עוכר השלווה

היינריך בל מלגלג על הגרמני הצייתן ותומך בסירוב ומחאה אזרחיים, מה שהופך את קובץ מאמריו החדש רלוונטי מתמיד עבור הקוראים הישראלים
יוסי קליין

היינריך בל

לו היום היה היינריך בל סופר ישראלי, אפשר היה לתייג אותו בקלות כסמולן שיש להוקיע. הטוקבקיסט המצוי היה מסתער על המקלדת וקובע שמדובר בתבוסתן, שונא עצמו ועמו, יפה נפש שמעדיף את האוניברסליות הבזויה על פני הלאומיות השורשית. בישראל של 2010 לא יכול מי שמדבר נגד הציות, תומך בסירוב פקודה ובעד שביתות ומחאות להיות סופר מכובד ומקובל. גם בגרמניה שם נולד ב -1917 עורר סמוך למותו אי נחת, שנבע מקוצר רוח בורגני כלפי מי שרק מטיף כנגד הסדר הקבוע והממסד. פרס נובל לספרות אותו קיבל ב- 1972 לא הקהה את עוקצם של מאמריו ונאומיו. השנה מלאו 25 שנים למותו וקובץ המאמרים מציג זווית נוספת של יוצר המוכר כאן היטב (17 מספריו תורגמו לעברית).

בפרסום מאמרים אקטואליים לזמנם יש סכנה של חוסר רלוונטיות. עורכי הקובץ הקדימו לכל טקסט הסבר קצר הנוטע אותו בהקשרו הרלוונטי. כמעט כל התייחסות לגרמניה בשנות המלחמה היא רלוונטית מבחינת הקורא הישראלי אבל גם אם מנתקים את האמירות שלו מהקשרן המקומי והכרונולוגי, מקבלים, כדברי ההקדמה, "כתבי הפרעה עוכרי שלווה". עוכרי שלווה במידה רבה הם מכתביו ומאמריו של בל המתייחסים לשבע שנות שירותו כחייל בוורמאכט. הם עוכרי שלווה כיוון שאין בהם שום אמירה המתייחסת לאידיאולוגיה הנאצית בשמה נלחם בל. מכתביו הם מכתבים של חייל שהמלחמה "מגעילה אותו" והוא עסוק בטרדות הקטנות של חייו: "פעם ביום אנחנו נרטבים לגמרי" ו"רציתי בכל הכוח להשיג נעליים אורטופדיות".

בל, שלא כמו גינתר גראס, לא הסתיר את עובדת שירותו בצבא הגרמני. הוא מקבל כמובנת מאליה את ההנחה שלא היתה לו ברירה. מבלי שהדברים נאמרים במפורש הוא מזדהה לכאורה עם העמדה לפיה על גרמניה השתלטה כנופיה ברברית, לקחה את אזרחיה כבני ערובה ואילצה אותם לעשות מעשים איומים ונוראים. בספרו של הנס פלדה, "לבד בברלין", מתוארת מציאות אחרת. שם כמעט כולם היו שותפים לפשע. בל התנגד להאשמה הקולקטיבית של הגרמנים. אשמה, הוא אומר, איננה ניתנת למדידה: "האם אנחנו אשמים מפני שנשארנו בחיים?" הוא שואל ועונה, "…אנחנו אשמים מפני שנעשינו לחלק מרוע הגזירה".

בהמשך הקובץ הוא מסמן את הטיפוס שאותו בכל זאת אפשר להאשים, אם לא במעשי הפשע עצמם הרי לפחות באי מניעתם ואם לא אז הרי שעכשיו. הנאשם מופיע דווקא בחלק המוקדש למאמרים שעוסקים בגרמניה של שנות השישים והשבעים. מדובר במר X. אותו שכן לא מזיק, "שקט כל כך צנוע כל כך". "מר X הוא רוח הרפאים של הדמוקרטיה… הוא המכנה את האמת "מוגזמת… קורבן בשבילו היא מלה השייכת לתחום החוליים". מר X הוא האדיש המנומס הפוטר במשיכת כתפיים מעשי זוועה המתרחשים מולו, הוא מוחה נגד הפרת סדר גם אם הסיבות לה מוצדקות. מר X הוא מי שחותם על עצומה בפייסבוק נגד עוולה כלשהי ובטוח שבכך יצא ידי חובתו כלפי המוסר והצדק. "חסרו לנו האומץ, הלב והסכלות להסתער קדימה ולהילחם ברוע הגזירה", מכה בל על חטא עשרות שנים לאחר המלחמה.

אותו מר X היה ודאי מסתייג מעמדות אחרות של בל. הפציפיזם שלו, למשל. ל"ישראל וישמעאל" הוא ממליץ לאמץ את המשפט של צ'ה גווארה "לא היה לי האומץ לירות בהם" כמוטו למאבק ביניהם, ומכאן קצרה הדרך עד לאמירה: "סירוב לפקודה – עבירה שיש עימה כבוד".

הוא יוצא נגד "פנקסנות של קורבנות". פנקסנות שאנחנו מקפידים לנהל בהנחה שהקורבנות שלנו ראויים יותר. הוא מדבר בגנות הביטחון, בגנות הציות ובזכות המחאה בדרך שהיתה מצמררת כל מר X ישראלי. בל אוהב לפתות את קוראיו ומאזיניו בכותרות פרובוקטיביות, ניסוחיו אירוניים ולעתים אף סרקסטיים. למרות שמדובר במאמרים שנכתבו בגרמניה לפני שנים אפשר וצריך להתייחס אליהם כאילו הם נכתבו כאן ועכשיו, במיוחד עבורנו.

מכירת חיסול של הכאב
טקסטים נבחרים של היינריך בל
עורכים: חנן אלשטיין ועדינה שטרן
מגרמנית: טלי קונס
הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום כהה
285 עמודים, 88 שקלים
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יוסף

    מאד אוהב את היינריך בל.
    קראתי את כל ספריו ואוהב במיוחד את"תמונה קבוצתית עם גברת"
    אבל
    כמעט לא מצאתי צער אמתי על מה שעוללו הגרמנים לעמים אחרים ולא רק ליהודים.
    כביכול כל הפרשה הנאצית והמלחמה היתה מין גזירת גורל.
    חבל מאד