הבו לנו שפחות חביבות

על אף שאנו קוראים בו בעברית 150 שנים לאחר שהתפרסם לראשונה,"שעבוד האישה" של ג'ון סטיוארט מיל עדיין רלוונטי הן כחיבור פמיניסטי והן כחיבור ליברלי. ביקורת
נעמה כרמי
Marlene Dumas, Waiting (for Meaning), 1988, courtesy The Museum of Modern Art

ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הוא מהאבות המייסדים של הליברליזם. המסה "על החירות" היא קרוב לוודאי הטקסט המכונן של הליברליזם הקלאסי וחיבורו הידוע ביותר של מיל. באיחור רב יוצאת בעברית המסה החשובה "שעבוד האישה", המצטרפת אל "על החירות" כשהיא משלימה ומרחיבה את תפיסתו הליברלית של מיל. זאת בחייבה אותו להתמודד עם דיכוי נוכח ונרחב של קבוצת בני אדם שנמנעות מהם חירויות יסודיות, שמעיגונן והגנתן שואב הליברליזם את שמו.

על אף שאנו קוראים בו בעברית 150 שנים לאחר שהתפרסם לראשונה, ניתוחו של מיל עדיין רלוונטי הן כחיבור פמיניסטי והן כחיבור ליברלי. אף כי מאליו מובן שאין זה חיבור בן ימינו.

אשר לפמיניזם, אין ספק שהפרוגרסיוויות, המקוריות ואומץ לבו של מיל זוהרים ביתר שאת כאשר זוכרים מתי פורסם "שעבוד האישה" ועל רקע אילו חוקים, מוסכמות ונהגים חברתיים. אך האמת העצובה היא כי ישנן גם היום חברות לא מעטות שניתוחו עדיין תקף ביחס אליהן. תרבויות שבהן העובדה הפיזית הפשוטה נהפכת לזכות חוקית, זכות הכוח או חוק הכוח בלשונו של מיל. וגם חברות שנחלצו כביכול מתפיסה זאת, על אף כל המלל על "פוסט פמיניזם", עדיין לא השלימו את המהלך של שחרור מלא של נשים. לא רק מחוקים מפלים אלא גם מפרקטיקות ומוסכמות דכאניות, שאינן נותנות להן אפשרות לבטא את עצמן במלואן ובאופן החופשי שמיל מאמין שבני-אדם זכאים לו.

אשר לליברליזם של מיל, הרי זה נמצא בעשורים האחרונים תחת מתקפה חזיתית הרואה בו תפיסה מוגבלת ואף פשטנית; חסרת עומק ניתוחי; שאינה מייצגת ומסבירה כראוי את המצב האנושי והחברתי המורכב; ומודל השוויון שלה פורמליסטי ולא מעודן. מיל אכן רואה ביחיד, באושרו וברווחתו את המדד האולטימטיווי. בכך הוא מייצג נאמנה את הליברליזם הקלאסי. אך כבר אצלו ניתן למצוא חשיבה מורכבת ורב-ממדית הרבה יותר מזו המיוחסת לליברליזם (ולפמיניזם הליברלי) בידי מבקריו. בכך הוא מטרים את ההתפתחויות המעניינות בחשיבה הפוליטית שיגרמו לפחות לזרמים מרכזיים בליברליזם להיפתח לביקורות, לאמץ את חלקן ולהכילן בתוכו. תוך שהוא נהפך באופן זה לא רק למורכב ומעניין הרבה יותר כתיאוריה מסבירה ומפרשת, אלא לרלוונטי כהנחיה לפעולה חברתית ופוליטית ולחשיבה עליה.

כך, למשל, מבקר מיל בחיבור זה את דיכוי הנשים בספֵרה הפרטית (שב"על החירות" הזהיר מפני התערבות יתר בה מצד החברה והמדינה). ובכך מאתגר בעצמו את ההפרדה בין הפרטי לפוליטי, שהתנועה הפמיניסטית תקרא עליה תגר כמאה שנה לאחר מכן. הוא גם מיטיב לאבחן ש"מעמדן שונה מזה של כל הקבוצות המשועבדות האחרות, בכך שאדוניהן דורשים מהן דבר-מה נוסף מעבר לשירות עצמו. הגברים אינם מסתפקים בצייתנותן של הנשים, הם חפצים ברגשותיהן. כל הגברים, מלבד האכזריים ביותר, מבקשים שהאישה הקרובה להם מכול לא תהיה שפחה מתוך כפייה אלא מתוך רצון; לא סתם שפחה, אלא שפחה חביבה". המהפכה הפמיניסטית שתבוא אכן תעמיק חדור מכל המהפכות האחרות בהבינה שגם התא המשפחתי עצמו צריך להשתנות; בהיכנסה אל חדר המיטות ממש. ושונה מכל השאר בכך שהמדוכאות חולקות את יצוען עם מדכאיהן.

ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי כתבו הקדמה מקיפה ומאירת עיניים. אך דומה כי אורכה (מעל 30 עמ', כשהמסה עצמה אוחזת 140 עמ') ואופייה היו מיטיבים אתה לו היתה מתפרסמת, בשינויים המתחייבים, דווקא בסוף הספר, כאחרית דבר. מוזכר בה בקצרה הדיון הער שהתקיים בשאלה עד כמה היתה זוגתו של מיל, הארייט טיילור, שותפה לכתיבת "שעבוד האישה" בפרט ולכתיבתו בכלל. בהתייחסותו של מיל עצמו לנושא, הוא טוען ש"כאשר שני אנשים חולקים לחלוטין במחשבותיהם ובהשערותיהם; כאשר כל הסוגיות המוסריות או האינטלקטואליות בעלות העניין נדונות ביניהם בחיי היום-יום… אין לשאלה מי מהם אחז בעט נפקות רבה ביחס לשאלת המקוריות (…) כל מה שפירסמתי היה עבודתה של אשתי כפי שהיה שלי". נשאלת השאלה, אפוא, מדוע למרות השותפות המוחלטת כמעט במחשבה, ביצירה ובעבודה, מתנוסס מעל הפרסומים הללו אך ורק שמו של מיל. וללב מתגנב הספק שמא גם כאן, הנאורים שבליברלים אינם מיישמים את שהם מטיפים לו. הנה לנו עוד דוגמא למה שמיעט להשתנות ב-150 השנים שעברו מאז ראה אור הספר המאלף הזה.

ג'ון סטיוארט מיל, שעבוד האישה.
מאנגלית: שונמית ליפשיץ. עריכה מדעית והערות: ד"ר עמוס הופמן.
הקדמה: ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי.
הוצאת רסלינג 2009, 190 עמ'.

לבלוג של נעמה כרמי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.