כלליות, אך כל אשה גם יצרה וריאציות משלה. רק בארץ התחילו לרשום את השירים הללו מפיהן של נשות תימן היהודיות, בתימן כאמור זו היתה תרבות שנמסרה מאם לבת. בחלק מהתבניות של שירה זו היתה חפיפה מסוימת בין שירת נשים תימניות מוסלמיות ליהודיות. המפגש הבין-תרבותי התרחש בזירות שונות בחיי היומיום כגון השוק, הבאר ויחסי השכנות. הגברים היהודים התימנים עסקו בכל המלאכות הזעירות: הם היו רפדים, סוחרים, צורפים, קדרים, סוחרים זעירים ועוד. המפגש התרבותי של הגבר היהודי עם הסביבה המוסלמית היה מצומצם יותר ונשא אופי כלכלי בעיקרו. אך הנשים היהודיות ניהלו עם המוסלמיות דיאלוג תרבותי שהוא מעבר לדיאלוג הכלכלי.

שירת הגברים היהודים בתימן היתה כולה שירת קודש, וגם תכני החול המועטים בשירה זו קבלו פרשנות אלגורית של קודש כמו זו של שיר השירים. משום כך, עיקר ענייני החול נוקזו לשירת הנשים ולכן הדיאלוג היהודי-המוסלמי התאפשר בעיקר בה. גם שירת הגברים הושפעה במידה מסוימת מהעולם המוסלמי. בהחלט ניתן לזהות בשירת ר' שלם שבזי דימויים מהעולם המוסלמי, אך ככלל זו היתה שירת קודש יהודית. בנוסף לכך, הנשים בתימן לא היו משכילות ברובן ולא ידעו עברית, לכן הן שרו בערבית יהודית תימנית מדוברת בלהג מקומי, בעוד ששירת הגברים, שירת "הדיוואן", הושרה בערבית יהודית קלאסית – שפת הרמב"ם ובעברית וארמית ונכתבה באותיות עבריות.

האם אפשר לדבר על פריחה של הזמרות היהודיות התימניות בישראל?

רק למראית עין. הפריחה התאפיינה בהופעתן של זמרות מצליחות כמו ברכה צפירה, אסתר גמליאלית ושושנה דמארי. גם הזמרת חנה אהרוני שהיגרה לחו"ל והצליחה שם עוד יותר מאשר בארץ, ושרה לוי תנאי שהיתה כוריאוגרפית, אך גם מלחינה. אבל היא איפיינה תקופה מאד מסוימת ולאחריה נפסקה. היו זמרות שפרצו את מחסום התרבות ההגמונית האשכנזית, אולם זמרת בסדר גודל של עופרה חזה או שושנה דמארי לא יכולה לצוץ היום. זמרת שרוצה להיות זמרת "של כולם" לא יכולה לשיר היום בח' וע' ולהצליח. ראשית, כי היום אין יותר תופעה של "הזמרת הלאומית", יש התפרקות וסקטוריאליזציה של החברה, יש יותר זמרי נישה – אפילו שרית חדד שזוכה לפופולריות עצומה נתפסת כזמרת ב"נישה" המזרחית וודאי שלא זוכה להערכת יתר מצד מבקרים אשכנזים; שנית, התקופה שבה יהודי תימן שירתו את האתוס הציוני החלוצי הסתיימה.

