מי ינקה את האורוות?

שוטר ירה שלשום למוות בחשוד. החשוד היה חשוד מאוד. הוא נחשד בחשדות של אובססיה והטרדה והתנגדות למעצר, יש אומרים גם בניסיון דריסה, והוא גילה שדינם מוות. "מזלו" של החשוד המנוח הוא שהוא לא היה ערבי, כי עכשיו מישהו לפחות שואל שאלות על נסיבות הריגתו. מסתבר שהחשוד אולי היה אובססיבי, אבל השוטר גילה גם הוא אובססיה. במקום לזוז הצידה, הוא נתלה על מכסה המנוע, וירה למוות בנהג בפלג גופו העליון והתחתון מספר פעמים (אחת לא מספיקה). ל-ynet זה נראה כנראה כירי מוצדק, או לפחות מובן, משום שכותרות הידיעה קבעו ללא-סייג שמדובר ב"ניסיון דריסה", בניגוד לעדויות הראייה וההיסטוריה שלו, ועוד לפני חקירה כלשהי. הם גם מיקמו את הידיעה ככותרת ראשית, כאילו מדובר בהתנהגות חריגה ויוצאת דופן של המשטרה, שהקורא אמור להיות מופתע ממנה. אך דווקא הפליאה מפליאה יותר. לעתים קרובות מאוד דרכי הפעולה של משטרת ישראל אינן עומדות במבחן החוק, סובלות מגסות רוח, אלימות, התנהגות פסולה ונחישות אדנותית להראות לאזרחים מי הבוס.

אוסף הכתבות הבא הוא שרירותי לגמרי ולא מקיף. כמעט כולן נאספו מהשנה האחרונה, וניתן למצוא כתבות דומות בלי קושי. הן מעידות על כך שבמשטרה בישראל יש נורמה של אלימות ואדנות, ששוטרים מרשים לעצמם לנהוג בגסות ועבריינות, ושהם אף זוכים לגיבוי כמעט-אוטומטי ממפקדיהם, שגם הם נגועים בגישה החולה. כשקוראים אותן וצופים בתמונות ובקטעי הווידאו כמכלול מבינים שלא מדובר במקרים חריגים ובבעיות נקודתיות. מח"ש, על 80 עובדיה, לא יכולה עוד לעמוד בפרץ של כמעט 30 אלף השוטרים, ודרוש ניקוי-אורוות נרחב, הכשרה, מעקב קפדני, ענישה ותגמול – בכל הרמות.

א. כבוד השוטר

(או – "למי יש יותר כבוד?". תשובה: לשוטר. ו…לא, השוטר אזולאי זה רק בסרטים)

הסלוגן המפורסם "לשרת ולהגן" מתאים לסדרות הדרמה בטלוויזיה, בטח שלא לחיים בישראל. אם כבר, צריך לשאול 'מי משרת את מי', ולהודות ש – 'להגן' – זה קודם כל על כבודם של השוטרים, לא על זכויות האזרחים. ולא, אין הכוונה ל"כבוד" כהגינות, יושרה ומקצועיות, אלא בכבוד המפוקפק, כמו זה שבמושג "כבוד המשפחה". זהו הכבוד שביריונים ברחוב דורשים לעצמם, רק בתחפושת של מדים ותג. אם "תעליבו" אותם, (והם נעלבים בקלות, מאוד רגישים) הם עלולים: לנשוך ולתלוש לכם את השפה, להכות, להשפיל ולהטריד מינית, לקנוס אתכם באלף ש"ח, להדיח אתכם מהמשא"ז, לעצור אתכם ולרסס אתכם בגז. כאילו אתם עובדים אצל השוטרים ולא להפך.

ככה זה ביריונים. רק תנו להם כוח, נשק או תעודה והם יציקו לכולם. סתם כי הם יכולים. הם ישפכו לכם את הבירה בחוף הים; יטרידו עוברי אורח ברחוב (כאן, כאן, כאן), ישברו לכם את האף, ויפרקו לכם את הצורה וילגלגו עליכם, יזרקו אבנים, יפתחו באש בלי סיבה, יטרידו נשים (תוך איום במעצר); בכביש, אסור להעיר להם על נהיגה פרועה, או חניה, ואפילו בן 70 שיעיז לומר משהו – יחטוף; במגרשי הכדורגל הם יפוצצו פרצופים (כאן, כאן, כאן, כאן ובכל הקטעים המקושרים משם); ובבית: יקנסו אתכם אם תגנחו חזק מדי, יתקפו אתכם באגרופים ויתקוטטו איתכם , ואחרי התקיפה יעידו עדות שקר כדי לחפות זה על זה. בעצמם הם ישמשו מופת לעבריינות טובה – יזמינו זונות לתחנה, יגנבו כספים מחשודים, יטמינו מטעני חבלה, יעידו עדות שקר, יידו אבנים, ויקפצו באמצע הלילה בלי צו, רק כדי להפחיד את מי שלהבנתם קורא לפיקוח על כוחות השיטור. אחד הבכירים באגף למניעת-אלימות, לא פחות, אף הגדיל לשמש דוגמה ומופת בעצמו ותקף עובדת.

