• logo-1
    מוות שקוף
    החברה הערבית ביפו מופקרת לגורלה
  • logo-1
    שמם הטוב
    מדוע הגנה על שמו הטוב של גבר אלים עדיין רלוונטית?

איבר תמורת איבר

תרומת איברים היא מטרה נעלה שראוי לקדמה בעזרת חינוך והסברה, לא באמצעות אקדח לרקה של החולים ושל הזקוקים להשתלה
יואב ליפשיץ

בשבוע הבא, כך אנו מתבשרים, ייכנס לתוקף תיקון לחוק השתלת איברים, לפיו אנשים שחתומים על כרטיס תורם של אגודת אדי יזכו לקדימות בתור להשתלת איברים.

פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, אחד מיוזמי ההצעה, פירט בטור ב-ynet את ההיגיון מאחורי היוזמה. לכאורה, פרופ' לביא לא היה צריך לכתוב הרבה, שהרי ההיגיון על פי אסכולת ביבי שמאחורי התיקון לחוק מאוד ברור: יתנו איברים – יקבלו עדיפות, לא יתנו – לא יקבלו, ואולי לא יקבלו איברים כלל למרות שהיו זקוקים לכך. אלא שפרופ' לביא לא הסתפק בהיגיון הפופוליסטי הזה וחש צורך לפתוח את הכתבה בפסקאות ארוכות המתארות את המצב המזעזע של סחר האיברים בסין, ובהסבר כיצד חוק השתלת האיברים הישראלי לא מאפשר זאת ועומד בסטנדרטים המחמירים בעולם.

מדוע נדרש פרופ' לביא להקדמה הארוכה המתארת את מוסריותו שלו ושל החוק הישראלי המתקדם? אולי כי בעצמו מבין שיש דמיון מסוים בין סחר האיברים המשתולל בסין לתיקון החדש בחוק, וכי לקרוא לכך "מהפכה" ולהתגאות בכך שזהו החוק היחידי מסוגו בעולם שמיישם את הצעתו יהיה כמו להתגאות בחוק מהפכני, היחידי מסוגו בעולם, המתיר עבדות (להבדיל וגו').

photo: cc-by-sa Feltbug

אז מה לא בסדר בהעדפה בתור להשתלה על סמך חתימה על כרטיס אדי? התשובה טמונה כמובן בשאלה, והפסול הוא בכך שמדובר בהעדפה על סמך קריטריון שאיננו רפואי כלל וכלל, אלא קשור למוסריותו או לאי-מוסריותו של הנזקק להשתלה. עד עתה, היינו בטוחים שהשיקולים היחידים אותם רופאים שוקלים בבואם לטפל בחולים, לפי סדר קדימויות מסוים, הוא מצבם של החולים, כלומר שיקולים רפואיים "קרים" ושיקולים כמו-רפואיים (למשל, הדילמה האם להשתיל איבר מסוים בילדה בת שש או בקשיש בן 90, שזקוק לו קצת יותר ממנה).

והנה, עתה מתיר המחוקק הישראלי לוועדת ההיגוי של המרכז הלאומי להשתלות להתחשב בשיקולים שאינם ממין העניין. למעשה, שיקולים אלו הם השיקולים היחידים שאותם מונה החוק במפורש כשיקולים מותרים (סע' 9(ב)(4) לחוק), והשיקולים הרפואיים השונים כלל אינם מוזכרים בחוק ככאלו החייבים להילקח בחשבון על ידי ועדת ההיגוי (או על היחס בינם לבין השיקולים שאינם רפואיים). כלומר, לפי החוק הוועדה כלל אינה מחוייבת לשקול שיקולים רפואיים, אך מחויבת לשקול את השאלה האם האדם מחזיק בכרטיס אדי.