בציונות האשכנזית תמיד היו שני זרמים: הזרם הכנעני, שניסה להיות בלדי, מקומי, ילידי, כך למשל אנשי פלמ"ח שדיברו בח' וע' ואף בערבית. הזרם כנעני שאף להקמת עם עברי שכולל את גם את הערבי המקומי. בסופו של דבר, הציונות אימצה רק כמה אלמנטים כנענים. האתוס הציוני השליט לפני קום המדינה היה: אנחנו חוזרים הביתה למזרח התיכון של תקופת המקרא. כשהם באו לכאן מי שנראה להם הכי קרוב לתקופה התנ"כית היו התימנים. הם אמנם שאלו גם לחני ושירי רועים מהערבים יושבי הארץ, אך קל יותר היה לשאול מהתימנים היהודים שייצגו מעתה את העבר היהודי האקזוטי והפרימורדיאלי. א"י נקנית בייסורים בעבודת האדמה ובחיבור השורשי לאדמה. בתוך הניסיון הלאומי הזה, הזמרות התימניות בטאו באופן תרבותי את האלמנט הכנעני הזה, את המגמה הילידית הזו של חזרה לאדמה ולתקופה המקראית, התמזגות השורשית עם הנוף והאדמה, ההפיכה לילידים, תוך שלילת הגולה.

הזרם השני בתוך הציונים האשכנזים הוא הזרם האירופוצנטרי. בתחילה, לפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה, הוא היה קטן יותר. כמו כן היו בו אלמנטים אוריינטליסטיים (בעיקר בקרב יוצאי גרמניה), שאפשרו סובלנות כלפי היהודי התימני. גם בעיניהם הוא נתפס קצת אקזוטי, קצת מקראי. עם הזמן ככל שיותר ויותר אשכנזים מגיעים לארץ, האירופוצנטריות בולטת יותר וגורמת לנסיגה ביחס החיובי כלפי תרבותם של יהודי תימן. בהתחלה המבטא של ח' וע' הוא המבטא הרווח בשידורי הרדיו והטלוויזיה. היום זה הפוך, אם יש לך מבטא עברי מקורי, כלומר ח' ו- ע' גרוניות, אתה לא יכול להיות קריין ברדיו ובטלוויזיה. זה מפריע, מלכלך מאיים.

הזרם הילידי, הבלדי, איבד את מאחזי הכוח שלו. בהתחלה הוא זה ששלט בתרבות – השילוב שעשה אמנם בעייתי מאד, אבל היתה לתימנים נראות ונוכחות בכל תחומי התרבות. זו היתה תרבות מהונדסת שהתבססה על שילוב בעייתי של אלמנטים מזרחיים, בעיקר תימנים אך לא רק. "עץ הרימון" למשל זה לחן בוכארי, בריקודי העם שילבו צעד תימני עם מחול רוסי. התימנים בלטו כמותית: בציור הארץ ישראלי, בתכשיטנות (בצלאל), באופנה וברקמה (משכית). היבטים שונים של התרבות התימנית אומצו לתוך "התרבות הישראלית" המהונדסת והמגויסת לטובת הציונות. כך למשל, הסופר האשכנזי חיים הזז שלמד ערבית תימנית וכתב רומן שלם בשם "יעיש" על חיי היהודים בתימן, הרקדן הידוע ברוך אגדתי שהקים להקת מחול ריקוד בתל אביב הקטנה ושאל אלמנטים מהמחול התימני, או הנראות התימנית בחגיגות פורים בנווה צדק בתקופה שלפני קום המדינה.

ללא ספק לתימנים היתה נוכחות ובולטות גדולה בחיי התרבות, אבל זה נעשה תוך ניכוס התרבות התימנית וניצול התימנים. כמו למשל בתכשיטנות של בצלאל, שם לקחו את הפועל התימני שמקבל פרוטות עבור יצירתו האמנותית והקרדיט הלך למוסד או ליוצר האשכנזי. בדיוק כמו שעשו המתיישבים בכנרת ל"תימני כנרת": אלה ייבשו ביצות ואלה לקחו את הקרדיט על החלוציות וגירשו את התימנים אחר כך בבושת פנים. גם המלחינים הקלאסיים המערביים ניסו לשלב בין המזרח הילידי לתרבות שהביאו עמם מאירופה. הם הלחינו יצירות מוזיקליות עם מוטיבים מהמזרח ומתימן, למשל מרק קופיטמן ביצירתו "קול הזיכרונות", והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון שכתב סדרת ספרים תחת הכותרת אוצר נגינות ישראל בשנים 1914-1932 הקדיש את הכרך הראשון ל"אוצר נגינות תימן".