ב. אשמים עד שלא תוכח חפותכם

איזה כיף, מעצרים

הניצול לרעה של סמכות מופיע בכול שלבי ההליך הפלילי, מרגע הפעלת הכוח בשטח, דרך המעצרים, החקירות והמשפט. במשטרה יודעים שמערכת המשפט קורסת, ושופטים אומרים בפירוש "אין לנו זמן לשחרר עצורים", ואף מבקשים להגביל את הזכות לערער. השוטרים מנצלים את רפיון מערכת המשפט כדי לעשות באזרחים ככל העולה על רוחם, ועוצרים לפי רצונם מעצרי שווא, בניגוד לחוק, כולל של ילדים, או מאיימים במעצר, והכול באלימות ובניגוד לחוק (ר' גם: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן), ועל הדרך אפשר גם להשפיל (פעילי ימין, התעללות בגנב אופנוע, בפלסטינים וכו'). לעתים הם עוצרים ומשפילים סתם אנשים, בגלל טעות בזיהוי, ועדיין חלק מהמקרים מסתיימים במוות, כמו השוטר שהרג חשוד, ועוד שוטר שירה למוות בחשוד, והשוטר שקילל וירה בנשק, ומקרה גרימת מותו של עצור והשוטר שזרק מקל על אופנוען בנסיעה.

פקודות המשטרה קובעות כמה כללים בסיסיים שכדאי לדעת, כדי לשמור על זכויותיכם. (א-) עיכוב או מעצר ע"י שוטר, חייב להתחיל בזיהויו כשוטר, בשמו המלא, בהצגת תעודה (אם אינו לובש מדים או לפי בקשתכם), ותוך שמירה מרבית על כבוד האדם וזכויותיו. בלי אלו, המעצר הוא מאליו לא-חוקי (להוציא "נסיבות מבצעיות"). (ב-) אסור לעצור חשוד אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות עיכוב או שחרור בערבות. ו(ג-) שוטר רשאי להשתמש בכוח סביר בעת המעצר, אבל רק "אם החשוד מתנגד למעצר או מתחמק ממנו". כלומר, לדוגמה, העובדה שכמעט כול השוטרים אוזקים את העצורים, גם אם אין לכך סיבה, וכמעט תמיד כשידיהם מאחורי הגב ולא לפני הגוף, אפילו שגם לכך אין סיבה, היא ניצול סמכות לרעה, שיש להתלונן עליה ולתבוע עליה פיצויים.

והנה בעולם המציאות – ככה עוצרים בישראל (בטעות) נער בן 14:

המעצר מקנה לשוטרים הפרחחים הרבה זמן להפר את זכויות האזרחים לפי רצונם ובאין רואה, ובתום הזמן החוקי הם אמורים – תיאורטית – לבקש את הארכת המעצר אצל שופט. בעולם האמיתי כבר קרה ששופט הורה לשחרר אנשים ממעצר, והמשטרה פנתה לשופט אחר. והשופטים מסכימים יחסית בקלות, ולכן חפים מפשע (וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו) מבלים חודשים במעצר שווא. מתחילים להבין איך זה עובד? עוד לא ראיתם כלום. במהלך המעצר השוטרים אמורים לשמור עלינו, על רכושנו וגופנו, אבל בפועל הם פועלים בניגוד להראות החוק: הם אוזקים קטינים למשך שעות, האזוקים מותקפים בתחנות המשטרה, ומרססים אזוקים בגז פלפל. שוטרים גם היכו חשוד עד שיתוק, ואף קציני משטרה משתתפים, ודופקים לעצורים כפותים את הראש בקיר. באחד ממעצרי השווא, שלווה בחיפוש ללא צו, הוכה עצור צעיר במכות קשות משך שעות ונאנס. וכל זאת עוד לפני שנדע מה מחכה לנו בתאי המעצר.