כמו שיודעים הטוקבקיסטים, החקיקה החדשה מפלה בעיקר את החרדים, שדתם ואמונתם לא מאפשרת להם לחתום על כרטיס אדי, אך כן מתירה להם לקבל תרומת איברים (בצעד שנתפס בצדק ככפוי טובה, אך אני חושב שראוי לתרום גם אם התרומה אינה מגיעה לאנשים נחמדים המאמינים בהדדיות). הציבור החילוני שמח לאידם, זאת למרות שרובו המוחלט גם לא נחמד וכלל אינו מחזיק בכרטיס, ולא מסיבות דתיות (רק חצי מיליון מן הישראלים רשומים כבעלי כרטיס אדי). נכון שבמדינה מתוקנת אין להפלות בקבלת טיפול רפואי על רקע דתי או מצפוני, אך ישראל רחוקה מלהיות מדינה מתוקנת, ובנושא הזה – לאחר חקיקת התיקון לחוק – אנחנו קרובים הרבה יותר למעצמת סחר האיברים במזרח הרחוק מאשר נדמה לפרופ' לביא.

אדם שירצה להתקדם בתור להשתלה יידע שעליו לחתום על כרטיס אדי, וייתכן שהדבר יהיה נוגד את דתו, מצפונו, או סתם הלך מחשבתו (למשל, אדם חרדתי שמאמין כי עצם החתימה על הכרטיס תגרום לכך שהרופאים יעדיפו לקבוע את מותו מאשר להילחם עליו בכל האמצעים העומדים לרשותם, אם וכאשר). מדובר בפגיעה קשה באוטונומיה של הפרט. אם לא יחתום, ייתכן שימצא עצמו בסכנת חיים או שאיכות חייו תיפגע בצורה דרסטית. המדינה אם כן "מעודדת" את האדם הזקוק להשתלה לחתום על כרטיס אדי בתמורה לקידום בתור. זו למעשה עסקת אשראי ספקולטיבית לסחר באיברים בין האדם למדינה: איבר תמורת הבטחה לתרומת איבר. זו כבר אינה תרומת איברים, האיבר הופך למטבע ומשמש כשוחד לשומרי הסף על מנת להתקדם בתור. האם לא ניתן לראות בכך מהלך נוסף בהפרטת מערכת הבריאות? קדימויות בטיפול רפואי לכל המרבה במחיר.

כרטיס אדי. photo: maxnathans, cc by-sa

אין דרך אחרת לתאר את החוזה הזה בין האדם למדינה אלא כחוזה שנחתם בכפייה, מאחר ומדובר בניצול מצוקתו הבריאותית של אדם. כידוע, חוזה שנחתם בכפייה ניתן לבטל. גם את החתימה על כרטיס אדי ניתן לבטל בכל רגע, וזאת עוד אחת מהצרות בחוק. הרי החתימה על הכרטיס לא שווה כלום – ניתן לבטל אותה בכל רגע ואף החתימה עצמה אינה ערובה לכך שאיבריו של המושתל יושתלו באחר, שהרי במדינת ישראל דרושה הסכמה של קרובי משפחה מדרגה ראשונה של הנפטר (ומה אם מדובר בחרדים שבחיים לא יאשרו זאת?).

מעבר לאי מוסריותו של החוק, אם כך, מדובר בחוק טיפש, שבדומה ל"חוק הנאמנות" אינו מסוגל להבטיח דבר, שספק אם ישיג את מטרתו (שהרי הבטחה לתרומה שהושגה בכפייה, סופה שתבוטל), ושכל משמעותו היא ברמה ההצהרתית, מלחמה ב"אוכלי החינם" החרדים (תופעת "הנוסע החופשי", כפי שמכנה זאת פרופ' לביא. שימו לב כיצד בכירי מערכת הבריאות מאמצים נקודת מבט כלכלית בנושאים הקשורים באתיקה. והרי אם מחסור התרומות הוא "כשל שוק", כבר עמדנו על כך שהתיקון בחוק לא בהכרח יפתור אותו).