בוא נחזור לזמרות התימניות – כיצד ניתן לדעתך להסביר את עלייתן והצלחתן בישראל?

ברכה צפירה היתה הזמרת התימנייה הראשונה שהתפרסמה. היא היתה זמרת קונצרטנטית ששרה עם תזמורת, זמרת קלאסית שאת ההשכלה הקלאסית שלה בכלל רכשה בברלין. היא היתה בת זוגו של המלחין נחום נרדי וזה ללא ספק תרם להתקבלותה בתרבות הישראלית. בין היתר עבדה בשיתוף פעולה עם מלחינים כמו פאול בן חיים, עדן פרטוש ומרק לברי. באותה תקופה, הזרם הילידי היה בשיאו וההתנגדות האירופוצנטרית היתה קטנה יחסית. צפירה הביאה גם לחנים ערבים ומזרח תיכוניים של כלל עדות ישראל ולא רק תימנים… היא היתה אנציקלופדיה מהלכת של לחנים ממגוון עדות ישראל (בהקשר זה, מאמרו של עמוס נוי). בסופו של דבר היא נשכחה מהתודעה הציבורית למרות התרומה הענקית שלה לזמר הישראלי. היא אפילו דיברה יידיש. היום הפתיחות התרבותית שייצגה ביצירתה נתפסת כ"איומים על התרבות העברית" ו"כהשתלטות עוינת" על התרבות הישראלית, כפי שמתלוננים היום אמנים אשכנזים כמו יורם קניוק, נתן זך, חוה אלברשטיין, נורית גלרון ואחרים.

את התופעה של עליית נשים כמו ברכה צפירה ושרה תנאי לוי יש לייחס גם לביוגרפיה המיוחדת שלהן. שתיהן גדלו בבתי ילדים (יתומים) ואצל שתיהן ההתחברות לתימניות התרחשה בגיל מאוחר יחסית. כלומר לא הייתה משפחה שתאסור עליהן לשיר בציבור, להופיע על במות. בתימן היו מסתכלים על זה בעין רעה. גם לשושנה דמארי היה קל יחסית לפרוץ. אם אינני טועה, אחיה (סעדיה) היה בדרן ואמן במה. היא החלה את דרכה בשנת 1939 בקונצרט סולו בליווי של נחום נרדי והחל משנת 1943 הצטרפה לתיאטרון "לי לה לו". בהמשך, שיחקה בסרט הציוני "באין מולדת" של הבימאי העיראקי נורי חביב בשנת 1956, העוסק באידיאל הגשמת החלום הציוני בא"י.

לדעתי, היא הפכה לכוכבת כי היא שירתה את המגמה התרבותית הציונית שהיתה נכונה לאותה תקופה. בין היתר, היא שרה ביידיש בפני פליטים יהודים מאירופה ושרה את השיר המפורסם "הביתה" במחנות העולים שקורא לעולים ממזרח ומים לבוא הביתה. בקיצור, היא ביטאה בשירתה את האתוס של קיבוץ גלויות מכל קצוות עולם, והאתוס של ה"לוחם העברי" בשירים כמו "כלניות" – שיר מחאה נגד החיילים הבריטים, וכמובן שיריה "היו זמנים", "בת שבע", "קרב האחרון" ו"הטנדר הנוסע". אסתר גמליאלית, זמרת נוספת שבלטה באותה תקופה, נכנסה לאותה נישה של שושנה דמארי, אבל בניגוד לדמארי היא שרה תקופה קצרה מכדי להיכנס לתודעה הישראלית.

