משמר הגבול זורק אבנים - בערוץ 10 לא מתרגשים

מי שמסתובב שם יודע שכבר מזמן הפכה שכונת  סילוואן, היא עיר דוד, לאזור מלחמה ואבן שואבת לעיתונאים, יוצרים דוקומנטרים, מספרי סיפורים ופעילים פוליטיים; גן עדן בעבורם, גיהינום לתושבים. ריכוז של מוטיבים מיתולוגיים; שורש הקיום והמסגד הקדוש שמציץ מעבר לחומה ממערב הם תפאורת הרקע לקונפליקט בין גופי המתנחלים שפעפעו לכל ממוסדות השלטון ומקבלים גיבוי מלא מהרשויות לבין 45 אלף התושבים הפלסטינים המביטים בעיניים כלות על התרחבות המפעל היהודי על חשבונם.

שני הצדדים, שמצוידים במצלמות, מנסים לייצר את הנרטיב המנצח באמצעות התקשורת. זו עולצת – אין עורך אידיוט שיוותר על חומר טוב. אבל כדי לספר סיפור ראוי לא מספיק לאחוז בסרטון שקיבלת מהפעילים בשכונה. צריך להיות קודם כל עיתונאי הגון.

מהדורות החדשות המרכזיות של שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים עסקו בנושא ביום שני השבוע (18.10). מביניהן, הגרסה של ערוץ 10 ראויה לבחינה מיוחדת.

כתבתה של שיר שגיא התבססה על שני סרטוני וידאו שנמסרו לתחנות על ידי הפעילים משני הצדדים. בסרטון הראשון נראה פעיל שמאל מוכר משוחח עם ילד פלסטיני. בשני, נראים שוטרי משמר הגבול ומתנחלים מיידים אבנים לעבר תושבים פלסטינים ופעילי שמאל.

מהחומר המצולם שהוצג בכתבה עולות העובדות הבאות:

1. שוטרי מג"ב השתתפו בידוי אבנים על פלסטינים, לצד המתנחלים בשכונה – אירוע חמור ומעורר דאגה מנקודת מבט ציבורית, דמוקרטית, פלילית ועיתונאית.

2. פעיל שמאל שוחח עם ילד. לא הוצג תיעוד מצולם, או עדות קולית ואפילו לא תמלול התומך בטענה של הדחה ליידוי אבנים בידי פעילי שמאל.

הכותרת של הכתבה שיקפה את הערך החדשותי והציבורי של הידיעה: "התהפכו היוצרות בסילוואן – משמר הגבול זורק אבנים". אלא שמכאן ואילך הובילה הכתבת את הצופים למחוזות אחרים. כמו במכשיר עריכה מקולקל קשה למצוא קשר בין התמונות על המרקע לבין דברי הקריינות של הכתבת. מלכתחילה, עמדתה מקבלת את גרסת המתנחלים, אלא שהיא אינה מגובה בשום חומר עיתונאי.

כך למשל, הכתבת מציגה בפתיחת הכתבה צילום וידאו של ד"ר עמיאל ורדי, פעיל שמאל, משוחח עם ילד תושב השכונה. ניתן היה להבין כי הסרטון נמסר לה על ידי המתנחלים, אך היא בחרה שלא לציין את מקורו.

באופן מקומם, הכתבת מטילה על ורדי אשמה כבדה מבלי להציג ראיות. לדבריה, "בתמונה נראה ד"ר עמיאל ורדי, ראש החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית ופעיל שמאל ידוע, כשהוא משוחח עם ילד ערבי תושב סילוואן. לטענת מצלמי הסרטון, הילד מחזיק אבן בידו. ורדי מדרבן אותו לצאת אלי קרב. הנה ורדי, לכאורה, משלח את הילד שמביט אליו בחשש והוא פוטר אותו בתנועת יד".

בברירת הטפל מהעיקר בחרה הכתבת לתת ערך חדשותי גבוה דווקא לצילומים שלא הציגו  עובדה חדשותית כלשהי ומסגרה את אחריותו של ורדי. בחומר שהציגה אין כל עדות לתוכן השיח בינו לבין הילד ואין ראיה שהוא מחזיק אבן בידו. בהמשך הכתבת מוסיפה עוד הסברים בעייתיים, שלא מגובים בחומר עיתונאי: "ואלו כבר פעילי שמאל אחרים שתחת חסותם ובעידודם משליכים ילדים ערבים אבנים לעבר בית מיוחס, שבו גרים יהודים".

"מן העבר השני, מתוך הבית, היהודים משיבים מלחמה. לוחמי משמר הגבול נכנעים ללחץ ומצטרפים לחגיגה, גם בירי, וגם באבנים".

מדבריה של הכתבת ניתן לפתור את התנהגותם של שוטרי מג"ב כריאקציה סבילה ללחץ שהוטל עליהם, כהצטרפות ל"חגיגה" בעל כורחם. דיון בשאלה המתבקשת כל כך – במשמעויות שבהצטרפות כוחות הביטחון למהומות לצד המתנחלים – נעדר מכתבה זו.

לקראת סיום מסכמת הכתבת את הבעיה תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי פעילי השמאל והתושבים הפלסטינים בשכונה. היא חוזרת לצילום של ד"ר עמיאל ורדי המשוחח עם הילד, ואומרת: "המבוגרים, במקום להשליט סדר, רק משלהבים את הילדים".

אמנם, לסיום מוצגת תגובתו של ד"ר ורדי, המתכחש לטענות שהושמעו נגדו בכתבה, אך הרושם הנותר בקרב הצופים די ברור: בשכונת סילוואן, תוקפים התושבים הפלסטינים את המתנחלים היהודים בעידודם של פעילי שמאל ואילו המתנחלים היהודים, המותקפים, משיבים מלחמה, בעזרת שוטרי מג"ב "שלא עומדים בלחץ".

כתבתה של שגיא מעלה תהיה חמורה לגבי התפקיד שלוקח על עצמו ערוץ תקשורת ישראלי מרכזי בבואו לסקר את המתרחש בשבועות האחרונים בסילוואן. קל ופשוט להטיל רפש וכזב בפעילי זכויות אדם פלסטינים וישראלים העוסקים בחשיפת המציאות העגומה במזרח ירושלים (מלאכתה המקורית של התקשורת). פשוט וקל לחזק אצל הצופה בבית את הנרטיב המקובל, את הצגתם של המתנחלים ואנשי כוחות הביטחון כקורבנות ואת סימונם של "ערבים" ו"שמאלנים" כפורעים ומתסיסים. קשה ומורכב יותר לתאר את מהלכם של אותם גורמים רבי עוצמה המבקשים להעמיק את הכיבוש במזרח העיר תוך הצגתו כעניין א-פוליטי, ארכיאולוגי, תרבותי. את מעורבותם העמוקה של רשויות המדינה במהלך זה. אלא שלשם עבודה עיתונאית שכזו אין צורך בערוץ עשר, לשם כך המציאו את ערוץ שבע.

יזהר באר הוא מנכ"ל קשב, עמותה החוקרת את הסיקור של התקשורת הישראלית. בשבוע שעבר קיבל באר מידי נסיך מונקו, אלברט השני, את פרס העיתונות 2010 מטעם קרן אנה לינד עבור הכתבה העיר והכלבים העוסקת בסילוואן, שפורסמה באתר העוקץ