משהו מסריח בקמפוס

מחאת הסטודנטים בישראל נשענת על אג'נדה פוליטית זולה ורדודה וההפגנות נגד חוק האברכים מקדמות בעיקר נושא אחד: שנאה
אסף בונדי

אלפי סטודנטים שלא הנידו עפעף בעקבות בלימת העלאת שכר המינימום, קיצוצים אין-ספור בתקציבי החינוך והרווחה, הפרטתם של אינספור זכויות אזרח במדינה ומאבקן של עובדות הניקיון באוניברסיטאות (מאבק שהולך וצובר תאוצה בימים אלה), יצאו בימים האחרונים בהפגנות ענק ובמיצגי עוצמה אדירים המשקפים את כוחם הפוליטי האמיתי של ציבור הסטודנטים במדינה.

על השאלה מדוע יוצא הסטודנט הישראלי הטיפוסי לרחוב רק כאשר פולשים באופן ישיר לכיס הפרטי שלו אפשר אולי לדלג מחמת שימוש-יתר, אבל על השאלה מדוע הפלישה לכיס הפרטי של הסטודנט מעוררת בו גל שנאה לסטודנטים אחרים אין אפשרות לוותר, משום שהמאבק נגד "חוק האברכים" הוא דוגמה מזעזעת לתודעה הפוליטית המעוותת והצינית של התאחדות הסטודנטים הארצית.

מדוע מנצלת התאחדות הסטודנטים את חוק האברכים כדי לעורר גל מחודש של שנאת האחר, החרדי? מדוע הפוליטיזציה, המבורכת לכשעצמה, של הסטודנט הישראלי מתרחשת רק תוך מחיקת הלגיטימיות של תלמידים אחרים, שלא משלמים דמי-חבר להתאחדות? מדוע הם פונים שוב אל המכנה המשותף הנמוך ביותר: השנאה?

"חוק האברכים", שמכוון להענקת מלגות קיום לציבור סטודנטים ללימודי-קודש גבוהים, עלה וקודם בעזרת כוח פוליטי לגיטימי ביותר, של ציבור גדול מאוד בחברה הישראלית, שמודע לכוחו הפוליטי ושיודע לעמוד על שלו ולדרוש את מה שמגיע לו, לדעתו. חוק האברכים הוא ביטוי של כוחה הפוליטי של קבוצה חברתית שהשיגה משאבים שמלכתחילה לא היו אמורים להגיע לכיסו של אף סטודנט, אלא לתקציב הביטחון, לכיסוי החוב הלאומי או לכיבוד בישיבות ממשלה.

מחאת הסטודנטים בישראל נשענת על אג'נדה פוליטית זולה, רדודה וחסרת כל יכולת לאתגר את המצב הקיים. המחאה נגד חוק האברכים היא זריקת-אנרגיה נוספת לחלוקת המשאבים השגויה והפוגענית, שמקודמת על ידי הממשלה, זו הנוכחית וגם קודמותיה. הפוליטיקה הסטודנטיאלית המתבטאת במאבק זה מחזקת כוחות ריאקציונרים ושמרנים שצדק, סולידריות ותפישה מעמדית, רחוקות מהם שנות אור.

על מנת לגבש חזית מאוחדת, מגובשת וחזקה, המחזקת את הדמוקרטיה בישראל ומעלה את הלגיטימיות של קבוצות שונות בחברה להעלות תביעות כלפי המדינה, על התאחדות הסטודנטים לחבור לאותם אברכים ונציגיהם הפוליטיים בכנסת ולשנות את סדר העדיפויות התקציבי לכיוון אותו הם רואים כנכון.

פגיעה בציבור אחר, שכוחו במסדרונות המנגנון הפוליטי גדול יותר לא תועיל לציבור הסטודנטים במאבקם הצודק נגד גובהו של שכר הלימוד, אלא תחליש את כוחם ותפגע במטרתם. למשחק התקציבים יש להיכנס חזקים, מאוחדים וחמושים בסיוע מדיני "מקצה לקצה" ולא בהנפת דגל אינטרס צר ומסתגר.

