• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מה מסתתר מחוץ למדינת תל אביב

קריאה ביקורתית בגיליון החדש של "ארץ אחרת", המוקדש לאמנות "לא תל אביבית"
יוסי קליין
שער הגיליון של "ארץ אחרת"

"ארץ אחרת" הוא מגזין היוצא אחת לחודשיים כבר עשר שנים. כל גיליון מוקדש לנושא אחד והנושאים לרוב מעניינים וחשובים. עיצובו נעים ולשונו רהוטה. נושא החוברת הפעם הוא "אמנות לא תל אביבית". מטרתו המוצהרת של המגזין היא, על פי ניסוחו  "לחולל דיאלוג בין כל חלקי החברה הישראלית", אלא שבכל הקשור לנושא זה הוא איננו מעמיד במה ניטראלית, הוא לא מנחה דיון פתוח. הוא מנהל דיאלוג כשהוא, המגזין, משמש כאחד הדוברים. "ארץ אחרת" מייצגת את "ארץ ישראל". תל אביב, או ה"תל אביביות" לא זוכה לייצוג.

מניסוח הכותרת "אמנות לא תל אביבית"  ניתן אפשר להסיק שיש זרם תל אביבי באמנות, זרם כזה לא קיים, כמו שאין אמנות פריסאית או ניו יורקית. גלעד מלצר, בביקורתו על המגזין ב"ספרים" של "הארץ" כתב שאמנים, בכל מקום, בכל הזמנים, ביקשו להציג את אמנותם במרכזים עירוניים. שם נמצאים הגלריות החשובות והמוזיאונים ושם אמורה היתה עבודתם לקבל תהודה רבה יותר ממקומות נידחים יותר. אלא שגיליון זה של "ארץ אחרת" לא בודק את דרכו של אמן מהפריפריה למרכז, אלא מבקש לבדוק את ה"תל אביביות" כמושג פוליטי ותרבותי.

על פי מילון המונחים הפוליטי, "תל אביב" היא ישות נבדלת, ארץ אחרת, בעצם, מדינה נפרדת: "מדינת תל אביב". מדינת תל אביב מייצגת את הנהנתנות החילונית, הריקנות הקוסמופוליטית והפוסט-ציונות הראויה תמיד לכל גנאי.

גם "ארץ ישראל" איננה הגדרה גיאוגרפית. "ארץ ישראל" היא תמונת הראי של "תל אביב". היא ערכית, ציונית, יהודית ושורשית. כיוון שאין הקבלה סמנטית בין "ארץ ישראל" ל"תל אביב", משמשת "הפריפריה" כנציגה נאמנה של ארץ ישראל. הפריפריה, כך אפשר להבין מדבר העורכת במבי שלג, היא המקום שבו "האמנים פונים פנימה, אל מקומם שלהם". האמנים שפונים החוצה אל מקומם של אחרים, משתמע מכך, חוטאים לאמנותם. בהתבוננות הפריפריאלית פנימה רואה שלג "תופעה ישראלית אמנותית חדשה".

מה באמת קורה במקומות שבהם האמנים פונים פנימה ולא מתפתים למקסמי שווא זרים? שני המאמרים הפותחים מבטאים היטב את רוח המגזין. התצוגה המעודכנת של אמנות ישראלית במוזיאון ישראל היא מקום שבו פונים האמנים פנימה. אוצר התצוגה, יגאל צלמונה, משבח במאמרו את התערוכה שאצר. הוא מצדיע לאמנים המציגים שם על יכולתם לשחות כנגד הזרם התל אביבי הבינלאומי במטרה להגיע ל"זהותם המגדרית העדתית או היהודית".

על סמך התערוכה שאצר, מגיע צלמונה למסקנות מרחיקות לכת. כך, למשל, הוא קובע ש"האינטליגנציה הישראלית החלה להינתק מהאוניברסליזם האדוק שלה".

