מה מסתתר מחוץ למדינת תל אביב

קריאה ביקורתית בגיליון החדש של "ארץ אחרת", המוקדש לאמנות "לא תל אביבית"
יוסי קליין
שער הגיליון של "ארץ אחרת"

"ארץ אחרת" הוא מגזין היוצא אחת לחודשיים כבר עשר שנים. כל גיליון מוקדש לנושא אחד והנושאים לרוב מעניינים וחשובים. עיצובו נעים ולשונו רהוטה. נושא החוברת הפעם הוא "אמנות לא תל אביבית". מטרתו המוצהרת של המגזין היא, על פי ניסוחו  "לחולל דיאלוג בין כל חלקי החברה הישראלית", אלא שבכל הקשור לנושא זה הוא איננו מעמיד במה ניטראלית, הוא לא מנחה דיון פתוח. הוא מנהל דיאלוג כשהוא, המגזין, משמש כאחד הדוברים. "ארץ אחרת" מייצגת את "ארץ ישראל". תל אביב, או ה"תל אביביות" לא זוכה לייצוג.

מניסוח הכותרת "אמנות לא תל אביבית"  ניתן אפשר להסיק שיש זרם תל אביבי באמנות, זרם כזה לא קיים, כמו שאין אמנות פריסאית או ניו יורקית. גלעד מלצר, בביקורתו על המגזין ב"ספרים" של "הארץ" כתב שאמנים, בכל מקום, בכל הזמנים, ביקשו להציג את אמנותם במרכזים עירוניים. שם נמצאים הגלריות החשובות והמוזיאונים ושם אמורה היתה עבודתם לקבל תהודה רבה יותר ממקומות נידחים יותר. אלא שגיליון זה של "ארץ אחרת" לא בודק את דרכו של אמן מהפריפריה למרכז, אלא מבקש לבדוק את ה"תל אביביות" כמושג פוליטי ותרבותי.

על פי מילון המונחים הפוליטי, "תל אביב" היא ישות נבדלת, ארץ אחרת, בעצם, מדינה נפרדת: "מדינת תל אביב". מדינת תל אביב מייצגת את הנהנתנות החילונית, הריקנות הקוסמופוליטית והפוסט-ציונות הראויה תמיד לכל גנאי.

גם "ארץ ישראל" איננה הגדרה גיאוגרפית. "ארץ ישראל" היא תמונת הראי של "תל אביב". היא ערכית, ציונית, יהודית ושורשית. כיוון שאין הקבלה סמנטית בין "ארץ ישראל" ל"תל אביב", משמשת "הפריפריה" כנציגה נאמנה של ארץ ישראל. הפריפריה, כך אפשר להבין מדבר העורכת במבי שלג, היא המקום שבו "האמנים פונים פנימה, אל מקומם שלהם". האמנים שפונים החוצה אל מקומם של אחרים, משתמע מכך, חוטאים לאמנותם. בהתבוננות הפריפריאלית פנימה רואה שלג "תופעה ישראלית אמנותית חדשה".

מה באמת קורה במקומות שבהם האמנים פונים פנימה ולא מתפתים למקסמי שווא זרים? שני המאמרים הפותחים מבטאים היטב את רוח המגזין. התצוגה המעודכנת של אמנות ישראלית במוזיאון ישראל היא מקום שבו פונים האמנים פנימה. אוצר התצוגה, יגאל צלמונה, משבח במאמרו את התערוכה שאצר. הוא מצדיע לאמנים המציגים שם על יכולתם לשחות כנגד הזרם התל אביבי הבינלאומי במטרה להגיע ל"זהותם המגדרית העדתית או היהודית".

על סמך התערוכה שאצר, מגיע צלמונה למסקנות מרחיקות לכת. כך, למשל, הוא קובע ש"האינטליגנציה הישראלית החלה להינתק מהאוניברסליזם האדוק שלה".

