כובשים, מתנחלים, מנצלים

אזורי התעשייה שליד גדר ההפרדה הם מובלעות נצלניות של קפיטליזם קולוניאלי, בחסות המחסומים בשטחים הכבושים מתחלקים האנשים לאדונים וילידים. לאדונים בהתנחלויות יש משפט מיוחד, ישראלי, והם כפופים לבתי משפט ישראליים – מחוץ לישראל. הם מובלעות מרחפות מעל שטח הגדה המערבית הכבושה. מה קורה כשילידים פלסטינים עובדים אצל האדונים בהתנחלויות? לכאורה צריכים לחול עליהם חוקי העבודה הישראליים, שאינם מפוארים, אבל בכל זאת: הם מחייבים לשלם שכר מינימום ולכבד כמה זכויות. אבל האדונים המעסיקים בהתנחלויות לא רוצים: יליד נשאר יליד, ומחירו – מחיר כוח אדם ילידי. 90 שקל ליום, 120 שקל ליום, ככה משלמים לעבודה קשה במפעל "סולאור" תעשיות גז.

והילידים עובדים: עם חומרים מסוכנים, בלי מסיכות גז לעבודה עם גז הברום, במחלקות צבע ללא איוורור, ברעש מחריש אוזניים, ומשלמים בנזקים בריאותיים כבדים. את כל זה כתבו חברינו ב"קו לעובד" שמלווים את מאבק העובדים על זכויותיהם כבר שנים. ועכשיו, ב-19.10.2010, העובדים שובתים. כוח לעובדים – הלאה הכיבוש!

מפעל סולאור תעשיות גז נמצא באיזור התעשיה "ניצני שלום". המיקום: צמוד לגדר ההפרדה ממזרח, כך שגדר נוספת מפרידה בינו לבין העיר טול כרם. מתחם סגור – בין הגדר לבין טול-כרם. מיקום מושלם.

מפעל סול-אור לא לבד. עיתונאית הולנדית, סימון קורקוס, דיווחה כבר לפני שלוש שנים על תנאי עבודה מחפירים במפעלים איזור התעשייה "ניצני שלום". כך זה נשמע במפעל "טל-אל" לאיסוף ומחזור קרטונים (קראו עליו ברשימה השחורה של "מי מרוויח"):

"זה עדיף מלא לעבוד בכלל", אומר מוחמד, בן 35, על עבודתו במפעל הקרטונים "טל-אל איסוף ומיחזור בע"מ". הוא אב לחמישה, עובד כאן שישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום, תמורת שכר של 11 שקל לשעה – שבעה שקלים מתחת לשכר המינימום הישראלי. הוא חש בר מזל. יש לו, לדבריו, פריבילגיה: הוא יכול להאכיל את משפחתו ולשלוח את ילדיו לבית הספר.

אך לעתים הוא משותק מפחד. אם יחלה, יאחר לעבודה, או יבקש העלאה, מעסיקו יפטר אותו. זה כבר קרה בעבר. עובדים שאיחרו להגיע נענשו ולא קיבלו עבודה או שכר במשך שבוע לפחות. המורדים, החולים והחלשים, מפוטרים בו במקום. "הבוס יכול למצוא לי עשרת אלפים מחליפים בן רגע", הוא מסביר. בשל כך, הוא יוצא מדי בוקר מביתו עוד לפני חמש, לא דורש לקבל שכר מינימום, עובד גם כשהוא חולה וגם במהלך עיד אל-אדחא (חג הקורבן). הוא מעולם לא לקח לעצמו חופשה."

תגידו: אנחנו מכירים את זה מישראל, העסקה פוגענית – זה בסדר, גם לנו יש! אבל תודו בכל זאת, שהכיבוש הוא באמת שיפור רציני, שמאפשר לבוסים לחמוק גם מחוקי העבודה המוגבלים, שכן קיימים בישראל. כמה טוב שיש חצר אחורית נוחה לקפיטליזם הישראלי!

