אבל איך נתחיל עם כוסיות?!

רונן ברגמן ודן מרגלית מנהלים ראיון אומלל על הטרדות מיניות ברחוב
תמי ריקליס

נעמי וינר ואביטל פלדמן מאתר "הכצעקתה" הוזמנו לאולפן "ערב חדש". האתר (עליו כתבה צפי סער בגלריה) נועד לתת במה חופשית לעדויות על הטרדה מינית מילולית ופיזית ברחוב. או בשפת המייסדות: "אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית 'קלה' הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים, וא/נשים מקהילת הלטהב"ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי". אבל שיחה על התמודדות עם תוקפנות גברית נגררה בעצמה לדינמיקה של מגננה והצטדקות בפני צמד המנחים דן מרגלית ורונן ברגמן.

ההתחלה סטנדרטית, לכאורה, הצגת הנושא. וינר, עורכת האתר, רק פותחת את הפה וכבר הם מתנפלים. היא מספרת על אחד האירועים האחרונים שדווחו באתר, ובו בחור בטריינינג נצמד מאחור לנשים בעצרת הזיכרון לרבין. טוב טוב, מתנפח מרגלית, זה כבר עניין ישר למשטרה, זו תקיפה… זה לא… (אני משערת שרצה לומר משהו כמו, זה לא עניין לבחורות שבריריות להתעסק בו, הא!).

לשווא, אך יצוין שברהיטות אין קץ, מנסה וינר להסביר שזה לא ממש עובד ככה – זה מביך לדבר על זה, זה משפיל, אף אחד לא מבין.

לכי חפשי.

הבא בתור הוא ברגמן. גם הוא מתקשה לראות סיטואציה שבה הגבר התוקפן הוא לא מרכז העניינים, כי אם הנפגעת עצמה, החוויה שלה. איפה האפקטיביות, מתלהם ברגמן, אם אי אפשר לזהות את התוקפן? בום, טראח, קליר-קאט. או שתופסים את האיש הרע או שכל זה לא התרחש. לעזאזל הדיבורים של וינר על החשיבות הרבה שיש במקום מקוון, אנונימי, שיקלוט את כל הגועל נפש הזה כי לאף אחד אחר אין כוח לשמוע אותך.

הלאה. עכשיו מרגלית לא מבין מה נחשב לאמירה מטרידה. פלדמן עונה לו: התייחסות לממדי הגוף של נשים, לגבי מה שהן לובשות. ואז מגיע הרגע (כבר בדקה 3:10, מתוך כתשע וחצי דקות של ראיון) בו נבין כולנו מה באמת מציק לברגמן את מרגלית: אם מישהו צועק אחריך ברחוב “את יפה" – זאת הטרדה? עצם זה שפלונית הרגישה מוטרדת, בלי קשר לכוונותיו של האלמוני שהטריד אותה, זה מספיק כדי לפרסם באתר שלכן?

במלים אחרות, אולי אתן סתם מקשקשות, הכל בראש שלכן. מה, רק רוצים לתת מחמאה, לא טוב לך?

try walking in my shoes. photo: inkyhack, cc by-nc

וינר מסבירה כי למרות שיש משטרה, נשים לא יכולות לנסוע באוטובוס בלי להיות מוטרדות כל כמה זמן. גם אם גבר נחמד אליה ברחוב, היא אומרת, היא לא יכולה להיענות לו בגלל נסיון העשרים שהטרידו אותה לפניו. מרגלית מזדעק: יכול היות מצב שהאתר יגרום לאחד שהוא דווקא נחמד לא להתחיל איתך! אני ממשיכה לצטט פחות או יותר, כי זה באמת פנומנלי. ברגמן: המלה "כוסית" יכולה להיחשב לעלבון נורא על ידי בחורה אחת ולמחמאה לגיטימית על ידי מישהי אחרת שמצפה שככה יתחילו איתה (וואלה? קלוש, מר ברגמן. תראה לי אחת שתשמח אם יקראו אחריה ברחוב כוסית שמקורה אינו בפנטזיות שלך). אז איך מישהו אמור להתחיל עם מישהי ברחוב? הוא תוהה.

