בין אזרחות חלולה לפוליטיקה של הילידוּת

אירועי אוקטובר 2000 חשפו את דבקותם של האזרחים הערבים-פלסטינים בילידוּתם, ואילצו את הרוב היהודי להתחיל לחשוב על הפרויקט האתנו-לאומי שלהם. מאמר מתוך המגזין "ג'דל"
אמל ג'מאל

עשור הוא תקופת זמן קצרה יחסית לעומק הזיכרון ההיסטורי האנושי. עם זאת עשר שנים הן מרווח זמן סביר להערכת תהליכים היסטוריים והשלכותיהם על המציאות הפוליטית והחברתית בטווח הקצר, בלי ליפול במלכודת הרומנטיזציה. תקופה כזו מאפשרת התבוננות ריאלית, אם נמקד את תשומת לבנו בנסיבות ובהתרחשויות ספציפיות, גם אם יש בכך סיכון הנובע מבוסריותם של תהליכים היסטוריים רחבי היקף. מסה זו שמה לה למטרה לבחון מחדש את אירועי אוקטובר 2000 שבאו לביטוי בהפגנות ספונטניות של אלפי ערבים-פלסטינים אזרחי מדינת ישראל ובתגובה קשה מצד כוחות הביטחון הישראליים, שגרמו למותם של 13 מפגינים.

באוקטובר 2000 "רעדה הארץ", כפי שנכתב בדוח ועדת אור אשר בחנה את גורמי הפגנות אוקטובר 2000 בחברה הערבית-פלסטינית בישראל ואת נסיבות הריגתם של אזרחים ערבים בידי כוחות משטרת ישראל. אִמרה זו של הוועדה וכן עצם הקמתה כוועדת חקירה ממלכתית השרו תחושה, שהתבררה בסופו של דבר כלא נכונה, והיא שהמדינה מתייחסת בחומרה לאירועים ומצרה על הריגתם של אזרחיה בידי שוטריה. בניגוד לכך, עדויות השוטרים שנחקרו על ידי הוועדה הבהירו את בנליות הרוע ואת עוצמת העיוורון המוסרי שהביא לשימוש באלימות ללא אבחנה מצד המשטרה ולהפיכת חייהם של אלפי אזרחים ערבים-פלסטינים, וכמובן של מאות-אלפי פלסטינים בשטחים הכבושים, לחיים חשופים. אלימות המשטרה הותירה צלקת עמוקה וטראומה נפשית קשה בלבותיהם ובתודעתם של אזרחים ערבים-פלסטינים רבים, בייחוד לנוכח השימוש הלא מובחן בנשק חי ולנוכח חוסר האנושיות שהתגלה באופן שבו התייחס הממסד הפוליטי והמשפטי לאובדן החיים של פלסטינים צעירים רבים, אזרחים ושאינם אזרחים כאחד.

אירועי אוקטובר חשפו את מאפייני מערכת השליטה הישראלית, המשתקפת במערומיה במצב החירום, עת הכוח אינו מתגלה בתחום האמצעים אלא דווקא בתחום התכליות. האלימות והכוחנות המשטרתית מוצגות כאמצעים שנועדו לשם תכליות חוקיות, כמו שמירה על הסדר הציבורי, ולכן מנקודת מבטה של מערכת השליטה הן מוצדקות. עם זאת ברור כי הן אינן אלא כיסוי לאלימות בנלית שנועדה להדגיש את הריבונות של המדינה ולהבטיח את הרתעתה כלפי כל מי שנתפס כמאיים על הסדר השלטוני המעין "טבעי" שלה. עניין זה מתברר מהיעדר המגבלות שהוטלו על השימוש באלימות הכוח לשם פתיחת צירי התנועה המרכזיים בכל מחיר. כמו כן מתברר הדבר מאי-העמדתם לדין של שוטרים שהיו מעורבים בהפרת ההיררכיה בין השימוש בכוח לבין מטרת השימוש בו ומסגירת תיקי החקירה נגדם על ידי היועץ המשפטי לממשלה. בהנחה שתכלית השימוש בכוח הייתה שמירה על החוק, הרי כדי לשמור על החוק לא היה מנוס מהעמדתם לדין של השוטרים החשודים בשימוש מופרז בכוח ובהריגת אזרחים. אי-העמדתם לדין של השוטרים מלמדת שתכלית השימוש בכוח לא הייתה שמירה על החוק, אלא מטרה שהיא מרחיקת לכת יותר, המתבהרת במדיניות ה"כיתור" שניהלה ממשלת ישראל כלפי החברה הערבית-פלסטינית בעשור האחרון. לנוכח מסקנה זו אנסה לעמוד על זרמי העומק שנוצרו בעקבות אירועים אלה, ואשר מנקודת מבט עכשווית ניתן לטעון שבד בבד גם חוללו את האירועים הללו.