יותר מזה: גדר ההפרדה היא פשוט מציאה אמיתית למשקיעים חכמים: היא גם שללה מאלפי פלסטינים את מקומות הפרנסה – זה המקל שדוחף לעבודה בשכר רעב. היא גם איפשרה ליצור מובלעת אקס-טריטוריאלית שנמצאת מחוץ לישראל. וכמובן, כיוון שהגדר היא כו-לה ביטחון, ההשקעות והתשתיות מאובטחות מצוין על חשבון המדינה. בשביל זה יש צבא. למיתחם אזור התעשייה יש כניסה ממערב עבור ישראלים, וכניסה ממזרח עבור הפועלים הפלסטינים. מובלעת אמיתית: לא בתוך ישראל – לא בתוך הגדה המערבית.

קוראים לזה קפיטליזם קולוניאלי: התשתיות שלו – גדרות, מחסומים, צבא – מסופקות על-ידי המדינה; השטח שעליו הוא ממוקם הוא מובלעת הנמצאת תחת שליטת הכוח הכובש, אבל מחוץ לחוק; הילידים שעובדים עוברים הליך מקוצר של השתלבות בקפיטליזם חזירי: הם מאבדים את אמצעי הייצור שלהם (אדמות), הם מנותקים ממקורות הפרנסה הקודמים שלהם (גדר ומחסומים), ועכשיו, כשהם משוועים לפרנסה, הם הופכים לכוח עבודה טוב, פרולטרים שעובדים אצל האדונים-המשקיעים. המחסומים הם לא רק פגיעה בזכויות אדם. המחסומים הם מכשיר של הכנעה ומשמעת, הם מספקים כוח אדם, הם חלק מהתשתית הכלכלית של קפיטליזם קולוניאלי.

אנחנו אומרים את זה? נציגת משרד העבודה של הרשות הפלסטינית אמרה זאת ב-2007 במלים מפורשות:

בניית המחסום הפכה את ניצני השלום, את היישובים ואת שאר המפעלים שליד המחסום לאטרקטיוויים יותר לאנשי עסקים ישראלים, כך לדברי שאהייה יעקוב, נציגת משרד העבודה של הרשות הפלסטינית בטול כרם.

"מצד אחד, בניית הגדר החמירה את בעיית האבטלה הכרונית בקרב הפלשתינאים", אומרת יעקוב. "150 אלף הפלשתינאים שעבדו באופן חוקי בישראל לפני שנת 2000 כבר לא יכולים להיכנס לשטחה, ועשרות אלפי חקלאים נותקו מאדמותיהם בגלל גדר ההפרדה. כיום, רק עשרת אלפים עובדים בממוצע יכולים להיכנס לשטח ישראל, תלוי במצב הביטחוני.

"בשל כך, כוח העבודה הפלשתיני הזול הולך וגדל. האנשים האלה נואשים ומוכנים לעבוד בכל עבודה תמורת כל שכר. מצד שני, המפעלים הישראליים חשים בנוח באזור הגדר בשל רמת האבטחה הגבוהה".

כך נראה "ניצני שלום", "פארק תעשייתי" במבט מאחורי החומה, מכיוון טול-כרם. ב-2009 ייצרו שם בסך חצי מיליארד ש"ח.

שאלה: איך קוראים בעברית, או בערבית, או בכל שפה אחרת, למיתחם סגור ומאובטח צבאית, שעובדים נכנסים אליו בשערים מיוחדים, כדי לעבוד בשכר רעב?

ועוד קצת: מפעל סולאור שייך ל"קבוצת סולאור", שפעילה בהרבה תחומים – לא רק מיכלי דלק וגז, וצינורות מים. יש עוד הרבה דברים טובים: לקבוצת "סולאור", שבראשה עומד איש העסקים דוד אורון, שייכת גם חברת התכוף, ש"מפתחת ומייצרת רכבים יעודים לשימושים צבאיים ואזרחיים, בין היתר, בתצורות של רכבים ממוגנים, מתדלקות מטוסים, רכבים להתערבות מהירה, רכבי פיזור הפגנות ורכבי כיבוי והצלה".

ואם אתם רוצים לדעת עוד משהו: קבוצת סולאור נכנסה גם לענייני לחם אורגני. היא מייצרת את הלחם האורגני של טבע-מרקט. מה, לא תחרימו?

הפוסט פורסם לראשונה באתר התחברות-תראבוט