מקנזס סיטי לניו יורק סיטי

על צ'רלי פארקר והביבופ: הפיכתו של נגן הג'אז מ"ליצן של לבנים" לאמן רציני, השפעת הסמים הקשים ועלייתה של התנועה לזכויות האזרח
נדב הבר
צ'רלי פארקר

את הפרק האחרון בסדרה "מקורות הג'אז" סיימנו באיזכורו של צ'רלי פארקר, נגן הסקסופון שנולד בשנת 1920, נפטר בשנת 1955, והספיק בשנותיו הקצרות לשנות את עולם הג'אז. כמו ארמסטרונג לפניו, פארקר גדל ללא אבא ברובע השחור של קנזס סיטי. כנער הוא ספג את הבלוז ואת הג'אז המיוחד שהתפתח בקנזס סיטי בשנות השלושים של המאה הקודמת. האגדות מספרות שניסיונותיו הראשונות לנגן עם המוסיקאים המובילים בקנזס סיטי נחלו כשלון חרוץ. למרות זאת, ברור שכבר בגיל 18 פיתח סגנון מקורי, שכלל צליל חודר ומלא רגש, נגינה וירטואוזית, ושמיעה הרמונית יוצאת דופן. הוא הצטרף לתזמורת הג'אז-בלוז של הפסנתרן ג'יי מקשאן, והקלטותיו המעטות עם הרכב זה הפכו מיד ללהיט בקרב נגני הג'אז הצעירים אשר נדהמו מנגינתו המקורית מצד אחד, אך הספוגה בשורשי הבלוז מצד שני.

לקראת סוף שנות השלושים הגיעו נגנים שחורים צעירים רבים למסקנה שעידן התזמורות הגדולות שאפיין את התקופה אינו מאפשר להם את הביטחון הכלכלי והאישי המינימלי אותו חיפשו. המקומות הגדולים וה"נחשבים" העדיפו להעסיק תזמורות לבנות, כגון אלה של האחים דורסי, בני גודמן, ארטי שו וגלן מילר. התזמורות השחורות נאלצו להופיע עבור תשלום נמוך בהרבה ולנדוד מעיר לעיר ואף מכפר לכפר על מנת שיצליחו להרוויח מספיק כדי לשרוד. בדרום נתקלו המוסיקאים השחורים באפרטהייד משפיל ממנו כבר כמעט שכחו בצפון. המחסור והמצוקה הביאו ליחס מתנכר של המוסיקאים המבוגרים יותר אשר חששו לאבד את עבודתם לצעירים.

פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא קשיים נוספים. התעשייה האמריקאית הטילה הגבלות על צריכת משאבים הנחוצים למלחמה, כגון דלק ושלק (חומר ממנו נעשו התקליטים). הנסיעות מעיר לעיר הפכו יקרות מדי עבור רוב התזמורות השחורות. הנגנים השחורים הצעירים העדיפו להישאר בניו יורק במקום לנסוע מהופעה להופעה בתנאים קשים ובתשלום נמוך מאוד. הם התאספו במספר מועדונים בהארלם  – ובעיקר ב"מינטון" וב"מונרו" שם נהגו לנגן עד לשעות הקטנות של הבוקר, לקהל של נגנים אחרים או חובבי ג'אז מעטים אך נאמנים. הם החלו לחפש צלילים חדשים שיתאימו להלך הרוח שלהם – חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים, רצון עז בשינוי, ותחושה גוברת של בטחון עצמי שנבעה מהמיומנות הגבוהה שפתחו כנגנים. בין המובילים בקבוצה זו היו דון ביאס, ת'לוניוס מונק, קני קלארק ודיזי גילספי.

בשנת 1942 הצטרף אליהם צ'רלי פארקר, ומיד הפך למנהיג המוסיקלי הבלתי מעורער של הקבוצה. פארקר נתן לקבוצה זו כל מה שחיפשה – גישה קצבית חדשה, הרמוניות מקוריות ומאתגרות, נגינה ויטואוזית ובסיס עמוק בבלוז. החיבור של פארקר עם נגני מינטון ומונרו הביא לגיבושו הסופי של הסגנון המיוחד שנקרא "ביבופ". למרות שמדובר בסגנון ישן, מצליח הביבופ לשמור על רעננות עד היום, ומהווה אתגר לכל נגן ג'אז ברחבי העולם, כשבעים שנה לאחר היווצרו.