בבואנו לבחון את אירועי אוקטובר אל לנו להבחין בין הריגתם של אזרחי המדינה לבין הריגת פלסטינים שאינם אזרחים. מן ההיבט המוסרי ומבחינת החוק הבינלאומי ההומניטרי אבחנה כזו איננה תקפה ואסור לה שתתקיים. האלימות שהופעלה נגד אזרחים ונגד לא אזרחים פלסטינים נובעת מאותה תפיסת כוח שתכליתה היא הצדקת הַסֵּדֶר הקיים והנוכחות של האלימות כדי למנוע את התערערות הריבונות וההרתעה המבוססת על פיצול העם הפלסטיני. האבחנה הישראלית הקיימת בשיח הישראלי בין אזרחים פלסטינים לבין פלסטינים שאינם אזרחים נשענת על הגיון הכוח השורר ביסודה, אך היא במישור המהותי ריקה מתוכן.

במישור הניתוחי אפשר לחלק את העיסוק בגורמים לאירועי אוקטובר 2000 לשני מחנות תיאורטיים עיקריים. המחנה הראשון מבסס את טיעוניו על ראייה אינסטרומנטלית-פונקציונלית. ראייה זו מתבססת על שתי טענות. הטענה האחת היא שאירועי אוקטובר נגרמו בעקבות האכזבה שקוננה בלבותיהם של האזרחים הערבים, בעקבות השינויים במדיניות חלוקת המשאבים של ממשלת ישראל ובעקבות הנסיגה מן ההבטחות ומקווי המדיניות שקבעה ממשלת רבין בשנים 1993–1995. טענה זו מתבססת על "תפיסת הר הגעש" אשר רואה בהתנהגות המונית לא מאורגנת תוצר של אכזבות מצטברות, המביאות להתפרצות זעם זמנית, המשחררת חלק מן הלחצים שהצטברו באמצעות הפרת הסדר הציבורי לתקופת זמן מוגבלת, עד שתדעך בהדרגה אש הלהבות בתקווה שהאירועים ישנו את קווי המדיניות שעמדו בבסיס הגורמים להתפרצות הזעם. תפיסה זו מצטרפת למחקרים חברתיים-היסטוריים אשר רואים בתופעה הזו מאפיין פלסטיני רחב היקף שהתחיל באינתיפאדת אל-בוראק בשנת 1929 והסתיים עד כה בפרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השנייה ובמסגרתה גם אירועי אוקטובר 2000.

הטענה השנייה המשתייכת גם כן למחנה אנליטי זה היא שפרוץ אירועי אוקטובר 2000 מסמל מחאה על מדיניות הדיכוי וההרג שאימצה ממשלת אהוד ברק עם קריסת שיחות ה"שלום" בקמפ-דייוויד בקיץ 2000 ופרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השנייה בסוף חודש ספטמבר. על רקע טענה זו מוסברת ההתפרצות ההמונית רחבת ההיקף כתגובה ספונטנית לאות הזדהות עם המאבק הפלסטיני לעצמאות, שהביאה לתגובה משטרתית קשה ולרגיעה רק כעבור כמה ימים. טענה זו ממשיכה את טענת הר הגעש הרגשני, אף שהיא מוסיפה נדבך חשוב הקשור בתהליכי ההזדהות הפוליטית הגוברים של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל עם מאבקם הפוליטי של הפלסטינים בשטחים הכבושים.

אף ששתי הטענות הללו תקפות במישור האמפירי-היסטורי, משמעותן היא שהחברה הערבית פלסטינית בישראל מגיבה לנסיבות הנכפות עליה מבחוץ ואיננה משמשת סוכן חברתי-היסטורי המניע תהליכים עצמיים השואפים באופן כזה או אחר למימוש מטרות פוליטיות מוגדרות. טענתי היא שתפיסה תגובתית זו ממשיכה לבסס את מודל "המיעוט במצור" או את מודל "השוליות הכפולה", שגם אם הם מסמנים מאפיינם נכונים במציאות הפוליטית של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, הם הופכים חברה זו לפסיבית ולנעדרת סוכנות עצמית כלשהי. תיאור כזה איננו עולה בקנה אחד עם התפתחויות התודעה וההתנהגות הפוליטית של אוכלוסייה זו בעשורים האחרונים.

המחנה האנליטי-תיאורטי השני מתבסס על הנחות יסוד ריאליות של תאוריית הפרקסיס, אשר מעניקות לאירועי אוקטובר ממד חברתי-פוליטי עמוק יותר, מייחסות רציונליות רבה יותר לאוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל והופכות אותה לסוכן פוליטי אוטונומי, השואף להשפיע על המציאות הפוליטית שבתוכה הוא חי. גם במחנה זה ניתן למצוא שתי טענות מרכזיות. הטענה הראשונה מבוססת על תפיסה ביטחונית ריאלית של תורת ההרתעה. לפי תפיסה זו פרוץ אירועי אוקטובר מסמל מגמה עמוקה יותר של תודעה פוליטית לאומית, המגשרת על פערים בנסיבות הפוליטיות בין הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל לבין הפלסטינים בשטחים הכבושים. מגמה זו קיבלה ביטוי בעקבות תפקידם האקטיבי של חלק מן המנהיגים והזרמים הפוליטיים בקרב אוכלוסייה זו. תפיסה זו נפוצה בקרב אנשי ביטחון ואקדמאים ישראלים המחזיקים בתפיסת ביטחון לאומי שמרני, ולפיה יש לחסום את התפתחויות העומק האלה באמצעי הרתעה המלמדים על נכונות כוחות הביטחון הישראליים לסגור את הפער באמצעי השליטה המופעלים בקרב שתי האוכלוסיות הפלסטיניות ודיכוין הפוליטי. הריגת אזרחים ערבים-פלסטינים הביאה על פי תפיסה זו להרגעת המצב בקרב האוכלוסייה הערבית שהבינה את ה"מסר" וחזרה לסמן את קווי התיחום הפוליטיים בינה לבין האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים.

