מהגרים בין הכיסאות

בוויכוח הפוליטי סביב סוגיית מהגרי העבודה באות לידי ביטוי תפיסות עולם מוסריות, לכאורה, אולם נזנחות שאלות כלכליות חשובות
אלמוג בהר

בוויכוח המתנהל בחודשים האחרונים על גירוש ילדי מהגרי העבודה מישראל מעורבים שני שקרים עיקריים: מימין עומד השקר שהעניין בכל הסוגיה הזאת הוא לאומי (יהדותה של המדינה), משמאל עומד השקר שהסוגיה המרכזית העומדת לפתחנו היא מוסרית או תדמיתית (תמונות הילדים המגורשים). העניין הכלכלי מתחבא בוועדות המומחים, או במוספי הכלכליים. לשני הצדדים נוח להתבצר בעמדות המוכנות מראש, להסתיר שניהם יחד את האמת מתוך ההתנגחות ההדדית, ולגרום לנו לחשוב כי הנה, סוף-סוף, נאבקות זאת בזאת שתי עמדות מובחנות ואידיאולוגיות.

כניסת מהגרי העבודה לישראל היתה קשורה בשני תהליכים: האחד היה הסגרים הארוכים על השטחים בשנות ה-90, שהביאו את כלכלת ישראל, הפרטית והממשלתית, לנתק מעצמה את הפועלים הפלסטינים על-ידי החלפתם בעובדים זרים, שצפוי היה שלא יעשו בעיות (ולא יתבעו תביעות טריטוריאליות). התהליך השני היה הצטרפותה של ישראל לכלכלה הבינלאומית והניאו-ליברלית (הגלובליזציה). כניסת מהגרי העבודה אפשרה את הורדת שכר העבודה בישראל ואת יצירת מעמד עובדי הקבלן, ואלו בתורם אפשרו את הגמישות הניהולית הנכספת בכלכלה קפיטליסטית של הגורמים הכלכליים הגדולים, ובתוכם הממשלה, שיכולים ברגע להעסיק וברגע לפטר, להביא עובדים ולגרש (ללא עיסוק בדברים מתועבים כמו ארגוני עובדים, הסכמים קיבוציים, קביעות או פנסיה). בדרך, רוסקו התארגנויות העובדים, ונוצר מעמד רחב של עובדים ישראלים עניים.

כניסת מהגרי העבודה אכן חיזקה את כלכלת ישראל, במובן שבו ניצול עבודה זולה מחזק תמיד את עשירי הצד המנצל: נבנו הרבה בתים ונסללו הרבה כבישים ונקטפו הרבה קטיפים וטופלו הרבה קשישים. התרחשה צמיחה גדולה שעליה שילמנו בזול, ובמעט מאוד זיעה ישראלית. כך מתנהל היום רוב העולם הראשון מול העולם השלישי, וכך למעשה הצטרפה ישראל לעולם הראשון, הרבה לפני שהתקבלה רשמית לשורותיו של ארגון OECD. תודות למצב החדש אפשר לשבת בבית-קפה בתל-אביב ולהרגיש שאתה נמצא בניו-יורק, בעוד ששוטף הכלים מקבל שכר של ניו-דלהי.

מה שהימין הכחיש בתהליך הצטרפות ישראל לעולם הראשון, ולכלכלה הניאו-ליברלית, היתה העובדה שזאת כלכלה בינלאומית, ואפילו פוסט-לאומית. ביחסים שבין העולם הראשון, הקולוניאלים "לשעבר", לבין העולם השלישי, הנכבשים "לשעבר", התחלפו גלי ההגירה מאירופה לקולוניות (ועמם הצפת שוקי הקולוניות במוצרים אירופים) בגלי ההגירה מן העולם השלישי לראשון, שמספקים כוח עבודה זול למדינות שמעוניינות לשמור על איזון בין חיי עושר למוצרים ושירותים זולים.