הביבופ הוא סגנון שהרחיק את הג'אז מהזרם המרכזי בפופ האמריקאי, והפך אותו למוסיקה שנתמכת על ידי קהל מאזינים מצומצם יחסית, קהל של "מביני עניין" המתייחסים למוסיקה יותר כאמנות מאשר כבידור. מספר מאפיינים גרמו לקהל רחב להתרחק מהג'אז עם עליית הביבופ. הראשון היה הקצב – הביבופ נוגן בקצביות רבה, אך במורכבות קצבית שלא אפשרה ריקודים כמו הסגנון שאפיין את הג'אז עד אותן שנים. המאפיין השני הוא מלודי – המלודיות של הביבופ הן מורכבות ומתוחכמות ומקשות על חובב המוסיקה הממוצע להתחבר אליהן. המאזין הממוצע יכול לשמוע קטע של פטס נווארו עשרות פעמים מבלי שיצליח לזמזם את המנגינה, למשל. גם ההרמוניה עברה שינוי – כל אקורד משירי הג'אז והפופ הקיימים הוכפל ושולש, והקשה על המאזין "הממוצע" להבין את המוסיקה.

מאפיין רביעי קשור פחות למוסיקה. פארקר הוביל גל של מוסיקאים שצרכו סמים קשים. הביבופ קיבל תדמית של "שחורים עצבנים ומסוממים" – ממש לא נחמדים… שחורים שלא חייכו אל הקהל (הלבן) ויצרו רושם של ניכור וריחוק. המוסיקה הפכה יותר אמנות ופחות בידור – מתכון בטוח לקשיים פיננסים בחברה קפיטליסטית. חשוב לזכור שאחת המטרות של נגני הביבופ היתה לשנות את התדמית של המוסיקאי השחור – מדמות של ליצן בדרן שהיתה מקובלת אז (בציבור הרחב) לדמות של אומן רציני. מטרתם הושגה בחלקה – הם כבר לא נחשבו ליצנים בדרנים, אבל לא הוכרו על ידי הממסד כאומנים, אלא כגורמים חברתיים שליליים.

למרות זאת, בסוף מלחמת העולם היתה פריחה מסוימת של הביבופ באמריקה. במשך שנים מעטות, היו אמריקאים רבים יחסית מוכנים להקשיב למוסיקה מאתגרת וחדשנית. הביבופ כסמל אנטי ממסדי דחה אולי קהלים רחבים, אך משך אליו את השמאל החדש, שראה במוסיקה ביטוי אותנטי וספונטני של קורבנות האפליה והדיכוי השחורים. הנגנים השחורים נהנו והוחמאו מתשומת הלב המפתיעה שקיבלו מצעירי השמאל הלבנים, אך הובכו כשהבינו איך הם נתפסים על ידי מעריציהם החדשים. נגינת הביבופ דרשה אלפי שעות אימונים מוסיקליים מפרכים ולימוד מתמיד של תיאוריות מוסיקליות מתקדמות. נגנים שעברו מסלול מפרך זה והצליחו לנגן ביבופ, שמעו כיצד מגדירים אותם הצעירים המרדנים כ"ספונטניים". חוסר ההבנה בין הקהל הרחב והמוסיקאים ימשיך לאפיין את המוסיקה במשך שנים רבות.

אל רכבת ההרים המשתוללת של הביבופ הצטרפו מוסיקאים צעירים רבים, בעיקר שחורים אך גם לא מעט לבנים. רבים מהם צרכו סמים קשים, וכולם חיקו את נגינתו של פארקר. פארקר עצמו חי חיים של הרס עצמי מצריכת סמים ואלכוהול. הוא סימל יותר מכל אחד אחר את סירובם של הצעירים השחורים בשנות הארבעים להשלים עם המקום שהוקצה להם כשחורים וכמוסיקאים על ידי החברה הלבנה הקפיטליסטית. מאחר ובאותן שנים לא היתה עדיין תנועה משמעותית לשינוי חברתי, היו נגני הביבופ בודדים במערכה. הם הקדימו את זמנם ושילמו על כך מחיר כבד  בבריאותם ואף בחייהם. פארקר מת בגיל 35. החצוצרן המופלא  פטס נווארו נפטר בגיל 27. נגן הטנור האהוב עלי במיוחד, וורדל גריי, נפטר בגיל 34. הפסנתרן המוביל של הביבופ, באד פאוול,  הגיע לגיל המופלג של 44 אך את עשרים שנותיו האחרונות העביר כחולה רוח. בילי הולידי הגדולה, שלא שרה ביבופ אבל היתה חלק מהקבוצה החברתית של נגני הביבופ, נפטרה בגיל 44. לסטר יאנג, נגן מהדור "הישן" שהשפיע מאוד על פארקר ונגני הביבופ האחרים, מת בגיל 50 אחרי שנים ארוכות של דיכאון.

אחת התגובות המעניינות לביבופ היתה ה"חזרה" לג'אז ה"טהור" והתמים לכאורה של ניו אורלינס. המורכבות וחוסר השקט שאפיינו את הביבופ איימו על רבים בחברה האמריקאית, שחיפשו מפלט בנוסטלגיה וניסו לשחזר את המוסיקה של ניו אורלינס, שבשנות הארבעים כבר נתפסה כמיושנת מאוד  – בעיקר על ידי הצעירים השחורים. נגנים מבוגרים מניו אורלינס, כגון לואי ארמסטרונג, סידני בשה, באנק ג'ונסון וקיד אורי זכו לעדנה מחודשת. רובם היו סביב גיל החמישים וחלקם כבר פרשו ממוסיקה או שחשבו לעשות זאת בקרוב. פתאום הם חוזרו על ידי חברות תקליטים ואולמי קונצרטים, ומצאו קהל גדול, רובו ככולו לבן, שהיה צמא לנוסטלגיה, ולמוסיקה החדשה שנקראה "דיקסילנד". תוך זמן קצר צמחו חקיינים רבים, בעיקר לבנים, אשר הצליחו למשוך קהל גדול בכך שניגנו גרסאות פשטניות של המוסיקה המקורית של ניו אורלינס. הפסנתרן הרבי ניקולס היה נגן ביבופ מעולה ומקורי, שנאלץ להתפרנס מנגינה בהרכבי דיקסילנד. הוא הספיק להקליט רק מעט לפני שנפטר (בגיל 44…) מסרטן. הוא התקשה להשתלב בהרכבי הביבופ מאחר ולא היה מכור לסמים (הרכבים רבים העדיפו להעסיק צרכני סמים שישתלבו בדרך החיים האופיינית) ולא הצליח להחזיק כלכלית הרכב משלו. ההקלטות המעטת שהותיר מוכיחות את כשרונו העצום ואת ההפסד הגדול של קהילת הג'אז מסיפורו הטראגי.

שנות החמישים בארה"ב היו שנים מבשרות שינוי, והג'אז, כמוסיקה שמשקפת באופן מיידי את סביבתה החברתית, היה חייב להשתנות. את השינוי והמעבר לתקופה חדשה סימל מיילס דייויס. הוא נולד ב-1926 והספיק ללוות בגיל 19 את פארקר בהקלטותיו הגדולות הראשונות. גם הוא התמכר לסמים קשים והיה מועד לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו כפארקר וחבריו  – מוקדם ועצוב. הוא הספיק להקליט תקליט מהפכני – הולדת הקול – בשנת 1949 עם הרכב מעורב של שחורים ולבנים, לפני שהצליח להשתחרר מהתלות בהרואין ולבנות לעצמו קריירה מצליחה ככוכב ג'ז בינלאומי.  התקליט הפך לאבן דרך ביצירתו של סגנון חדש שנקרא "קול ג'אז" (ג'אז קריר) או "ג'אז של החוף המערבי". מותו של פארקר בשנת 1955 היווה תמרור אזהרה למוסיקאים רבים אחרים, אשר הבינו שלשימוש הבלתי מוגבל בסמים ואלכוהול יש מחיר שאולי אין ברצונם לשלם. בנוסף, אמצע שנות החמישים היו השנים הראשונות של התנועה לזכויות האזרח ושל התנועה ההמונית השחורה לשינוי חברתי. הבדידות שאפיינה את נגני הביבופ כבר לא היתה מחוייבת המציאות. ההלם ממותו של פארקר והתקווה החברתית החדשה הביאו למעשה לסופו של הביבופ כחוד החנית בג'אז, ולתחילת של מוסיקה המגויסת יותר למאבקה המתפתח של הקהילה השחורה לשיוויון זכויות. מוסיקה שינקה באופן ישיר יותר מהגוספל ומהבלוז, ונקראה משום מה "הארד בופ". לשנות החמישים ולשני הסגנונות שאפיינו אותן נחזור בפרק הבא.

הפוסט מתפרסם במסגרת שיתוף הפעולה של העוקץ עם בלוג המוסיקה קפה גיברלטר. קראו את הפרק הראשון והפרק השני בסדרה מקורות הג'אז

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. dima

    מטעם לכל חובבי הג'אז ולכל הנוסטלגיסטים

  2. אסף

    אחד המאמרים הכי הפחות ביקורתיים שיצא לי לקרוא ב'העוקץ'.