התימנים נחשבו, ולא תמיד בצדק, לחלק הנוח, הצייתני, ה"נחמד" יותר מקרב המזרחים שכונו אז "בני עדות המזרח". הציונים אמרו, בואו נשתמש בהם כדי להראות שאנחנו ססגוניים, פלורליסטים נאורים. זו גם הסיבה שתיאטרון המחול "ענבל" – אותו הקימה שרה לוי תנאי אחרי שלא התקבלה להבימה בגלל המבטא שלה – זכה לתמיכה ממסדית. במסגרת תיאטרון זה פעלו זמרות כמו לאה אברהם, צבייה בר וראומה נחום ורקדניות כמו מרגלית עובד ומלכה חג'בי.

היחס הממסדי לתימנים היה תמיד אמביוולנטי וכרוך בניצול וניכוס. חשוב לציין, כי בעוד שאת יהודי המזרח האחרים מחקו מחיקה תרבותית טוטלית, הבעיה של התימנים לא היתה נוכחות ונראות אלא אופי הנוכחות והמחיר של הנראות. היית צריך להיות כנוע ונחמד. התימנים הפכו להיות "חיות המחמד המזרחיות" של האשכנזים. אולם התיוג הסטריאוטיפי נמשך גם כשהיתה נראות, והנראות אף היא היתה נלעגת. קחי למשל את סיפור "התימני הקטן" בספרי הלימוד. איך הוצג שם הילד התימני. יש כאן דואליות בעייתית.

מה אתה חושב על עלייתה המטאורית של עופרה חזה?

עופרה חזה זה כבר עידן אחר. העלייה שלה באה קודם כל בזכות האמרגן שלה בצלאל אלוני שהבחין בה בחוג הדרמה בשכונת התקווה. בתחילת הקריירה שלה הוא נאלץ לכתוב לה את השירים משום שכותבים רבים סירבו לעשות זאת. בציבור הישראלי התקבע הדימוי של הפריחה בגלל השיר הידוע "שיר הפריחה" שכתב אסי דיין והלחין צביקה פיק. בניגוד לחלק מהזמרות התימניות הקודמות היא לא באה עם השכלה קלאסית, היא באה מ"השכונה" ועוד איזה שכונה… כלומר עם עליית הזרם הציוני האירופוצנטרי את צריכה להיות זונה ופריחה כדי להגיע לבמה. כל הזמן היא היתה צריכה להוכיח שהיא מהוגנת ולא באמת פריחה. היא הפסיקה לשיר בתימנית ועברה לשירי מיינסטרים יותר בסגנון המתחרה שלה ירדנה ארזי. החלטה זו סייעה לה להיכנס למיינסטרים התרבותי. סייעה לה גם העובדה שבתקופה זו הזיכרון החיובי מהזמרות התימניות הקודמות עדיין היה חזק יחסית.

ההצלחה האמיתית של התימנים והמזרחים תמיד באה מבחוץ. גם זו של אחינועם ניני. לא בגלל הגל האתני ששטף את העולם הצליחה עופרה חזה בחו"ל – כמו שמסביר האנתרופולוג אנדרה לוי – אלא בעיקר בגלל החומרים התימנים האיכותיים והנוכחות הבימתית שלה. בישראל, אם אתה מביא תרבות מזרחית ו/או תימנית לקדמת הבמה המחיר שאתה משלם על הנראות הוא, בדרך כלל, עילגות, הגחכה של התימני והמזרחי. באירופה היא יכלה להרשות לעצמה לחזור למקורות שלה ולהיות יותר נועזת בלי לחשוש מדימוי הפריחה שהוצמד פה למזרחיות. ואגב, היתה לה הצלחה אדירה בתימן ויש לה מעריצים רבים עד היום בעולם הערבי. גם גילה בשארי, זמרת עם איכויות בינלאומיות, נשארה למרבה הצער בשולי העשייה התרבותית בישראל. אבל היא שונה מהאחרות שהוזכרו כאן, היא הכי קרובה למסורת התימנית.