המאמר של צלמונה מציב את התערוכה במוזיאון כאנטיתזה של "האמנות התל אביבית". האמנות התל אביבית (כמעט והוספתי "המנוונת") מייצגת כל מה שאיננו אהוב על צלמונה. במאמר זה בא לידי ביטוי מה שמשתתף אחר בחוברת, מבקר האמנות דוד שפרבר, מגדיר כ"כתיבתם של אוצרים המבקשים לאפיין כיוונים ומגמות מרכזיות מושתתות תמיד על פי שיפוט ובחירה שהם פרי העדפותיו של הכותב".

שפרבר יוצא נגד האוצר והמבקר שיוצר מוקדי כוח. מוקדי הכוח בונים את הקאנון. שפרבר הוא נצר למשפחת רבנים והתחנך, לפני לימודיו האקדמיים, גם בישיבת מרכז הרב. האם פרטים אלו (שאינם מוצגים בחוברת) רלוונטיים? כן, כיוון שבמאמרו מתמקד הדיון המתנהל במגזין. זהו דיון לפוליטי. במאמרו עולים המושגים "אמנות הימין" ו"אמנות השמאל". שלא כמו בשיח הפוליטי, שבו קולות הימין חזקים יותר, הרי שבשיח האמנותי, על פי שפרבר, "כולם חושבים אותו דבר ואומרים אותו דבר".

אלברט סוויסה במאמר מעניין מזכיר שהיהדות מעצם עקרונותיה התנגדה לביטוי של אמונה באמצעות החומר. הוא תוהה כיצד ירושלים לא השתתפה בהתפתחות האמנות בישראל, וכיצד לא קמה "אסכולת ירושלים". לוראן כהן כותב על יוצרת ירושלמית השואבת את השראתה מספרי פילוסופיה וקבלה. גדעון עפרת כותב על תערוכה של לארי אברמסון במוזיאון תל אביב. לכאורה, הנה, נציג של אמנות תל אביבית שפניה החוצה, אלא שעפרת כותב על ה"פן היהודי" בעבודתו של אברמסון ובכך מצליח להשתלב בקו הכללי, שעיקרו, הרי, "מבט פנימה".

מעניין להבין את נסיבות שילובם של שני כותבים ערביים במגזין המעמיד זה מול זה זהות יהודית לאומית מול זהות יהודית אוניברסאלית. יתכן שההעמדה כזאת נראתה לעורכת בוטה מדי, מציבה את "ארץ אחרת" בעמדה הצהרתית מדי, ולכן פנתה אל מגזרים שאינם שותפים לעימות היהודי-פנימי. סעיד אבו שקרה, המרואיין במאמר של אלטייב ע'נאים, לא שייך לשוליים האמנותיים ובחירתו בפריפריה נובעת ממניעים הייחודיים לו. מאמרה של עאידה נסראללה על שלוש אמניות פלסטיניות מייצג באמת את האמנות הלא תל אביבית, אבל נראה שדווקא הרצון שלהן שלא ללכת ב"מסלול האוניברסאלי" שהמגזין בז לו היה מתקבל יפה מאד בתל אביב.

מאמר מעניין נוסף הוא של שלומית שסק, שמשוחחת עם שלושה אמנים על אמנות ומקומיות. "אין אמנות ישראלית", אומרת שם מיכל שמיר. "כולם חושבים אמנות מערבית וזה מה שהם לומדים ועושים".

ההשפעה ההדדית של אמנות מקומית על זו האוניברסאלית היא נושא מרתק. גיליון זה של "ארץ אחרת" לא מטפל בו בעומק הראוי לו. "ארץ אחרת" איננו במה לתיאוריות אמנותיות, הוא מגזין חברתי-תרבותי וגם אם הוא מנסה להסוות זאת, הוא מתייחס לאמנות כאל מקום שבו מתקיים ויכוח פוליטי שבו יש לו בהחלט עמדה ברורה.

ארץ אחרת

גיליון יוני יולי 2010

"אמנות לא תל אביבית" (שם זמני)

עורכת: במבי שלג

92 עמודים/ 50 שקלים

כנראה שיעניין אותך גם: