תפסיקו

מנהיג המאבק העממי בבודרוס על דיכויו האלים של מאבק לא אלים, ומדוע חייבים לעצור את זה
איאד מוראר

"בודרוס", סרט דוקומנטרי המוקרן כעת ברחבי ארה"ב, מספר על הצלחתו של מאבק לא אלים נגד הכיבוש בכפר הקטן שלי בגדה המערבית. הצלחתנו והתפשטות המאבק העממי הפלסטיני למחוזות אחרים היו יכולות להעניק מעט תקווה למי שמקווים לחדשות טובות מהאזור, אבל הצעדים שנוקטת ישראל כלפי מפגינים לא חמושים בכפרים עלולה לגדוע את המהלך באיבו. כדי שהתנועה שלנו תשגשג ותהווה אלטרנטיבה אמיתית לאלימות אנחנו צריכים שהאמריקאים, כבני ברית קרובים של ישראל, ידרשו ממנה להפסיק.

"בודרוס" פורס בפני הצופים עשרה חודשים של מחאה והפגנות בשנים 2003-2004. גברים, נשים וילדים יחד עם נציגים פלסטיניים מסיעות פוליטיות שונות ופעילים ישראלים ובינלאומיים, מחו נגד בניית חומת ההפרדה על אדמות הכפר שלנו. נשים צעירות, שהנהיגה בתי בת ה-15 אלתזאם, עמדו לפני החיילים החמושים וחסמו בולדוזרים שהיו בדרכם לעקור את עצי הזית העתיקים שלנו.

איאד ואלתזאם מוראר בפסטיבל הסרטים בטרייבקה, ניו יורק, 25.04.10

החיילים חיכו לנו תמיד עם כדורי גומי, איומים בעוצר ובמעצרים ואפילו נשק חי. אבל בסוף ניצחנו. הצבא הזיז את תוואי המכשול בבודרוס, מה שמאפשר לנו גישה כמעט לכל אדמותינו. הסרט מסתיים בתמונה של פעילים ישראלים ופלסטינים בדרכם לכפר הסמוך, נעלין, בו מתנהל המאבק נגד הגדר גם היום. אבל בעקבות ההצלחה של בודרוס ולאור התפשטות מחאתם של אלו הנלחמים על אדמתם, ישראל הגבירה את עיצמתה הצבאית, בניסיון לדכא את תנועת המחאה החדשה. 20 מפגינים פלסטינים לא חמושים נהרגו מאז בהפגנות נגד הגדר.

בנעלין, בחסות החשיכה, ביצעה ישראל מאות פלישות ומבצעי מעצרים של אזרחי הכפר. מאות נוספים נפצעו – 40 מידי תחמושת חיה, וחמישה – כולל ילד בן 10 – נורו למוות. היום, חומה מחרידה בגובה שמונה מטרים עומדת בנעלין. מאחוריה נפרשים 2,500 מ"ר של אדמה שהופקעה לצורך הרחבת התנחליות.

במשך חמש שנות מאבק הפך הכפר השכן, בילעין, לסמל המאבק הפלסטיני הלא אלים, עם ביקורי הזדהות של מנהיגים כמו ג'ימי קרטר ודזמונד טוטו. ב-11 באוקטובר, אחד ממנהיגי המחאה המרכזיים, עבדאללה אבו-רחמה, נידון בבית משפט צבאי לעונש של 12 חודשי מאסר. פשעו היחיד – הנהגת הפגנות בכפרו, דומות מאד לאלו שאני הנהגתי בכפרי.

בזמן משפטו ביקשה התביעה להפוך אותו לדוגמה, כדי להרתיע אחרים הפונים לאותו מסלול. האיחוד האירופי, אנגליה (ששר החוץ שלה ייפגש היום עם פעילים נגד הגדר ברמאללה), human rights watch ואמנסטי אינטרנשיונל גינו את מעצרו של עבדאללה. ועדיין, הוא נותר מאחורי סורג ובריח.

משאלות של פלסטינים הן עניין פשוט – אנחנו רוצים את מה ששלנו, את האדמה שלנו, תחת ריבונות אמיתית. אנחנו רוצים חופש, שוויון וזכויות אזרחיות – מה שמרטין לותר קינג כינה במכתבו מכלא בירמינגהאם: "הזכויות החוקיות והטבעיות שלנו".

אבל ישראל שולחת מסר ברור. גם מחאה עממית לא אלימה בידי אזרחים רגילים הדורשים זכויות בסיסיות – גם היא תדוכא באלימות. ידוע שהאינתיפאדה השנייה התחילה לא ברובים ובפיגועי התאבדות נגד אזרחים, אלא דווקא בצעדות מחאה לעבר המחסומים בגדה, ברוח המסורת של אי-ציות בארה"ב. ישראל הגיבה בירי של למעלה מ-1.3 קליעים חיים תוך חודש אחד לעבר מפגינים. כשאנשים רגילים לא יכלו יותר להרשות לעצמם להפגין, קבוצות קטנות פנו מרוב תסכול וזעם לאופציה החמושה והאלימה.

המאבק של בודרוס הוכיח שמאבק עממי יכול להפיל חומות, גם ממשיות וגם את אלו שבלב, ולסמל את החזון לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים בארץ הקודש. כיום מפגינים פלסטינים וישראלים מתייצבים יחד מול כוחות צה"ל, אבל מסתכנים בכדורים ובמעצרים. מי שמאמינים בכוחם של המפגינים הלא חמושים, חייבים לדרוש להפסיק את חוסר הצדק. אם אזרחים אמריקאים רוצים לראות את ההמשך של בודרוס בכפרים אחרים בגדה, הרי שאנשים פרטיים, החברה האזרחית והממשל האמריקאי חייבים ללחוץ על ישראל להפסיק לדכא באלימות מחאה לא אלימה.


הכותב הוא פעיל קהילתי

הטקסט הופיע במקור ב"הפינגטון פוסט"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.