גילה בשארי היתה ילדה סקרנית, ובזכות נועזות אביה שלימד אותה את שירת תימן הפיוטים ושירת הגברים כמו גם שירת הנשים זכתה להופיע בשירה זו במיטב הבמות בעולם כמו הקרנגי הול, קנדי סנטר ועוד, ועם מיטב התזמורות בעולם: הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית של פילדלפיה… על ברכה כהן למשל מי שמע פה, חוץ מהקהילות התימניות שם היא מאוד מוכרת ומוערכת. רוב הלינקים שלה ביוטיוב הם בערבית. זה אומר שיש לה כנראה לא פחות ואף יותר מאזינים בתימן ובעולם הערבי מאשר בישראל. קחי לדוגמה את האמן צדוק בן דוד, גם הוא תימני שהצליח רק בחו"ל אחרי שבארץ נטען שאין לו כשרון ותראי איך מתייחסים אליו בארץ עדיין בגזענות. נזכיר כאן את אותו מקרה של תושבי רמת אביב שסירבו  לאפשר הצבת פסלו בשכונתם משום שלטענתם צבע הפסל ביטא אמונה בעין הרע. אז מי פה פרימיטיבי תגידי לי… גם אחרי 100 שנות נוכחות ונראות תימנית בישראל, עדיין הצבע הכהה שלנו משחק תפקיד משמעותי בחברה הישראלית.

*ד"ר רפי שובלי הוא רופא שיניים במקצועו, פעיל חברתי בארגון "אפיקים" וב"קשת הדמוקרטית המזרחית"

טקסט זה הוא פרק שני ברשימה "שירת נשים גדולה עולה" מאת שירה אוחיון, שפורסמה בבלוג המוסיקה "קפה גיברלטר". לקריאת הטקסט המלא והפרק הראשון ברשימה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גוכהאן

    נסיגת השלטון העות`מני מתימן, במלחמת העולם הראשונה, הביא לנסיגה במעמדם של יהודי תימן. תחת השלטון העות`מני מעמדם מאז המאה ה-19 לא היה כשל דימים. תחת החוק היה שיוויון והיהודים יכלו לשלם בדל ככופר לגיוס. כשנסוג השלטון העות`מני הוחלו חוקי השריעה ואז יהודי תימן חזרו להיות דימים.

  2. איל

    לצד הבעות דעה מאד כלליות, הופכות את המאמר לקצת `ימימי`. למשל, במסקנה המשתמעת מציון יתמותן של שתיים מהזמרות, שבמשפחה תימנית אם רצתה אשה להצליח, היה עדיף לה להיוולד יתומה…

  3. חנה קים

    איזה כיף היה לקרוא את הטקסט הזה. סוף סוף מישהו עושה קצת סדר בהיסטוריה של היות הזמרים התימנים "זמירים" ארצישראליים. מה שהפליא אותי היה דווקא הנתונים שהיו לכאורה שוליים ברשימה, והם מספר היהודים בתימן. לא ידעתי שהיו כה מועטים. ולמרות זאת, השפעתם על התרבות הישראלית, בשורה התחתונה, היתה כה גדולה.
    ברכה צפירה ועד לאייל גולן.
    תימן היא עד היום אחת התעלומות הגדולות שהמערב לא הצליח לפצח. מדינה סגורה, ייחודית כל כך, לא דומה לשום דבר אחר שאנו מכירים.
    שירה, אנא המשיכי. רוצה לקרוא עוד.

  4. חזי מחלב

    ואולם תיקון קטן ולא כל כך חשוב. השיר הטנדר נוסע מזוהה יותר מכל עם אסתר גמליאלית,ופחות עם שושנה דמארי. גמליאלית נולדה במצרים וזה היה בעת מסעם הארוך של הוריה מתימן לארץ ישראל. עד כמה שידיעתי מגעת היא עדיין בחיים, ומי יתן ותאריך עוד הרבה שנים בחייה.
    מזלה הגדול היה שלא נמנתה על התימנים בכנרת…