מותק, החקירות השתבשו
חקירת משטרה יכולה להתחיל בגלל תלונה, אם תצליחו להגישה. חלק מתלונותיכם יסגרו ולעולם אפילו לא תדעו, ובחלקן תיפתח חקירה, כדי לאסוף ראיות לשלב המשפט. כלומר, כך זה עובד בתיאוריה בלבד, מפני שהרומנטיקה סביב החקירות מנותקת לגמרי מהעולם הממשי, בו המשטרה כבר טייחה משך שנים תלונות מוצדקות, פיברקה ראיות ואימצה גרסאות שקריות כשנוח לה. במקרים אחרים ראיות פשוט "נעלמו" (פה דיסקים, שם הארד–דיסק, כאן הסוף של הקלטת איננו, וכאן הקלטת כולה נעלמה). במהלך החקירה הם פוגעים בזכות לעו"ד, בזכות לשיחת טלפון, גונבים כספים מחשודים, ומפירים זכויות עצורים. וכל זה רק מהחודשים האחרונים.

בבית המשפט, שקרי השוטרים יועדפו על גרסתכם. הניסיון מלמד שבכל פעם שהדברים מגובים בוידאו, טענות המשטרה על אלימות המפגינים מופרכות, ובמקרים רבים אף רואים בהן את האלימות המשטרתית. בכמה מקרים שופטים כבר נאלצו לקבוע בפירוש שהשוטרים שיקרו, ושלא המפגינים תקפו שוטרים, אלא השוטרים תקפו את המפגינים (בוידאו שרץ ברקע רואים גם בעיטות של אחד השוטרים בעצורים), אך גם אז, השוטרים כמובן לא הועמדו לדין. בכלל, בתי המשפט מצידם מייחסים בתמימותם תום-לב למופקדים על החוק. מלמד על כך הנתון המדהים ש-99%(!) מהאזנות הסתר מאושרות על ידי ביהמ"ש, וכן מקרים רבים שבהם בית המשפט פשוט התעלם מראיות ברורות, לבקשת המשטרה. לכן, אם אתם חושבים שאחרי החקירה תזכו למשפט הוגן, שוב טעות בידיכם. אפילו ששוטרים משקרים לבתי המשפט דרך קבע, אלא אם תצליחו להוכיח שהשוטרים משקרים במקרה שבדיון, מצבכם יהיה רע, והשופטים יעדיפו את שקריהם. (אגב, לפעמים גם להוכיח שהם משקרים זה לא מספיק). ולסיום, אם הוחלט להעמידכם לדין, אין לכם סיכוי לצאת זכאים, מפני שבישראל יותר מ-98% מהנאשמים מורשעים.

ג. לפזר את הזכות להפגין

מבחינה חוקית, המשטרה אמורה להבטיח את זכותכם למחאה, אבל בפועל היא תתאמץ לשמור על מה שלפי פרשנות השוטרים-בשטח (ולעתים הפוליטיקאים) הוא "הסדר הציבורי" הרצוי, גם אם הרעיונות שלהם נוגדים לחלוטין את זכויותינו האזרחיות המעוגנות בחוק. יותר מכול הם רוצים "שקט", והם מנסים להשיגו בכמה שלבים. קודם כל הם מנסים למנוע את ההפגנות, בניגוד לחוק (נגד ההתנתקות, נגד המצור על עזה, הפגנת החרדופבים בבני ברק, הפגנות הימין הקיצוני באום–אלפחם, מול התנועה האסלאמית ובסילוואן, ואת ההפגנות שבשיח' ג'ראח ובשטחים). אם המפגינים מצליחים לעתור לבג"צ, ההפגנה מתקיימת, והשלב הבא הוא לפרק אותה ואת המפגינים. השוטרים מגיעים למקום עם דם חם, ורק השחקנים שחוטפים מהם מתחלפים: פעם אלו חרדים (כאן, כאן, כאן), אחר כך מתנחלים ופעילי ימין (כאן, כאן, כאן, כאן, כאן , כאן, כאן), או סטודנטים (כאן, כאן, כאן), או רוכבי האופנועים, או מפוני הדיור, וכמובן שמאלנים וערבים (כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן). ויש עוד, הנה גוגל וידאו, והנה יו–טיוב. וכשהביריונים זוכים לחסינות, מה הפלא שהתוצאות מזעזעות: גז מדמיע הרג פעוט, ירי השוטרים הרג את הילדה (ובכל זאת החקירה נסגרה).

