10 שנים, וישראל לא למדה

אם המדינה לא תאמץ מדיניות של הידברות והכרה בזכויות האזרחים הערבים בנגב, אירועי אוקטובר 2000 יחווירו לעומת אוקטובר 2010
ראויה אבורביעה
הריסת אל-עראקיב, 13.9.10. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

האם עשר שנים הן תקופה מספקת למדינה כדי להפיק לקחים מאירועי העבר? או שאולי הזיכרון הקולקטיבי קצר מדי ועשור הוא רק נקודת ציון שולית ונשכחת ב-62 שנות קיום? האם 13 מתים זה מספיק כדי להתעורר, או שמא צריך 130 או אולי 1,300 מתים כדי להתפכח?

10 שנים, 13 הרוגים והמדינה לא למדה דבר.

כל אזרח ערבי זוכר היכן הוא היה באוקטובר 2000 כאשר המשטרה וכוחות הביטחון ירו באש חיה לעבר מפגינים ערבים והרגו אותם בדם קר. זה אחד האירועים המכוננים בחייו של כל פלסטיני שחי במדינת ישראל, מסוג האירועים שנחרתים בזיכרון האישי והקולקטיבי ומשפיעים על הוויית האזרחות של הפלסטינים במדינת ישראל.

עשור חלף מאז ונדמה שלא רק שהמדינה לא למדה דבר מאירועי הדמים של אותו אוקטובר ארור, אלא שבאמצעות פעולותיה המתמשכות בנגב היא עלולה להביא להסלמה שתביא לאירועי אוקטובר הבאים.

אני זוכרת היכן הייתי באוקטובר 2000. אך אני מבועתת מהמקום שבו אנו נמצאים כיום, עשור אחרי ועיניי הרואות ממאנות להאמין. מלבד הזירה, דבר לא השתנה. משטרת ישראל וכוחות הביטחון הם אותם השחקנים, האזרחים הערבים הם האויבים. והגישה היא עדיין הבסה עד חורמה.

חמש פעמים הוחרב כליל כפר אל-עראקיב ההיסטורי שבנגב. חמש פעמים פשטו  1,500 שוטרים ואנשי כוחות הביטחון על הכפר והחריבו כליל את 40 בתיו, תוך פינוי של יותר מ-300 תושבים, מרביתם זקנים וטף. זאת הם עשו תוך שימוש בנשק חם, רימוני הלם, קסדות ומגנים, כאשר פרשים רכובים על סוסים, מסוק ברקע והבולדוזרים מחריבים.

אל-עראקיב הוא אחד מ-37 כפרים בדואים שהמדינה מסרבת להכיר בהם. 37 כפרים שבהם מתגוררים למעלה מ-80 אלף איש ללא זכויות בסיסיות שלהן זכאי כל אזרח בישראל: קורת גג, חשמל, מים, חינוך, בריאות, ואת הזכות הדמוקרטית לבחור את נציגיהם לשלטון המקומי.

חרף המלצות ועדת אור, שקבעה כי יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים וכי מעניינה של המדינה לפעול למחיקת כתם האפליה של אזרחיה הערבים על צורותיה וביטויה השונים, ממשיכה המדינה בשלה. לא זו בלבד שהיא לא מספקת שירותים לתושבי הכפרים הבדואים, אלא מחריפה את צעדיה ביחסה אל אזרחי המדינה הערבים ומתייחסת אליהם כאל אויבים מסוכנים שיש להביסם.

המדיניות הברוטלית וההרסנית של רשויות המדינה נגד אזרחיה ותושביה מערערת את יסודות הדמוקרטיה וזכויות האדם ופוגעת בזכויותיהם הבסיסיות של מאות אזרחים ישראלים – נשים, גברים וטף. תושבי אל-עראקיב ושאר הכפרים הבלתי מוכרים אינם פולשים ואינם פושעים. כל רצונם הוא להמשיך ולגור על האדמות שבבעלותם, שבהן חיו עוד מהשנים שלפני קום המדינה.

אם המדינה לא תתעשת ולא תאמץ מדיניות המבוססת על הידברות והכרה בזכויות האזרחים הערבים על אדמתם ההיסטורית בנגב, אירועי אוקטובר 2000 יחווירו לעומת אוקטובר 2010.

הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. סתם אחד

    לא היסטורי ולא כלום. לא היה שם שום מבנה ב- 50 השנים האחרונות לפחות. חלק מהמשפחות "מחוסרות הבית" גרות בוילות עצומות ברהט. מי שרוצה לקרוא קצת נרטיבים אחרים, צריך רק לחפש בגוגל.

  2. עמית כהן

    להאשים את כל אירועי אוקטובר על ישראל ועל המשטרה, זה מגוחך.
    להזכירך, לא 13 אזרחים ישראלים נהרגו באוקטובר 2000 אלא דווקא 14 אזרחים ישראלים.
    ההרוג ה14 הנשכח הוא ז'אן בכור (יהודי) שנרצח על ידי אבן שמתפרעים זרקו עליו מגשר ג'אסר א-זרקא.

    אם כבר מדברים על תקדימים ועל אירועים מזעזעים – אזרחים רוצחים אזרח אחר כחלק מהפגנה על רקע לאומני.
    אם זה לא קורא לביקורת עצמית בתוך המגזר הערבית (וספק אם ביקורת לאומנית בסגנון "היינו עדינים מדי" נחשבת ביקורת עצמית) הרי שבאמת מצבנו חמור.
    למדינה יש אשמה באירועי אוקטובר 2000, אך גם למתפרעים עצמם ולהנהגת ערביי ישראל.
    מה גם את יכולה להגיד הרבה דברים על השוטרים באותם אירועים שהפעילו אש חיה (שאחד מהם הוא בכלל ערבי – האם גם הוא רצח אזרחים ערבים בדם קר?)
    אבל בטח שלא שהם ירו בדם קר, רובם המוחץ נמצאו במצבים מסכני חיים – כלומר, הדם שלהם בער..לא קפא.