  5. שירה אוחיון

    ראשית לא צויין בכותרת אבל הרשימה מבוססת על ראיון עם ד"ר רפי שובלי.
    לגבי מעמדם של יהודי תימן:
    "תימן- מצבה של תימן מיוחד מהרבה בחינות: תימן היתה מדינה גדולה ועניה, מוכת מלחמות בלתי פוסקות. מהמאה ה- 16 ועד לשנת 1872 היתה תימן שייכת רשמית לאימפריה העות`מאנית, אך בפועל קצרה ידו של הסולטאן מלהגיע לכל מקום והארץ היתה נתונה לשליטת אדונים מקומיים. בין השנים 1872-1918 היתה תימן נתונה תחת שליטה ישירה של האימפריה העות`מאנית זאת במסגרת "הכיבוש העןת`מאני השני".
    בשנת 1905 הטיל האימאם יחיא, שליט תימן, מצור על צנעא והצליח להקים ממלכה עצמאית מאוחדת בתימן. עם פירוק האימפריה העות`מאנית בתום מלחמת העולם הראשונה זכתה תימן בעצמאות מוחלטת ובהסרת הריבונות התורכית.

    תימן- מצבה של קהילת יהודי תימן היה מיוחד מהרבה בחינות. קהילה זו, ששורשיה מגיעים עד ימי בית שני, היתה מפוזרת ברחבי תימן הגדולה והענייה. תימן לא נשלטה מעולם בידי שלטון קולוניאלי זר ואף לא היתה נתונה לשלטונה הממשי של האימפריה העות`מאנית. משום כך, יותר מאשר בארצות האחרות שנזכרו לעיל, סבלו היהודים בתימן מנחת זרועו של החוק המוסלמי-השרעי בהיותם מוגדרים על ידי מעמד הד`מי, ומנחת זרועם של האדונים המקומיים. מבחינה כלכלית, כולם עסקו באומנויות ובמסחר. יהודי תימן דבקו במסורתם הדתית. דבר זה, ביחד עם עויינותה של החברה הסובבת אותם, שיוו לקהילה אופי מגובש מאוד. הכמיהה לציון היתה נעוצה עמוק במסורת המשיחית של יהודי תימן . גל ראשון של עליה לארץ ישראל יצא מתימן בשנים 1881-1882.
    בתחילת המאה העשרים לא חל כל שינוי במעמד היהודים, שנשאר מעמד הד`מי והם סבלו מרדיפות ומגזירות רבות. מעמד זה אף חוזק בצו של האימאם יחיא מ1905-. בשנה זו, הטיל האימאם יחיא חמיד א-דין מצור על צנעא, ורבים מיהודי הבירה מתו ברעב. הצלחתו של האימאם יחיא להקים ממלכה עצמאית ומאוחדת בתימן הביאה להרעה במצב היהודים והגזירות האנטי-יהודיות התחדשו (בייחוד הגזירה על המרת דתם של היתומים משנת 1921). הקרקע בערה תחת רגליהם, ולמרות הקשיים שהערימו עליהם האימאם ושלטונות המנדט הבריטי, הם החלו לעלות בגלים גדולים לארץ ישראל דרך עדן. עד סוף מלחמת העולם השניה הצליחו להסתנן ארצה כ- 30,000 יהודים מתימן. "

    כלומר יהודי תימן לא זכו לשיפור במעמד עקב התנט`ימאת (הרפורמות) באימפריה העות`מאנית כמו שאר יהודי המזרח התיכון כי האימפריה לא הצליחה לאכוף שם את שלטונה כמו בשאר ארצות המזרח התיכון .
    מתוך סקירה שכתבתי למשרד החינוך :
    http://www.eilat.org.il/SCHOOLS/alon/bagruyot/history/history%20skira.htm

    לאיל, בקהילות תימניות מסוימות (בעיקר צנעא) מקצוע הזמרת נחשב לא הגון ולכן במקום שלא היו הורים היתה פחות התנגדות מצד המשפחה. אבל זה לא מספיק כדי להצליח . צריך גם קול יפה ועוד כישורים מן הסתם….ולא כל הזמרות היו יתומות. תראה כמה עופםרה חזה היתה כבולה ע"י משפחתה…
    לחנה,
    לא רק הגודל קובע. גם הותק של התימנים בארץ והגעתם לארץ במקביל למהגרים מאירופה היו גורמים שהשפיעו על שילובם בתרבות ועל נראותם.
    ממליצה להיכנס לבלוג לצפות ולהאזין . איך אומרים תמונה אחת שווה אלף מילים. הצלילים והמראות מדברים בעד עצמם.