בהפגנות ובמגרשים, כך עולה מאינסוף עדויות, יש נורמה של שוטרים (כולל קצינים) להסתיר תגי שם ופנים כדי למנוע זיהוי. אדם לא מסתיר את זהותו אלא אם יש לו ממה לחשוש, וכמו שודדים, גם השוטרים יודעים שיש להם מה להסתיר. רק האנונימיות הבלתי–חוקית מגינה עליהם מפני דין וחשבון, והם נערכים לה מפני שהם יודעים שככה הם יוכלו לכסח בעת הצורך. הנה דוגמה מקרית:

(חיפוש ברשת יאפשר לכל אחד למצוא שלל דוגמאות נוספות).

בעיית האלימות המשטרתית נכונה במיוחד במג"ב וביס"מ שנשלחים שוב ושוב "לעשות את העבודה" בהפגנות ובמגרשי הכדורגל (כלומר, לפרק לחפים מפשע את הצורה, ועל הדרך לבצע מעצרים, לא חוקיים, באלימות רבה, ובלי לתת את הדין). השוטרים שוכחים שהם לא כאן כדי להמציא את החוק, אלא כדי לאכוף אותו, והם יוצרים לעצמם כל הזמן כללים בשטח (כמו שאסור להניף דגל כזה או אחר, שאין אישור להפגנה-שכלל-לא-דורשת-אישור וכו'). וכך, למרות שהפגנות הן זכות ייסוד בדמוקרטיה, ולמרות שהשוטרים אמורים להבטיח אותן, בפועל השוטרים מנסים ככל יכולתם למנוע אותן, ובשטח, הם הופכים למקור לאלימות בלתי-מרוסנת שאין מי שיטפל בה.

הטייה פוליטית
בהרבה מקרים המשטרה גם סובלת מהטייה פוליטית נגד שמאלנים או ערבים. הדבר בולט בהפגנות ימין מול שמאל, או ביחסה להפגנות-ערבים לא-אלימות. בעצמי ראיתי כמה פעמים איך את אלה הם מחבקים ומבקשים מהם בנימוס לזוז (ואף לא מטפלים בתקיפות שלהם), ובאלה נוהגים באלימות רבה ולא-מוצדקת. הבחירה שלהם אינה מקרית. המשטרה מעולם לא שלפה אקדחים מיחידות סער סמויות בהפגנות נגד ההתנתקות, ולא משנה כמה הן שיבשו את הסדר הציבורי, והיא אף פעם לא יורה כדורי גומי וגז מדמיע על סטודנטים או חרדים. היא כן עושה זאת בהפגנות ערבים ושמאלנים. יש כאן מסר של פיקוד המשטרה לשוטרים, איזו מחאה לגיטימיות פחות. אלא שזה לא מרתיע את המפגינים, בדיוק להפך, דווקא הקיפוח המבוסס ותחושת הקורבן מאוששים את תחושת אי-הצדק והשליחות, ומעודדים אותם להילחם נגד העוול.

ההטייה הפוליטית איננה נובעת בהכרח "מלמעלה", אלא גם מההשפעה שיש לקבוצות לחץ שמיסדו את כוחן הרב (מערכת הביטחון, מתנחלים וגישתם לדיונים, חלחול ההתנחלות למערכות המדינה), לעומת קבוצות אחרות, שנואות בקרב שוטרים (חרדים, שמאלנים, ערבים). יתר על כן, שוטרים בכול הדרגות מרגישים ש"מותר להם", ושזאת אף שליחותם, להעדיף את עמדותיהם האישיות על פני חובתם הציבורית כלפי השונה מהם, ואיש אינו עוצר בעדם. למעשה אפילו מעודדים אותם לחשוב כך. הדבר נכון במיוחד בהפגנות ובדיקות של ערבים (שאינם מגויסים למשטרה, ונחשבים בעיני שוטרים רבים כחשודים קבועים). ברוח זאת, שלפיה מותר לעמדותיהם הפרטיות להשפיע על עבודתם מפני ששליחותם היא מעל לחוק, מעיזה רשות אכיפה-מקצועית א-פוליטית אחרת לתמוך-פומבית ב"שלילת אזרחות כאמצעי הרתעה". והרי ממתי מותר לשב"כ להתערב בחקיקה? (חוץ מזה שהלך-הרוח כולו הזוי לגמרי, הרי גם להוריד אשך זה "מרתיע", אבל זה עדיין פסול ולא דמוקרטי. רוצים להתמודד עם בעיות ביטחון, אחלה, לא במקום זכויות אדם ואזרח אלא באמצעותן).