המאמר של צלמונה מציב את התערוכה במוזיאון כאנטיתזה של "האמנות התל אביבית". האמנות התל אביבית (כמעט והוספתי "המנוונת") מייצגת כל מה שאיננו אהוב על צלמונה. במאמר זה בא לידי ביטוי מה שמשתתף אחר בחוברת, מבקר האמנות דוד שפרבר, מגדיר כ"כתיבתם של אוצרים המבקשים לאפיין כיוונים ומגמות מרכזיות מושתתות תמיד על פי שיפוט ובחירה שהם פרי העדפותיו של הכותב".

שפרבר יוצא נגד האוצר והמבקר שיוצר מוקדי כוח. מוקדי הכוח בונים את הקאנון. שפרבר הוא נצר למשפחת רבנים והתחנך, לפני לימודיו האקדמיים, גם בישיבת מרכז הרב. האם פרטים אלו (שאינם מוצגים בחוברת) רלוונטיים? כן, כיוון שבמאמרו מתמקד הדיון המתנהל במגזין. זהו דיון לפוליטי. במאמרו עולים המושגים "אמנות הימין" ו"אמנות השמאל". שלא כמו בשיח הפוליטי, שבו קולות הימין חזקים יותר, הרי שבשיח האמנותי, על פי שפרבר, "כולם חושבים אותו דבר ואומרים אותו דבר".

אלברט סוויסה במאמר מעניין מזכיר שהיהדות מעצם עקרונותיה התנגדה לביטוי של אמונה באמצעות החומר. הוא תוהה כיצד ירושלים לא השתתפה בהתפתחות האמנות בישראל, וכיצד לא קמה "אסכולת ירושלים". לוראן כהן כותב על יוצרת ירושלמית השואבת את השראתה מספרי פילוסופיה וקבלה. גדעון עפרת כותב על תערוכה של לארי אברמסון במוזיאון תל אביב. לכאורה, הנה, נציג של אמנות תל אביבית שפניה החוצה, אלא שעפרת כותב על ה"פן היהודי" בעבודתו של אברמסון ובכך מצליח להשתלב בקו הכללי, שעיקרו, הרי, "מבט פנימה".

מעניין להבין את נסיבות שילובם של שני כותבים ערביים במגזין המעמיד זה מול זה זהות יהודית לאומית מול זהות יהודית אוניברסאלית. יתכן שההעמדה כזאת נראתה לעורכת בוטה מדי, מציבה את "ארץ אחרת" בעמדה הצהרתית מדי, ולכן פנתה אל מגזרים שאינם שותפים לעימות היהודי-פנימי. סעיד אבו שקרה, המרואיין במאמר של אלטייב ע'נאים, לא שייך לשוליים האמנותיים ובחירתו בפריפריה נובעת ממניעים הייחודיים לו. מאמרה של עאידה נסראללה על שלוש אמניות פלסטיניות מייצג באמת את האמנות הלא תל אביבית, אבל נראה שדווקא הרצון שלהן שלא ללכת ב"מסלול האוניברסאלי" שהמגזין בז לו היה מתקבל יפה מאד בתל אביב.

מאמר מעניין נוסף הוא של שלומית שסק, שמשוחחת עם שלושה אמנים על אמנות ומקומיות. "אין אמנות ישראלית", אומרת שם מיכל שמיר. "כולם חושבים אמנות מערבית וזה מה שהם לומדים ועושים".

ההשפעה ההדדית של אמנות מקומית על זו האוניברסאלית היא נושא מרתק. גיליון זה של "ארץ אחרת" לא מטפל בו בעומק הראוי לו. "ארץ אחרת" איננו במה לתיאוריות אמנותיות, הוא מגזין חברתי-תרבותי וגם אם הוא מנסה להסוות זאת, הוא מתייחס לאמנות כאל מקום שבו מתקיים ויכוח פוליטי שבו יש לו בהחלט עמדה ברורה.