הגירה זה רע. צילום: מיכאל cc by-nc-nd

בישראל הוכחש למן הרגע הראשון אלמנט ההגירה בתהליך החדש, ולכן אומץ השם "עובדים זרים" על פני "מהגרי עבודה". הציפייה היתה שהם יישארו לנצח זרים, כל עוד הם עובדים, וכשנמצה את עבודתם (כאשר תגמר עונת הקטיף, יושלם הבניין, ימות המטופל שבא העובד לסעוד או יחלה העובד עצמו) ישלחו הם בחזרה לארצותיהם. האמת היא ששום תהליך הגירה אינו יכול להתנהל בהרמטיות כזאת, ולא משנה כמה נחושים שוטרי יחידת עוז או שר הפנים. חלק מהמהגרים מתחתנים במקום החדש, מולידים ילדים, ו"נקלטים" (כפי שיעידו הגירות היהודים על-פני הגלובוס).

הימין מדחיק את ההתמודדות עם המציאות בה ימין לאומי אינו תואם לימין כלכלי, ומאמץ מדיניות צבועה של דלת מסתובבת, המגרשת עובדים המצויים בארץ ומביאה חדשים, ומשמנת את החברות המטפלות בכך, שהפכו מזמן לגלמים השולטים ברבים מיוצריהם. ימין זה אינו רוצה לוותר על הפירות הכלכליים שמביאים לו אותם מהגרי עבודה, ואת נאמנותו לכאורה לטוהר הלאום הוא מוכיח בגירוש מתוקשר, שלא ישנה למעשה את השפעותיו ארוכות הטווח של גל ההגירה הנמשך.

מנגד, רוב מפלגות השמאל (בשונה מארגוני שמאל חוץ פרלמנטריים, כגון מרכז אדווה, קו לעובד, מוקד הסיוע לעובדים זרים, רופאים למען זכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח ועוד), אינן מציעות אלטרנטיבה ממשית למציאות הכלכלית החדשה של העבודה הזרה (בדמות העלאת והשוואת תנאי העבודה של ישראלים ומהגרי עבודה, וביטול הסדרי הכבילה של האחרונים, וביטול הסדר עובדי הקבלן). זהו שמאל שמזמן לא נאבק מאבק כלשהו למען ציבור העובדים הנרמס בישראל, למעט קריאות שבר נוסח "קפיטליזם חזירי", שאינן מגובות במדיניות מעשית או בהצגת אלטרנטיבה, וגם הוא תמך למעשה במהלך שהביא את מהגרי העבודה. זה שמאל שאחרי שנטש את ענייניו שלו, אזרחי ישראל, בוודאי שאינו יכול לראות שבשלב זה של הכלכלה הרב-לאומית, נוצרת אחריות בינלאומית של ארצות העולם הראשון לניצול העולם השלישי.

כדי להדחיק את התמודדותו עם הסוגיה הכלכלית הממשית, כל שנותר לשמאל לעשות זה לצאת בקריאות נרגשות למען ילדי העובדים הזרים, שהמאבק למענם מצייר את השמאל בפנים היפות והליברליות שבהן הוא מעוניין. אף-על-פי שקריאות אלו מוצדקות, הן משמשות מפלט מהתייחסות לסוגיות העומק הכלכליות המובילות למצב זה, ומהצגת אלטרנטיבה כלכלית לרמיסות המקבילות, ההופכת תלויה זו בזו, של עניים "פנימיים" ושל עניי העולם השלישי. שוב יצטייר השמאל כיפה נפש ומוסרי, וכמו בסוגיית הכיבוש יעדיף רוב הציבור את השקר הלאומי על פני השקר המוסרי, בלי לשים לב כיצד האמת הכלכלית מסתתרת גם בכיסו ונוגסת גם בו.

המאמר פורסם במקור בגרסה מקוצרת בעיתון הארץ" דעות (20.10.2010)

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עמירם טוכמן

    חייבים למצא הסדר שיאפשר לקלוט את כל המעונינים.
    אך עם שסבל מגירשים והשמדה לאורך כל ההיסטוריה,יכל להתיחס כך למהגרים (עובדים זרים)?