החברים של אריק

הסערה התקשורתית סביב פסל בדמותו של אריאל שרון מוכיחה, שוב, שבעולם האמנות פרובוקציות יכולות לזעזע רק את מי שלא יודע שמישהו כבר טרח ליצור אותן קודם
רועי בית לוי

הסצינה האמנותית בישראל סוערת וגועשת. נו, נניח. לפחות היא מבעבעת מספיק כדי לעורר עליה אייטמים קצרים במהדורות החדשות בטלוויזיה, פולמוס רדיופוני בתוכניות הבוקר וכתבות קצרצרות (פלוס תמונה) בעיתונים היומיים. הסערה הבינונית התורנית מסתחררת סביב התערוכה "אריאל שרון" של האמן נעם ברסלבסקי (שמוצגת בגלריה קישון בתל אביב) ובעיקר סביב פסל אחד, של ראש הממשלה לשעבר שרון, שמוצג בגודל טבעי בסגנון היפר-ריאליסטי, כשהוא מחובר למכשירים רפואיים ו"נושם" באופן עצמוני.

הדיון הציבורי – המתוזמר היטב כדי שישרת הן את צרכי היח"צנות הגלריה המציגה והן את מנת הסנסציה של התקשורת – הוסט, כמו תמיד, אל הקלישאות החבוטות והלעוסות של גבול הטעם הטוב (או הרע) באמנות, של המרחב הפרטי מול זה הציבורי, של פוליטיקה מול יצירה, ושאר דיונים שמקום בעיקר בשיעורי המבוא לקורס בסיסי בתולדות האמנות.

חובב האמנות מיטיב הלכת יכול היה לחסוך לעצמו את הדשדוש בוויכוח הציבורי הזה,  בעיקר משום שהכל כבר נאמר, נכתב ונצעק. אם לא לפני שנים רבות מאוד בסלונים התרבותיים של פאריס, אז לפחות ב-2008, אחרי שמיצג האמנות "בית הזקנים" של צמד האמנים הסיניים סון יואן (Sun Yuan) ופנג יו (Peng Yu) עלה בגלריה סאצ'י בלונדון.

סון ופנג העלו 13 פסלים (היפר-ריאליסטיים, כמובן) על כסאות גלגלים ממוכנים והניחו להם להסתובב חופשי ברחבי אולם גדול בגלריה, כשקהל הצופים יכול לנוע בחופשיות בין הכיסאות הנודדים. הפסלים עוצבו בדמותם של מנהיגים עולמיים שהלכו לעולמם (אלה אמנם לא הוזכרו בשמותיהם, אך בין כל הפסלים היה ניתן לזהות בקלות את כפיליהם של מנהיגים מסין, מהעולם הערבי – יאסר עראפת, למשל – ושל מנהיגים דתיים מרחבי העולם ושל דמויות פוליטיות מארה"ב ומאירופה). כמו הפסל של ברסלבסקי, גם העבודה של סון ופנג הציגה מנהיגים חלשים, חסרי אונים, שאינם יכולים לתפקד – בניגוד גמור לעוצמה שהיתה להם כשעדיין החזיקו ברסן השלטון.

התערוכה בגלריית סאצ'י עוררה הדים גדולים בעולם האמנות ודיון תקשורתי ער וסוער התנהל סביב השימוש בדמויות הציבוריות במצב הטראגי שבו הן הוצגו. לא ברור אם הדי הדיון הזה מצאו את דרכם עד לברלין, מקום מושבו של האמן ברסלבסקי, אבל אין ספק שהתערוכה הישראלית החדשה מוכיחה, שוב, שבעולם האמנות פרובוקציות יכולות לזעזע רק את מי שלא יודע שמישהו כבר טרח ליצור אותן קודם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.