הגזענות שבה נוקטים הסטודנטים במצעדיהם היא רעה חולה, ממנה צריכה התאחדות הסטודנטים להיזהר כמו מפני מגיפה. המאבק למען רווחת הסטודנטים, למען חירות הלימודים ושוויון בגישה להשכלה צריך לגייס אליו את החרדים, את העובדים, את הנכים ואת מקבלי הקצבאות. כדי להוביל מאבק כזה דרושה תפנית חדה בתפיסת המציאות; אחרת – גם בשנה הבאה נשלם יותר על השכלה גבוהה, שתלך ותנמיך.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ופעיל ב"כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי"

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רונן

    אסף, שלום. עקבתי בעניין אחרי מאבקך המשפטי לקבל בחזרה את משרתך כמדריך בעמותת יחדיו – קרן רש"י לאחר שפוטרת בשל ניסיונך לממש את זכותם של העובדים בעמותה להתאגד בעזרת כח לעובדים. אשמח לדעת מה היו תוצאות המאבק הזה.

  2. alon

    בשום מקום(שאני נתקלתי בו) הסטודנטים לא אומרים שהם מתנגדים למתן מלגות לאברכים. מה שהם אומרים שגם להם מגיעות מלגות _רק_ בגלל שהם לומדים. אולי כדאי שתצפה בסרטון שמצורף לטור שלך

  3. אבנר

    כותב בונדי : "חוק האברכים הוא ביטוי של כוחה הפוליטי של קבוצה חברתית שהשיגה משאבים שמלכתחילה לא היו אמורים להגיע לכיסו של אף סטודנט, אלא לתקציב הביטחון, לכיסוי החוב הלאומי או לכיבוד בישיבות ממשלה."

    מאיפה אתה יודע?

    אולי הכסף היה אמור להגיע לנכים ,אלמנות,בתי ספר, בתי חולים, עירות פיתוח ושכונות.

    לפי תפיסתו החברית-כלכלית של מהחבר הכסף צריך להיות מחולק לפי כוחם הפוליטי של הקבוצות השונות שהצליחו להגיע לשלטון או אם לפשט את העניין אפשר לותר על תקציבי חינוך ורווחה לכולם ללא הבדל דת ושייכות פוליטית ולחלק את הכסף ישירות לאותם אזרחים שהצביעו למפלגות הקואליציה ולמנוע מכל השאר שהם פשוט חסרי כוח פוליטי משמעותי ולכן ממילא לא ראויים לקבל שרותי חינוך ,רפואה או כל דבר אחר.,
    המאמר הזה מתקשר נפלא למאמרה של אורלי נוי ומתאר יפה את עומק הצדקנות ההתייפייפות והפוליטקלי-קורקט במלוא כיעורו של השמאל הישראלי הגווע.

  4. אסף

    ניתן לראות בקלות שלא קל להשיג משאבים מהמדינה. אוטופיה בה כל ציור מקבל כפי צורכו ונותן כפי יכולתו אפשר למצוא אולי אצל מרקס ותומס מור, אבל לא בישראל של ימינו. על מנת להשיג משאבים שמגיעים לה צריכה קבוצה להיאבק, חזק. ואם כבר להיאבק – אז ביחד, בכוח, למען הנכים, האלמנות, האברכים, הסטודנטים וכו' וכו'. סהררוריות משמעה לצפות כי המדינה תדאג לכולנו כאשר זה ממנה והלאה…

  5. נתן

    על פי ההגיון החברתי-כלכלי של בונדי אפשר לסגור את רעיון מדינת הרווחה ולקדם את הרעיון הצודק שכסף יחולק לאנשים לפי כוחם הפוליטי, אם כך אפשר כמובן להצדיק את אפליית הערבים שהם כידוע חסרי כוח פוליטי לחלוטין ולעומת זאת להצדיק את העדפת בעלי ההון שהם כידוע בעלי כוח פוליטי רב.

    אכן בלבול ערכים ואובדן דרך מוחלט כיאה למצבו של השמאל בארץ.