אכן, צרה צרורה. לעזאזל עם הפמיניסטיות הצדקניות האלה.

אני לא מתכוונת להביא עצות לחיזור, מסכמת פלדמן בחוכמה רבה. לא ברור כיצד היא שומרת על קור רוח.

לפני יומיים הייתי בחוף הים. ישבתי עם החברה שלי וקראנו עיתונים. אחרי זמן מה, במרחק כמה מטרים, התיישב בחור. באיזשהו שלב החברה שלי אמרה תראי, הוא נוגע בעצמו. הסתכלתי. הוא חשף שיניים בחיוך נלעג, לא מוריד את היד מאזור המשפעה. שימות העולם. הסתכלתי במבט מאיים (טוב, זה מגוחך לחשוב שמבט מאיים שלי ירתיע אותו, ואכן דבר לא קרה). החלטתי שלא בא לי לעשות עניין. גם היה לי כיף בים, גם היו עוד אנשים מסביב כך שלא פחדתי מתקיפה פיזית או משהו וגם אין לי אמון כל במשטרת ישראל. בסוף הלכנו. הוא נראה כאילו בינתיים איבד עניין, אז זה לא היה בגללו ישירות, אבל קצת בעצם גם. שווה דיווח?

לסיום, קטע מאחד הפוסטים האחרונים מהאתר:

“לפני כמה ימים יצאתי אל העבודה מכיוון הבית. הדלקתי את האמ.פי, הידקתי את האזניות, והתחלתי לצעוד. לא הספקתי לעבור 10 מטרים, ובפתח אחד הבתים הצמודים אליי, אני מבחינה בבחור צעיר, נועץ בי מבט. האזניות לא מעמעמות את המבט. המוסיקה שבוקעת מהן לא מספיקה למסך גם את מה שהוא זורק אליי בטון חזק ומתריס – 'הייתי מת ללקק לך את הכוס'. אני שומעת אותו היטב, וממשיכה ללכת, כאילו זה לא קרה, כאילו לא שמעתי.

שעת הבוקר מאוחרת, ורחביה הומה אדם. אור השמש חזק, ולא מרחם. לא חשוך פה, לא מפחיד פה, לא שומם פה, הבית שלי נמצא במרחק 10 מטרים, ובתוכו נמצא הבן-זוג, ששומר עליי מהכול. אני דעתנית, אני חזקה, אני רהוטה. הלשון שלי חריפה, ואני לא נותנת לאף אחד לדרוך עליי.

אבל מה.

מפחדת.

מתה מפחד".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שרית

    הדבר הראשון שקראתי עלהבוקר וזה עשה לי טוב-רע

  2. מרים

    כתבת נפלא ונעים להכיר את הבלוג שלך.

    הראיון הזה היה מבחינתי מחזה אימים שמבהיר את חומרת התופעה ופער יחסי הכוחות. והצחקוקים של ברגמן, כמה בורות הם מייצגים!

    תודה על פוסט נהדר.

  3. חגי קלעי

    נדמה לי שאם דן מרגלית ורונן ברגמן היו טורחים לבקר באתר לפני הראיון, אולי הם היו מגיבים אחרת. אני מודה שכגבר, הייתי מאוד מופתע מהסיפורים שעולים לאתר. בכלל לא ידעתי שככה הם פני הדברים. בזכות האתר עיני נפקחו עוד קצת לעוצמה של הדיכוי המגדרי.

    כל הכבוד על הביקורת האינטליגנטית.

  4. אריק

    בכל פעם שאני נתקל בדיאלוגים כאלו אני מבין מחדש באלו עולמות תפיסתיים שונים חיים גברים ונשים.