  6. עמוס

    מאמר יפה ומעניין. חשוב ביותר למקם הערות אקראיות על זמרות תימניות (וזמרים, למשל יגאל בשן-בשארי, שניסיון מוקדם ומעניין שלו להקליט שירי תימן בביצוע אלקטרוני כשל, חמש עשרה שנה לפני ההצלחה הבינלאומית של "אם ננעלו"…) בתוך הסטוריה תרבותית כוללת. עצם הקטגוריה "יהודי תימן" עבור שלוש קבוצות יהודים שונות בתכלית (צפון, דרום, וחד`רמוות) היא תוצר היא קונסטרוקט יהודי-אירופי של שלהי המאה הי"ט (יוסף הלוי, יעקב ספיר)… ולכך יש להוסיף את קהילת עדן, שיבניאלי, שחיפש "פועלים טבעיים" במקום החלוצים המזרח-אירופיים שגבם דווה, "נדהם" לגלות בה קבוצת משכילים כמו-מערבית השוקדת על תרגומו של אברהם מאפו ליהודית-תימנית

    אבל חשוב להדגיש שה"הצלחה" של זמרות תימניות היתה כרוכה גם בניתוב שלהן לתפקיד הזמרת האוריינטלית, האקזוטית, והחושנית… ברכה צפירה היתה הרבה יותר ממבצעת מוכשרת עם קול ייחודי: היתה לה הכשרה מוסיקולוגית פורמלית ושיטתית (היא למדה אצל ריינהרדט בגרמניה). היא פיתחה וטיפחה השקפות מעמיקות על הקשר שבין שירה עממית והשיר האמנותי, דנה בהן במקצועיות עם בלה ברטוק, ומעבר להיותה מקור עשיר לזמר עממי היא יזמה וביצעה, לצדו של נרדי, מפעל אתנוגרפי רחב הקף של רישום שירים מפי העם (עמים, בעצם), וחלק משירים אלה הם התאימה למלים עבריות עדכניות, בעיקר של ביאליק ("בין נהר פרת ונהר חידקל" ו"יש לי גן").

    היא היתה מזרחית, ולכן נתקבעה בתפקיד "הזמרת התימניה", שלה יוחסו תכונות "אוריינטליות" של זמרה וריקוד, אבל לא מִשנה מסודרת ויכולות ניתוח. והפרוייקט התרבותי שנטלה על עצמה – שהיה הרבה מעבר לאיסוף, ושאף לכינונה של תרבות פלורליסטית תוססת וחיה שתשתף את כלל עממי הארץ – עמד בסתירה למטרות התרבותיות הרשמיות של התנועה הציונית האירופית. רק כך אפשר להבין ביקורת קטלנית מעיתון "דבר" ב 1930: "אין לה קול, וגם המעט שישנו יוצא פגום על ידי סגנון הזימרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב, וכו`. אין ספק כי את שלושת רבעי הצלחתה יש לזקוף לזכותה של אותה מידת התיאטרליות המלווה את שירתה (תאורה, תלבושות, תנועות, וכו`), ולא לזכות המוסיקה אשר כמוה כאיין". וגם ה"שבחים" של מבקר "הארץ" ב 1932 חושפים עמדה תרבותית מובהקת: "הרוך הישיר המסתורי של שירי תימן, העליזות הפראית, התאווה החופשית, והחומר הפרימיטיבי שבשירי הבדוים הרועים, האצילות עמוקת היוחסין והצניעות הלבבית היהודית שבשירי ספרד…"