טענה שנייה במחנה זה מתבססת על היות האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל סוכן פוליטי הפועל בנסיבות קשות ומוגבלות, אך מנצל לטובה את הנסיבות האלה כדי לקדם את ענייניו ולחדד את תפיסות העולם שהוא מאמין בהן. אמנם אין מדובר באוכלוסייה הומוגנית, אך לפי תפיסה זו אוכלוסייה זו והנהגתה בעלות שאיפות משלהן ורצון פוליטי המשתקפים בהתנהגות קולקטיבית רצונית, גם במקרים שבהם התנהגות זו איננה מתוכננת או מאורגת מראש. אירועי אוקטובר פרצו, אם כן, בעקבות תהליכי עומק רחבי היקף בתודעה הפוליטית של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית, הקשורים לא רק בהווייתה החברתית-פוליטית המיידית ובמציאות היומיום של הנישול, של ההזרה ושל ההדרה, אלא גם בתודעה הפוליטית הנובעת מן הטראומה של הנַכְּבַּה ומאובדן הבית האישי והלאומי. טראומה ואובדן אשר מדיניות ממשלת ישראל מחייה מדי יום באמצעות מדיניותה המשרישה את ההגמוניה היהודית על חשבון יסודות הקיום הערביים-פלסטיניים. על פי תפיסה זו פרוץ האירועים והפגנות המחאה קשורים בעצם ההתוודעות בנסיבות היסטוריות ספציפיות לקשר העמוק בין טראומת הנַכְּבַּה והיעדר ההכרה בטראומה זו כחלק מן המציאות הקונפליקטואלית הכוללת לבין תהליכי הדה-לגטימציה של אוכלוסייה זו. תהליכים שבמסגרתם נחסם האופק הפוליטי העתידי של אוכלוסייה זו והיא מוחזרת למיקום שולי במציאות שבה ישראל מצליחה ליצור אצטלה של הפרדה בין ישות פלסטינית "עצמאית" בדמות הרשות הפלסטינית לבין גבולותיה הגיאופוליטיים.

הסבר מעמיק זה, היוצר זיקה היסטורית בין תחושת האובדן של הנַכְּבַּה לבין הרצון הישראלי לכפות פתרון פוליטי המנוגד לאינטרסים הבסיסיים של הפלסטינים, ובכללם הפלסטינים בישראל, מספק מענה על מורכבות אירועי אוקטובר בלי ליפול במלכודת החתרנות. הסבר כזה מאפשר הבנה טובה יותר של השלכות אירועי אוקטובר 2000, גם אם בלתי אפשרי לעמוד על כולן במסגרת מאמר קצר זה. אתמקד בשתי השלכות עומק עיקריות המקיימות ביניהן קשר דיאלקטי.

השלכה ראשונה היא התנפצות הדרגתית של חזיון "האזרחות השוויונית", כמסגרת פוליטית חוקתית, המאפשרת פשרה בין השאיפות הפוליטיות הלאומיות העמוקות של הישראלים-יהודים לבין אלה של הערבים-פלסטינים במסגרת מדינת ישראל, כפי שהוגדרה חוקתית כמדינה יהודית ודמוקרטית. מנקודת המבט היהודית, פורמלית וציבורית, החלו אירועי אוקטובר לשמש הוכחה נוספת ל"סכנה" הטמונה בעצם קיומם של יותר ממיליון ערבים-פלסטינים כחלק ממדינת ישראל. לטענת רבים אירועים אלה מחזירים מחדש את הסכנות שהיו טמונות בתכנית החלוקה משנת 1947, אשר תמכה בהימצאות אוכלוסייה פלסטינית גדולה במסגרת המדינה היהודית, הצעה שמנהיגי התנועה הציונית באותן השנים ומדינת ישראל מאוחר יותר מנעו את יישומה. הם עשו זאת באמצעות מדיניות הגירוש הישיר והעקיף של פלסטינים מן השטח שיועד למדינה היהודית, ומאוחר יותר למדינה הערבית, במסגרת תכנית חלוקה זו.