יש לאפליה אינספור ביטויים: המשטרה מונעת הפגנות שמאל בניגוד לחוק; המשטרה אסרה הפגנה, ביהמ"ש חייב, המשטרה התעלמה; מפקדי המחוז תועדו לוקחים צד; בכירי המשפטנים מבקרים את המשטרה; המשטרה מאיימת על אזרחים: אל תפגינו!; עדות מצולמת: המשטרה מנעה מאיתנו להפגין (ועוד עדות מצולמת כאן); שוטרים מיידים אבנים על ערבים; שוטר וחברו פתחו באש על ערבים בלי סיבה; והחוקר המתעלל יהפוך יועץ לענייני ערבים. ובעוד שחלק מהאזרחים סובלים מאכיפת יתר (כאן, כאן), אחרים נהנים מאכיפת חסר (כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, ותנועות שאמורות להיות מחוץ לחוק). בהחלט, חלק ניכר מהאלימות קשור במרכזיות ובפולחן של גוף–האלימות הקולקטיבי, ובכיבוש המתמשך בשטחים. הלוא שנים רבות כבר נטען שנורמות הכיבוש והאלימות כלפי ערבים, מחלחלות אל תוך הקו הירוק, ואנו בהחלט עדים לכך היום.

ד. חיפוי-גיבוי

לאט לאט האזרחים מאבדים את האמון במשטרה ובמנהיגות (כאן, כאן, כאן, כאן), ולא במקרה. הם רואים איך דרגי הפיקוד מטייחים ומגבים את העבריינות וניצול הסמכות לרעה. לא המשטרה ולא הממשלה מגלות סימנים של רצון או כוח לטפל בעניין. הבכירים אפילו מסרבים להכיר שיש בעיה, והתקשורת מתקשה לספק את הקונטקסט הכללי והעמוק שלה. אז הנה הוא לפניכם – להלן מקבץ טיוחים וגיבויים מהתקופה האחרונה בלבד:

תיקי השוטרים מפינוי עמונה נסגרו; אירועי אוקטובר: התיקים נסגרו בלי הצדקה; נסגר התיק של השוטרים שהרגו מפגין; כתבי אישום בוטלו; השוטר שהרג פורץ יחזור "לעבוד"; השוטר ירה במכוון בחשוד והרגו – השר רוצה לחנון אותו; מח"ש סוגרת תיקים בלי להקשיב למתלוננים; כתבי האישום על התעללות בוטלו; במשטרה מגבים את השוטרים שפברקו ראיות; מפקד המחוז מגבה את החוקר המתעלל; המשטרה סייעה לשוטר–הגנב ב-350 אלף ש"ח; המפכ"ל: נעזור לשוטר שהרג עצור כפות; השוטרים דרסו, שיקרו וטייחו; הפרקליטות סגרה תיק ירי נוסף מבלי שחקרה את השוטר היורה ומבלי שביקרה בזירת הירי; לעולם לא נדע אם היה "וידוא הריגה"; שוב: השוטר לא ייענש; קצין החתים על עצומות למען חנינת שוטר, בניגוד לחוק. וזאת רשימה חלקית ביותר.

כלומר, בניגוד לקלישאה המטופשת, למשטרה בכלל לא חסר גיבוי. למען האמת, השוטרים נהנים מגיבוי כמעט אוטומטי של מעשי-עבריינות לכל דבר. אם שוטר צריך משפטן צמוד, זה לא בגלל ש"ידיו כבולות" אלא בגלל שהוא אינו יודע לשמור על ידיו ולבצע את חובתו כדין. בהחלט, השוטרים הם חסרי הכשרה בזכויות אזרח ושירות-לקוחות, והם מקבלים תגמול נמוך – אבל זה לא תירוץ. זאת אולי לא "אשמתם" הפרטית אלא באחריות הדרגים הגבוהים, אבל זאת גם לא אשמתנו. אי אפשר להמשיך להתעלם ולטייח, מפני שבעוד שהביריונות המשטרתית היא הפרת האמון הציבורי, הגיבוי שלה וההתכחשות לכך שיש בכלל בעיה, הם הבעייה החמורה יותר. אם לא נטפל בעבריינות המשטרתית, בעיקר בהפגנות, באלימות ובמעצרים, לא רק האמון במשטרה – אלא גם האמון במשטר – יילך ויתערער. ככל שקבוצות מסוימות לא יוכלו להשתתף וידוכאו, כן ייפחתו הלגיטימיות והאמון במערכת כולה.