    כל הכבוד למייסדות האמיצות של האתר על הסבלנות והחוכמה שהפגינו מול מרגלית וברגמן, שלדעתי – באמת לא הבינו את חומרת הבעייה וחשיבות האתר.

  5. שחר

    מרגלית הוא תרח זקן שאי אפשר לשנות, וגם, למה לטרוח? השני, הצעיר יותר, צריך ללמוד ולהפנים (יחד עם עוד כמה מיליארדים): לפני מלחמות הגזע, לפני הלאומיות ומאבקיה עקובי הדם, קיים השסע הראשוני שהביא לשעבודה של חצי מהאנושות תחת החצי האחר. החצי הנקבי מהאנושות חי בפחד מהחצי הגברי. ואני לא מדבר על אפגניסטאן, אלא על הליכה פשוטה ברחובות עיר מערבית

  6. תמי ריקליס

    על התגובות החמות

  7. מכיר אתכן

    ושונאות את הממסד הישראלי, בתחפושת של פמיניזם. כולנו מוטרדים ומושפלים כל הזמן, אבל משום מה לכן מגיע יותר. העיקר שאתן תומכות בערבים, וכאן מתגלה התרמית הגדולה שלכן. בזיון.אחד.ענק.
    "בונים מעגל משותף מול הגזענות והטרנספר"?! באמת?!

  8. נעמי וינר

    אכן, היה ראיון לא קל, מה גם שזו הפעם הראשונה שהתראיינו בנושא האתר. אישית, יצאתי משועשעת: אם לא הייתי יודעת שהלך המחשבה של ברגמן את מרגלית נפוץ מאוד, לא היה צורך באתר… והנרגנות המרוכזת-בעצמה שלהם, בהפוכה על הפוכה, הביאה די הרבה אנשים לכתוב על הראיון. תודה על עוד קצת חשיפה – כל חשיפה היא עוד דיווחים ועוד אנשים, דוגמת חגי קלעי הנ"ל, שמגלים להפתעתם באיזה מציאות אנחנו חיות.

  9. שרון

    כל הכבוד לכותבת המאמר. הצלחת ממש להסביר את מה שהרגשתי כשצפיתי הראיון. אין למראיינים שמץ של מושג על החוויה של להיות אישה שהולכת במרחב הציבורי. שום מושג! יישר כוח לאתר וייש כוח לכותבת!

  10. שרגא עילם

    אינני יודע מה מטריד יותר, השוביניזם של השניים המלאים מהשתן של עצמם, או חוסר המקצועיות שלהם.
    נראה שכוונתם באייטם הזה היא להראות גם מגוחך הוא לכאורה המאמץ להילחם בהטרדות מיניות.

  11. טאו

    תארת בדיוק מקאברי את שאני מרגישה וחווה יום יום ויום ויום מאז שאני זוכרת את עצמי. קול הצעקה מוכרח להשמע והמיגור צריך להיות מוחלט. די נמאס לי מהאובייטיפיקציה. נמאס מההחפצה. נמאס!!!!

  12. רס

    מצטרף לדבריו של שרגא עילם.

    המראיינים מצפים מהמרואיינת להתייחס ליחסי גברים-נשים, בשיטת הצמדת אקדח לרקה ולאחר מכן לשאול ולבקש מהן לנתח את המצב בכללותו תוך התעלמות מהאקדח.
    השניים מהלכים אימים ובכל רגע יכולים לפרוץ לדברי המרואיינות – ואף מממשים זאת מפעם לפעם.

    הודיעו לנעמי ולאביטל שהן מגיעות לחקירה תחת אזהרה?

  13. טל

    ניתוח טוב לראיון מגעיל – בדיוק סוג המגעיל שצריך להתייחס אליו. המראיינים לא צעקו שנשים נחותות ויבבניות, אלא העבירו את המסר בצורה פחות "קלה להוכחה".