    ההבנה הזו אינה חוכמה לאחר מעשה, וגם אינה השלכה שלא במקומה. צפירה – דעתנית, לוחמנית, ומונעת על ידי חזון – היתה מודעת היטב לתפקיד ההיסטורי שניסתה לקחת על עצמה, כמו גם לכוחות שפעלו נגדה. כפי שמתבטא בספרה – שחלקו תיעוד אתנוגרפי מפורט ומדעי, וחלקו פולמוסי ותובע את עלבונה. נדמה שאפילו שמו של הספר, שכל מלה בו נבחרה בקפידה – "קולות רבים – אצילותה של השתייכות מחייבת", וכותרת המשנה שלו – "אוסף לחנים משל עדות המזרח בישראל, ולחנים משל בידואים ופלחים בישראל עם דברי הסבר" (מסדה 1978), מעידה היטב ובאופן מובהק על הפרוגרמה של צפירה – על הפלורליזם הפעיל והחי ("קולות רבים"), על השליחות ההסטורית המבוססת על תחושת ערך ("אצילותה של השתייכות מחייבת"), וכמובן – על נחיצותם של "בידואים ופלחים", לצד "עדות המזרח", להרכבת הקולות הרבים שיכוננו אצילות שכזו… מפעל שכלתני ומדעי זה נשכח לחלוטין, ונותרה תדמית התימניה הפראית…

    בעננין היתמות: ראוי לקרוא את מאמרה המעמיק של חביבה פדיה "העיר כטקסט והשוליים כקול", כדי להבין שהמעמד הבין-תרבותי הוא זה שאיפשר לצפירה וללוי-תנאי מבט פלורליסטי. המאמר הזה כאן
    http://havivapedaya.com/drupal/node/108

  7. נתן

    בכנרת מעולם לא יבשו ביצות – אולי התכונת לכתוב שאלה עבדו(התימנים) ואלו נהנו מהעבודה שלהם – אבל גם זה לא נכון – בכינרת היו אכן שתי קבוצות התישבות אשכנזית ותימנית – אבל אף קבוצה לא נהנתה מעמלה של השניה , ההתישבות התימנית בכנרת אכן היתה כישלון וכל התימנים הועברו לאזור השפלה שם קיבל כל מיתישב אדמה ואצעי יצור להקמת כפר החקלאי מרמורק – לימים שכונה ברחובות – ניתן להשוות את זה למצב שבו אדם יעבור היום משדרות ויקבל מגרש באזור השרון. לא בדיוק דומה לתאורי החורבן במיתוס המקובל – ועכשין כולם במקהלה – "שוביניסט,קולניאליסט,אשכנזי,פשיסט,בלה,בלה,בלה…."

  8. שאול סלע

    עמוס ,הזכרת את ההכשרה המוסיקלית של ברכה צפירה ואת פגישתה עם בלה ברטוק ההונגרי.
    גילוי נאות – אין לי השכלה מוסיקלית ואני לא יודע מני צורתו של תו ומהו סולם.

    1. כמה שידוע לי ברטוק לא הלחין לפי סולם של מז`ור מינור.
    איך אני יודע ?
    זה לא כתוב על הדיסקים שיש לי.

    2. הסוגייה אם ברכה צפירה שמעה או הכירה 46 מקאמים צריכה התייחסות מצידך. לא ידוע לי אם אסמהאן והאמנים של פלסטין ידעו מהו המקאם.

  9. מומלצי הבלוגוספירה

    מאמר מצויין בהיר לקריאה ומעשיר.
    רציתי להוסיף לגבי שושנה דמארי, ששמעון כהן הפסנתרן והמעבד האגדי שלה הוא זה שלמעשה דחף אותה אל הקונצנזוס ההיכל תרבותי. שושנה דמארי הפכה לזמרת פולקלור קלאסית (תרתי משמע) בזכות העיבודים המצויינים שלו לשיריה.

    המאמר מומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/2511-1811.html

    אסתי כ.