ושוב, כאילו, נרעשה הארץ

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דו"ח העוסק בסיכון לעוני, ונתגלה (ולא בפעם הראשונה) שישראל מככבת בראש הטבלה; הפעם, זו שמשווה את המצב החברתי בישראל למדינות האיחוד האירופי. 29% מהאוכלוסייה נמצאים בסיכון, 38% מהילדים, 21% ויתרו על אוכל (15% מהיהודים ו-50% מהערבים) ו-20% הגדירו את מצבם הבריאותי כלא טוב. גם התבוננות לא מעמיקה במספרים האלה היתה צריכה לעורר לפעולה את כל הנוגעים בדבר.

מי היה יכול לפעול? הממשלה, למשל, מרוצה. המצב הכלכלי מצוין ואנו משמשים אור לגויים. נגיד בנק ישראל נבחר בתחרות מלכות היופי של הנגידים לנגיד הטוב ביותר. שר האוצר מתגאה תחת כל עץ רענן בהצלחתו שהיא בעצם הצלחתנו, שלא להזכיר את התקציב הדו-שנתי. שרים אחרים באמת עסוקים מאוד כך שאי אפשר לדרוש מהם מאומה. מה על האופוזיציה? לא ברור, אבל לא נראה שהמצב מעיק עליהם יותר מדי. מה גם שהנתונים מתייחסים לשנה בה האופוזיציה היתה בשלטון.

אם מאלה לא תבוא הישועה, ממי כן? אולי מהמגזר השלישי או הרביעי או העשירי? גם משם לא נראה שתבוא פעולה שתגרום למישהו לשנות דעתו. אולי ההסתדרות? לא, שם עסוקים. מי יודע במה. האקדמיה כמובן שוקטת על שמריה – אין סיכוי שנשמע משהו מהסגל האקדמי הבכיר וגם לא מנציגיו. נשארנו רק עם הנפגעים מהמדיניות הכלכלית, אבל הם מרוצים כנראה ממצבם: 86% מהישראלים (בני 20 ומעלה) לעומת 77% באירופה, כש-57% חושבים שבעתיד יהיה מצבם טוב יותר. כל אלה מכוונים לכך ששום פעולה ממשית מצדם לא תתבצע בזמן הקרוב.

בכל זאת, כדי שהנתונים האלה ודומיהם בסקירה השנתית של הביטוח הלאומי ובדו"ח העוני הקרוב לא יתקבעו בתודעת הציבורית כמצב האפשרי היחיד, יש להמשיך ולטעון ובעיקר לנסות לפעול כדי לשנותו. והשינוי אינו דורש מחשבה מעמיקה או מורכבת אלא פעולות, שחלקן פשוטות ויכולות להתבצע מיד וחלקן דורשות תכנון וטווח זמן ארוך יותר.

כדי להוריד עוני ואי-שוויון באופן משמעותי יש לחלק את תוצרי הכלכלה באופן שוויוני יותר. ישנן שתי דרכים עיקריות לעשות זאת: האחת, העלאה של ההוצאות החברתיות. בישראל, ההוצאות האלה בישראל רחוקות מרחק שבין 30 ל-100 מיליארד שקל בהשוואה למדינות אירופה. כמו כן, צריך להעלות את תשלומי ההעברה. בישראל, אחוז העוני היורד לאחר מעורבות הממשלה הוא נמוך (למשל, עוני של ילדים קטן רק ב-14% לאחר תשלומי ההעברה) בעוד שבשבדיה שיעור הירידה הוא מעל ל-70%. כדי שאפשר יהיה לבצע זאת יש צורך להעלות את שיעורי המס הישיר והפרוגרסיבי.

גורם חשוב נוסף קשור ליחסי הכוח במה שקרוי שוק העבודה. שם יש צורך להעלות את שכר המינימום, להגביר את האכיפה ובעיקר לארגן כמה שיותר עובדים. שוק העבודה בישראל הוא שוק של מעסיקים, וכל עוד ידם של אלו תהיה על העליונה – אין סיכוי שיהיה שכר הוגן, המאפשר חיים בכבוד לחלק ניכר מהאוכלוסייה העובדת. כמעט 70% מהילדים העניים בישראל חיים במשפחה שיש בה לפחות עובד אחד, וכ-8% מן הילדים העניים חיים במשפחה שבה שני עובדים.

יש מה לעשות. רק צריך שזה ייעשה – אם לא מרצון טוב, אז תוך כדי מאבק. בינתיים, אין מאבק כזה לכן גם נמשיך לדשדש ולצקצק בלשון ולהיות ראשונים, לפחות במשהו.