ארץ אחרת

גיליון יוני יולי 2010

"אמנות לא תל אביבית" (שם זמני)

עורכת: במבי שלג

92 עמודים/ 50 שקלים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טלי

    ארץ אחרת מקבל מימון מקרן "אביחי" שהיא קרן שמתמקדת ביהדות ומסורת כחלק חשוב מהפעולות שלה. בגלל זה בכתבות החשובות שם תמיד תהיה איזו מטוציה יהודית. כמו שבכתבה רצינית על מגדלים גבוהים בתל אביב והשלכתם הביאו פתאום רב שידבר על מגדל בבל. אבל המגזין גם מדבר על פערים חברתיים ועוסק בהם ברצינות. ותל אביב היא חילונית פוסט ציונית אבל היא בעיקר כסף.

  2. מיכל

    האם יוסי קליין עלה בדעתי לכתוב ביקורת על גיליונות ארץ אחרת כמו "כולנו עובדי קבלן", "הפרטת בתי הסוהר", בגיליונות שיצאו נגד הרבנות הראשית, המדיניות של משרד האוצר, מאבקי נשים, מצב העיתונות הגוועת?
    כל אלו היו בעיניו פשוט "גיליונות שעיצובם נעים ושפתו רהוטה". גיליונות שכנראה לא עשו עליו שום רושם, אבל פתאום כאשר ארץ אחרת כותבת על אמנות! פתאום ארץ אחרת מסווה "אג'נדה", פתאום ארץ אחרת מזוהה עם "ארץ ישראל".
    כל עוד ב"כולנו עובדי קבלן" כותבים בהרחבה על "כוח לעובדים", ועל הפועלים הפלסטינים הלא חוקיים, "העוקץ" שותק. אבל כאשר עאידה נסראללה מראיינת אומניות פלסטיניות, פתאום ארץ אחרת עושה זאת כדי לכסות על הישבן שלו. יופי יוסי. אתה יושב ושומר על סיר הבשר של החבר'ה.

  3. סבח

    ניכר שהכותב עיין בויקיפדיה ןדלה משם מידע על הכותבים. כך הוא כותב: "שפרבר נצר למשפחת רבנים והתחנך לפני לימודיו האקדמיים גם בישיבת מרכז הרב" כך הופך הכותב דיון סוציולוגי לדיון פוליטי – חבל שהכותב לא הזכיר מידע שיכל למצוא בקלות והוא שלאחר לימודיו בישיבת מרכז הרב למד שפרבר בישיבת ההסדר הר עציון סמן שמאלני בציבור הדתי. ניתן היה גם להבין בקלות כי שפרבר כלל לא נמנה היום על המחנה הדתי או על אגף הימין. המאמר הזה הוא סוג של קריאה פשטנית במסווה של
    קריאה ביקורתית והוא למעשה מלא שגיאות, חסר עומק וביקורת, ובעיקר חוטא בפשטנות של חלוקות דיכוטומיות בין טובים לרעים
    הלאה עיתונאים בגרוש המנסים להתגדר כאנשי רוח ביקורתיים

  4. חברה של

    במהלך ההפגנה בשיח' ג'ראח צחקנו יחדיו כל החברה (יחד עם שפרבר עצמו) על מה שכתבת עליו…

  5. עדי

    "ישיבת הסדר הר עציון היא סמן שמאלני…". אהבתי את זה. שמאלנים בגוש עציון. שמאלנים בעפרה (דומני שזו ההתנחלות של במבי שלג, התנחלות שהוקמה על אדמה של פלסטינים, פלסטינים שאם יעזו להתקרב לאדמתם, יפגשו קני רובים של צבא ההגנה לישראל. אני מודה שלא קראתי ואיני מתכוון לקרוא את ארץ אחרת (מלבד חוברת אחת שנשלחה אלי בחינם) כי אין לי מה לחפש אצל עורכים שמגוריהם בארץ גנובה המוגנת בכידוני חיילים. כך גם מוזיאון הארץ, שמאז גנדי זצ"ל שינה את שמו למוזיאון ארץ ישראל (= מוזיאון "יש"ע" – אדיר רגלי ממנו.