להתבסס ולבוסס

אתמול קראתי שתי כתבות העוסקות באי-שוויון בחינוך. שום דבר לא חדש ולא מפתיע, ועדיין חשוב וראוי לדגש רב יותר – כל יום אנו קוראים כותרות על שום דבר שנעלמות אחרי שתי דקות, ובנושא אי-השיוויון בהשכלה אנו נתקלים לעתים רחוקות. אז הנה, תלמיד ברהט מקבל מהמועצה המקומית 54 שקלים לשנה לעומת 14,000 ברעננה. ראוי היה לצטט את הפערים המופרעים האלה כל הזמן ובכל מקום.

הכתבה השנייה מציגה שני בתי ספר לא ממש מרוחקים אחד מהשני, בעומר ובשגב שלום (ממש במקרה באחד יהודים בשני בדואים), ומצאה שבעוד שבבית ספר אחד יש הכל בשני אין כלום. כי ככה זה במדינת ישראל, ככל שאתה מבוסס יותר כך תהנה ממערכת חינוך עשירה יותר. זה כידוע מהמנגנונים המוצלחים ביותר כדי להגדיל את השוויון ולאפשר הזדמנות הוגנת לכולם.

הכתבה הזאת הזכירה לי את הספר Savage Inequalities שקראתי ב-1992 על מערכת החינוך בארה"ב. שם ברור שיהיו מערכות חינוך עשירות ועניות, כי מרב התקצוב מגיע ממסים מקומיים. המחבר ג'ונתן קוזול מתאר שני בתי ספר באותה מדינה, אילינוי, האחד באיסט סנט לואיס והשני בפרבר של שיקאגו. שחורים ולבנים, עניים ועשירים, תנאים ותת-תנאים, פסולת לעומת ירק ואודיטוריומים ומגרשי ספורט. ואני התמים חשבתי שכאן זה לא כך. אז הנה גם כאן זה כך ועוד איך. כי גם כאן בעצם מה שקובע את אי-השוויון הם התקציבים המקומיים, ובגלל שהמדינה לא ממש מתעניינת בשוויון אין היא עושה יותר מדי כדי לתקן את העוול הזה.

ככה זה שבונים שכונות ויישובים קהילתיים לאנשים מבוססים שלא יכולים לחיות חס וחלילה עם היתר. ככה זה כאשר מדיניות כלכלית מאפשרת למבוססים להתבסס ולאלו שלא לבוסס וגם זה תוך גלגול עיניים לשמים. כל עוד אי-השוויון הכלכלי יעמוד ברמה הנוכחית והמדיניות הכלכלית תתחזק אותו, אין סיכוי לשוויון בהשכלה, בבריאות ובכל דבר אחר. אז יאללה לעבודה.