במסגרת חשיבה ישראלית זו מתחילה להיווצר אבחנה אנליטית ומדיניותית ברורה בין הסכנות האורבות למדינה הישראלית לבין הסכנות האורבות למדינה היהודית. בעוד הפלסטינים בשטחים הכבושים, בעולם הערבי בכלל ובאיראן בפרט נתפסים כאיום על המדינה הישראלית בכללותה, האזרחים הערבים-פלסטינים מתחילים להיתפס כאיום על המדינה היהודית מעצם שהותם על אדמתם כבני הארץ המקוריים. על רקע תפיסה זו מתחזקים הקולות ומשתרשים קווי המדיניות הדורשים להחליש את מעמדם של האזרחים הערבים-פלסטינים ולהחיל עליהם את מאפייני הנתינות על חשבון הזכויות האזרחיות שהצליחו לצבור. דרישות אלה מתבטאות בשנים האחרונות בהתעצמות הפרויקטים הפוליטיים והביטחוניים שהעיקריים שבהם הם ריקון האזרחות ממשמעות מהותית וכפיית מסגרת שליטה מרחבית, המעמיקה את הפיצול החברתי, העדתי, הפוליטי ובעיקר הגאוגרפי של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. מן ההיבט המרחבי מדובר בהעמקת מגמת הסגרגציה וה"גטואיזציה" של מרחבי המגורים של האזרחים הערבים-פלסטינים תוך כדי בניית חומות פיזיות, פוליטיות, תרבותיות וסמליות סביב הנוכחות הערבית-פלסטינית במדינה. במישור הטמפורלי מדובר בריקון ההיסטוריה הפלסטינית ממשמעות אמתית ובהשהיית זרימת הזמן הפלסטיני באמצעות הצבת חסמים ומחסומים המעכבים את התכנון האנושי השגרתי של הזמן. משמעות הדבר היא יצירת מישורי חיים נפרדים בין היהודים לבין הערבים-פלסטינים, אשר תאפשר לראשונים חיים נורמליים במישור המרחב ובמישור הזמן, ובד בבד תיצור מגמת פיצול והזרה מתמדת של האחרונים.

שיח חילופי השטחים והאוכלוסיות אשר זוכה בתמיכת יותר ויותר ישראלים-יהודים משקף את היעדר ההכרה בלגיטימציה של הקיום הערבי-פלסטיני ומעניק לגיטימציה לשאיפות פוליטיות גזעניות עמוקות בקרב האוכלוסייה הישראלית-יהודית, כפי שהדברים מתבהרים בסקרי דעת הקהל החוזרים ונשנים ובמגמות החקיקה הגזענית בכנסת. ריקון האזרחות מתוכן הוא שיטה מתוחכמת של הכחדה פוליטית ותרבותית, התומכת בדפוסי שליטה חדשניים בשם הביטחון והחוסן הלאומי. תהליך זה חושף את ריקנות תהליכי הליברליזציה שיוחסו לתרבות המשפטית של בית המשפט העליון הישראלי. תהליכים אלה עורבבו בטעות עם מגמות הליברליזציה הכלכליות, הממקמות את ישראל במיקום גבוה במגמת הגלובליזציה הנאו-ליברלית, מגמה אשר זכתה בהכרה בינלאומית עם קבלת ישראל לארגון המדינות המפותחות OECD בשנת 2010. סימן ברור לדלוּת מערכת המשפט הוא זילות החיים הערביים-פלסטיניים בעיני החברה והממסד הישראלי-יהודי והיעדר תחושת צדק בסיסית בממסד הביטחוני והמשפטי הישראלי. היעדר צדק זה משתקף לא רק בסגירת תיקי החקירה של כל המעורבים בהרג אזרחים אלא גם בנימוקים שנתן לכך הממסד המשפטי הישראלי.

הרג האזרחים חשף גם את ריקנות השיח הפוליטי הישראלי המבחין בין הפלסטינים בשטחים הכבושים שהשליטה עליהם איננה כפופה לחוק האזרחות ולכן היא "זמנית" לבין הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל שהם "חלק בלתי נפרד" מן הסדר הפוליטי הישראלי. תובנה זו נחתה על רבים בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית כרעם ביום בהיר, במיוחד על אלה שתפסו את האזרחות כפרויקט פוליטי פתוח, שניתן לבנות אותו בהדרגה למרות כל המהמורות והמכשולים המוערמים עליו מצדם של כוחות פוליטיים רשמיים ולא רשמיים. על רקע זה צמחו פרויקטים אחדים להארת הסיטואציה החדשה ולהגדרתה מחדש. צמיחה זו התבטאה במסמכי החזון העתידיים, אשר למרות ההבדלים ביניהם, מלמדים על התעקשותה של ההנהגה הפוליטית והאזרחית הערבית-פלסטינית להיות סוכן פוליטי שהוא חלק מסדר מדיני, שבו היא שותפה בהגדרת נסיבות חייה ומאפייני חייה וליצור שינויים והתניות בתפיסתה העצמית האזרחית במסגרת מדינת ישראל.