ה. לחזק?

אז עכשיו, לנוכח המגמה המדאיגה של הערצת גורמי-הכוח והדחף להפריז את סמכויותיהם, באה היציאה התורנית של הכנסת: לחלק סמכויות שיטור לפקחים ולמאבטחים. איזו איוולת… מי צריך שעובד קבלן ב-19.90 ש"ח לשעה יוכל לעכב ולעצור עוברי אורח?! למי נשמע הגיוני שאותם השוערים, שעבורם בתי-הקפה מקבצים תוספת של שני שקלים מכול לקוח, או העובדים שבודקים את החשבונית ביציאה מהסופר, יוכלו להפעיל "כוח סביר"?! באמת, מה נסגר איתם… קודם תנו להם את החובות שיש לשוטרים כלפי האזרח (ושממילא אינן מתקיימות)! קודם שפרו את יחס המשטרה לאזרחים! קודם הבטיחו לנו משטרה נקייה ויעילה, שפועלת ללא משוא פנים, לפני שאתם קופצים לתגבר אותם בכוח אדם בלי הכשרה! מה האובססיה הזאת להוסיף חטא על פשע ומאבטחים על שוטרים?

בה בשעה שתודעת השירות שלה איננה קיימת ומעשיה פליליים בעצמם, המשטרה תובעת גישה מלאה ובלתי מוגבלת לניהול את חיינו וגופנו באלימות, ולא חדלה מלדרוש לעצמה עוד ועוד סמכויות. רק באחרונה יש כוונות: להגביל את הגישה של הנאשם לראיות, לחקור בלי תיעוד ובלי צילום החקירות, (בשיתוף השב"כ), לצלם בבתי הספר, לאסור פרסום שמות עצורים (ליומיים לפחות), ואפילו להרשיע בלי ראיות (ולהמשיך להסתיר את העבר).

תראו, זה לא ייחודי לישראל. ברוח עידן ההיסטריה הביטחונית רצים במערב לתת לרשויות-החוק כל מה שהן רק מבקשות, ורק אחר כך מתחרטים. לדוגמה, בארה"ב, הסיכוי למות משוטר גדולים פי 8 מהסיכויים למות מטרור, ובאנגליה, מחקר של המשטרה מגלה השבוע שלמעלה מ-101 אלף אזרחים(!) הוטרדו על ידי המשטרה בעקבות "חוק הטרור", אך שיעור העצורים בחיפושים אלו קטן מחצי אחוז, בעוד ששיעור העצורים בחיפושים לפי החוק הרגיל הוא 10%. כלומר הסמכות הרגילה היא פי 20 יותר יעילה. ומה אצלנו? אצלנו רק לפני חודש דיווחה הסנגוריה הציבורית שהמשטרה מצפצפת על החוק, ובכנסת כבר רצים "לחזק" את המשטרה…

ומי יחזק את האזרחים?

ו. בלוז לכחולי המדים

משהו מסריח בממלכת האוזקים. צחנת אימים. משטרת ישראל הפכה לאחת הבעיות הגדולות ביותר של מדינת ישראל. יותר ויותר מאנשיה, שאמורים להיות אמונים על החוק, הפכו לבריונים מטילי מורא, ובמקום לשמור ולשרת את האזרחים הם הופכים לארגון הפשע הגדול ביותר בארץ. זה נכון במיוחד בכול מה שקשור לאדיבותם, ובמיוחד במעצרים, חקירות והפגנות. הם מתנהגים באדנות ואלימות רבה, מנצלים את סמכותם לרעה ומשקרים לבתי המשפט. לא ברור מתי, אבל זה יגיע לכולנו, כי מבחינתם, הם לא כאן כדי לשרת את האזרחים, אלא כדי שהאזרחים ישרתו אותם ויודו להם על "שליחותם". הם תוקפים בלי לחשוש, מניחים שכולנו עבריינים, ובעצמם מתעלמים מהחוק. זכויות? הליך הוגן? חופש ביטוי? לשרת את האזרחים? לא בישראל, מסתבר.

לנו האזרחים נותר רק לתהות: כשהשוטרים הם העבריינים – מי ישמור על זכויותינו?

הפוסט פורסם במקור בבלוג "אמת מארץ ישראל"