    הם אפילו לא הצליחו להבין את רעיון תפיסות העולם השונות. הם לא הבינו. אז – איזה קונפליקט כבר יכול להיות? "האנשים האלה אומרים שההטדרה [] שעשו לך היא לא הטרדה? בעיניהם זה נראה מובן מאליו?". בעע.

    בצפייה שניה התפעלתי מיכולת המרואיינות להמנע מעקיצות מרושעות כלפי המראיינים. ממש קשה לא לדבר אליהם כמו אל ילדים קטנים. איפוק מרשים ביותר.

    ומאד מעודד לקרוא תגובות כמו של חגי ושל אריק.

  14. גולן

    אין מילים. פשוט מגעיל עד כדי גיחוך כל הזווית שבהם הם ניגשו לנושא, בושה וחרפה בתור כביכול עיתונאים שהם ניגשו לנושא בזווית כל כך משוחדת, אם לערוץ הזה היה איזשהם סטנדרטים שהוא היה רוצה לעמוד בהם (אבל אין) הוא היה זורק את שניהם קיבינימט על חוסר מקצועיות.
    אבל הגישה שלהם לנושא – זה בדיוק מה שצריך לשנות, וכל הכבוד לכן על הfight שנתתן.
    אני מאחל לכן ה מ ו ן הצלחה בהמשך הדרך, תדעו לכן שבעצם המאבק שלכן אתן נותנות השראה וכוח להרבה אנשים, כל מאבק למען מטרה ולא משנה מהי – מחזק את המילה היפה הזאת "חופש" ובעצם כל מאבק מחזק את המאבק הסמוך לו גם אם הם לא קשורים. והמאבק הזה הוא מהבסיסיים והצודקים ביותר שיש, אם לא הדבר הראשון שיש לטפל בו.
    תודה לכן על העבודה החשובה שאתן עושות שבעצם משרתת את האינטרסים של כל אדם ואדם במדינה הזאת (אני לא מבין, יש איזה גבר שהאינטרס שלו הפוך לזה שלא יטרידו את הנשים במעגל המשפחתי והחברתי שלו ושהן ירגישו בטוחות?) שיהיה המון בהצלחה!!

  15. נתן.

    כמה צדקנות.

    תפקידם של מראיניים הוא לא לשבת ולהגיד "כן,כן,כן אתן צודקות", אלה לשאול שאלות נגדיות ואפילו פרובקטיביות . סביר להניח שחלק גדול מהצופים שראו את הראיון רצו לשאול בדיוק את השאלות האלה ואולי אפילו קשות יותר והם שימשו להם לפה.

  16. אסתי

    מדהים השיח הזה.

    לא שזה מפתיע, אבל עדיין הפער כל כך בוטה, שזה מפחיד

  17. מאיה

    אני בדרך כלל נמנעת מצפיה בדן מרגלית הזה והמינימי הגבוה שלו, מגיע צל"ש למרואיינות. הכי סמלי היה בעיני ה"תסתכל באתר" שנאלצה אחת מהמרואיינות להגיד, הם לא חשבו להסתכל באתר כהכנה לראיון הזה, אה? מקצועיות מינימלית אין להם

  18. Dori

    מאיימים עלינו שאם לא נסכים ל"מחמאות" שלהם אז נפסיד מישהו נחמד שלא יעיז להתחיל איתנו מהפחד שהוא ייחשב מטרידן?
    אז תפנימו: אנחנו לא רוצות שתתחילו איתנו – אתם בין כה וכה נורא גרועים בזה – אז אתם יכולים להפסיק לפנטז שאנחנו יושבות בבית ומחכות שתתחילו איתנו.

    בימינו כל אישה יודעת איך להשיג את מבוקשה גם אם לא יתחילו איתה, אנחנו יודעות ליזום בלעדיכם. מספיק כבר עם הפטרונות הפרימיטיבית הזו שאתם הגברים לוקחים על עצמיכם להתחיל איתנו. די כבר!