על רקע זה באה השלכה נוספת חשובה של אירועי אוקטובר 2000 שהשתקפה בהאצת התהליכים התודעתיים הפוליטיים בקרב החברה הערבית-פלסטינית, המתבטאים בהעמקת חשיבות הילידוּת כרכיב זהותי ופוליטי בהווייתה של חברה זו. ניכרת מגמת התחברות עם העבר הפלסטיני שקדם לנַכְּבַּה, בעיקר בעקבות העובדה שהנַכְּבַּה המשיכה להתקיים לא רק בתודעתו של דור הנַכְּבַּה, אלא גם בהווייתו הפוליטית היומיומית של האזרח הערבי-פלסטיני הממוצע, המתבטאת בהשתתפות גוברת ביום הנַכְּבַּה ובביקורים בכפרים הפלסטיניים ההרוסים.

אירועי אוקטובר ותגובת המדינה להפגנות חיזקו את הביטחון העצמי של הציבור הערבי כציבור ילידי בעל עוצמה פוליטית חזקה מצד אחד, אך חשפו את שבריריות הישראליות אפילו כמסגרת פוליטית אינסטרומנטלית שניתן לפיה לתבוע זכויות אזרחי בסיסיות מצד אחר. הילידוּת התבהרה כמאפיין אקסיסטנציאלי, המזין את השאיפות ואת המטרות הפוליטיות של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית אינסטינקטיבית. תחושת הילידוּת נחשפה כמקור עוצמה חזק במיוחד בשפת זכויות האדם והאזרח, הזוכה לעדנה בינלאומית ואשר משמש משענת להתמודדות עם מציאות האיום המתמיד על הזהות הפוליטית והתרבותית של אוכלוסייה זו.

מדינת ישראל הוכיחה שאיננה מתעלמת מעובדת ילידוּתם של האזרחים הערבים בבואה לתכנן את מדיניותה. היא מפלה אותם לא בגלל היותם אזרחים אינדיבידואלים שאינם יהודים, אלא דווקא בגלל זהותם הפלסטינית הילידית, המשמשת גורם תמידי המערער על ניסיונות המדינה לנרמל את טיעוניה האידאולוגיים וההיסטוריים ולמחות את עובדת קיומה על חורבות עם אחר. התעקשותה של מדינת ישראל על הפרויקט האתנו-הלאומי היהודי האקסקלוסיבי המתבטא בציונות המתרחבת מביא את האזרחים הערבים-פלסטינים "לנופף" ביתר שאת בילידוּתם כדי לחשוף את עוולות הציונות מצד אחד וכדי ליצור תגובת-נגד לאתניות הלאומית האקסקלוסיבית היהודית, מצד אחר. מגמה זו מראה כי שוויוניות בין הערבים-פלסטינים לבין היהודים איננה אפשרית במסגרת האזרחות הישראלית העכשווית, ולכן קיימת חתירה עקבית בקרב ההנהגה האינטלקטואלית, הפוליטית והאזרחית למסד את הילידוּת כקודמת לאזרחות וכמקור זכויות, המתבסס על נורמות בינלאומיות, כפי שהשתקף במסמכי החזון העתידיים.

לסיכום אפשר לומר שאירועי אוקטובר חשפו את עצבי מערכת השליטה הישראלית ואת הגיון השימוש בכוח ובאלימות הטמון בה. הכוח האלים שהופעל נגד הפלסטינים, אזרחים ושאינם אזרחים, נחשף לא רק כאמצעי לשימור תכלית מוצדקת או כאמצעי לשימור החוק אלא גם כתכלית לשמה, המבטאת את עצם הכוחנות והאלימות המתווים חוק שרירותי הנובע מעצם גבולותיו האתנו-לאומיים האקסקלוסיביים במציאות דמוגרפית רב-לאומית. אירועי אוקטובר 2000 אילצו את הרוב היהודי להתחיל לחשוב על הצורך להכריע בין התעקשותו על הפרויקט האתנו-הלאומי האקסקלוסיבי לבין פרויקט אזרחי המבנה שוויוניות חוקתית בין מכלול רכיבי החברה בישראל. ההתפתחויות בשנים האחרונות מעידות על הכרעה ברורה בעד האפשרות הראשונה. עם זאת, אירועי אוקטובר 2000 חשפו את דבקותם של האזרחים הערבים-פלסטינים בילידוּתם ואת הצורך שגורם זה יקבל ביטוי ממשי בכל התמודדות עם הסכסוך ללא קשר למסגרת המדינית או למודל האדמיניסטרטיבי שייבחרו כפתרון. החברה הערבית-פלסטינית בישראל מגלה חוסר נכונות לקבל יותר את הנוסחה שהיא חלק מהבעיה אך איננה חלק מהפתרון. לכן, היא פועלת לקידום מודלים פוליטיים אינטגרטיביים ודמוקרטיים, המבטיחים שוויון אינדיבידואלי וקולקטיבי בין מכלול האוכלוסיות החיות בין נהר הירדן לים התיכון.

הכותב הוא מרצה בכיר בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב ומנכ"ל מרכז אִעלאם

המאמר פורסם במקור בגיליון השמיני של מגזין "ג'דל" – הפרסום האלקטרוני של מדה אלכרמל, אותו ערך אמאל. לקריאת המאמרים בעברית, בערבית, באנגלית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נחמן

    אתה מדגיש כל הזמן את הלאומיות הפלסטינית אל מול הלאומיות הישראלית, ואת חשיבותן ומרכזיותן אצל כל אחד מהצדדים אבל במקביל קורא לשני הצדדים (בעיקר לזה הישראלי לעיני החשדניות) להזיז את הלאומיות הצידה לטובת "מודלים פוליטיים אינטגרטיביים ודמוקרטיים, המבטיחים שוויון אינדיבידואלי וקולקטיבי בין מכלול האוכלוסיות החיות בין נהר הירדן לים התיכון.". מודלים שאפילו אתה לא מפרט מה הם בדיוק. להבנתי מדינת כל אזרחיה. למה שזה יצליח? לדעתי כל עוד שני העמים מתבוססים בלאומיותם הפתרון היחיד הוא לתת לכל צד "למצות את החוויה" במדינת לאום משלו, ורק אז אולי יהיה סיכוי למודלים מתקדמים יותר, יהיו אשר יהיו.

  2. מאור מלחי

    הכותב מזכיר את הביטוי 19 פעם, דן במודלים שהוצעו כסיבות להם, ומנתח את השלכותיהם. מי שהסתובב באותם ימים כיהודי בגליל וחווה את ה-"אירועים", זוכר את הפחד והדאגה, לא מפני "אבדן הריבונות וההרתעה" אלא לחיים ממש של יהודים. איזו מדינה בעולם כן מעניקה "אזרחות לא חלולה" לקבוצה שמתעקשת לפעול לצד אויב חיצוני? למה בדיוק "שיח חילופי השטחים והאוכלוסיות..משקף את היעדר ההכרה בלגיטימציה של הקיום הערבי-פלסטיני "? אם כ"כ רע בישראל, למה לא לעבור לשלטון פלסטיני?ולמה "הזהות הפוליטית והתרבותית הילידית של החברה ההערבית-פלסטינית" מתבטאת באלימות דווקא?