בעניין זה ראוי להדגיש נקודה שכבר דובר בה, אך מזווית אחרת – האיברים המתקבלים בתרומת איברים הם רכוש הציבור כולו. הציבור צריך ליהנות מהם לפי צרכיו הרפואיים, ולא לפי יכולתו לשלם עליהם בכך שהוא מוכר תמורתם את השקפותיו הדתיות או המצפוניות או האישיות. האיברים שנתרמו לציבור שייכים לאנשים החתומים על כרטיס אדי בדיוק כפי שהם שייכים לאנשים שאינם חתומים על הכרטיס, לא יותר ולא פחות, והקריטריונים לחלוקת האיברים אסור שיעסקו בשאלה זו, או בכל שאלה אחרת שנוגעת למוסריותו של המושתל ושמשמעה למעשה אפליה פסולה על רקע השקפת עולמו של החולה.

לו היה רוצה, היה יכול המחוקק הישראלי להחליט שלאדם אין אוטונומיה על גופו לאחר מותו או שלמתים אין כבוד, ולקבוע כי כל אדם שנפטר מן העולם – איבריו כשרים להשתלה. הוא בחר שלא ללכת בדרך זו. מדינת היהודים החליטה כי לכל אדם הזכות להחליט, מתוך רצון חופשי, מה יעשה בגופו אף לאחר מותו (ועל כן זכותו לחזור בו מהסכמתו לתרום איברים). היוזמה של פרופ' לביא, שתיכנס לתוקף בשבוע הבא, חותרת תחת עקרון זה, ו"מעודדת" בדרך שאינה מוסרית את אזרחיה לוותר על אוטונומיה זו, שאם לא כן אולי לא יזכו בטיפול רפואי מיטבי ואחרים יועדפו על פניהם.

לפי חוק השתלת איברים, אחד מתפקידי המרכז להשתלות הוא לערוך פעולות הסברה לעידוד תרומת איברים. ואכן, תרומת איברים היא מטרה נעלה שראוי לקדמה בעזרת חינוך והסברה, לא בעזרת אקדח לרקה של החולים והזקוקים להשתלה. מוטב שהנשיא היוצא של החברה להשתלות היה מתרכז בקמפיין חיובי לעידוד החתימה על כרטיס אדי, ולא בחקיקת חוק שלילי המוציא אנשים שאינם חתומים על כרטיס אדי מרשימת הנזקקים העדיפים להשתלת איברים.

המאמר פורסם גם בבלוג "שיבוש הוגן"
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שי כהן

    אנא יישב את הסתירה

  2. יואב ליפשיץ

    אני לא טוען שאיבריו של אדם הם "רכושו", אלא שהתפיסה הרווחת היא שלאדם אוטונומיה על גופו אף לאחר מותו, ויש לכבד את רצונו של המת. לקיחת איברים מאדם לאחר מותו ללא הסכמתו מהווה פגיעה בכבוד המת ולא פגיעה כלכלית בעזבונו, ועל כן גם בישראל מתירים לאדם להחליט מה יעשה בהם טרם מותו.

  3. ארז

    כמו שציינת האיברים הנתרמים שייכם לכלל הציבור. ובמצב בו ישנו מחסור באיברים וכל שנה מתים אנשים בישראל היות ואין מספיק איברים האינטרס של הציבור הוא להציל חיים של אנשים שבתורם יצילו חיים,
    ובכך למעשה מקבל הציבור את התמורה המירבית לתרומה. לא מדובר פה על מאבק בתפיסות עולם שונות אלה על חלוקת משאב שנמצא בחוסר בצורה שתיטיב ביותר עם הציבור ככלל.

  4. יואב ליפשיץ

    התגובה של מדגימה כיצד ניתוח כלכלי מוביל לעיתים לוולגריזציה קפיטליסטית אוטומטית של השיח, מן הסוג שאתה ופרופ' לביא עושים.
    גם לפי הגישה התועלתנית, משאב ציבורי לא אמור לייצר "רווח מירבי" בהכרח (במובן החשבונאי, מכסת איברים), אלא לשרת את הציבור לפי צרכיו. צרכיו של הציבור במקרה זה הם רפואיים, ועדיף שהאיברים יחולקו למי שצריך אותם יותר לפי קריטריונים רפואיים (מאחר ומדובר במשאב שבמחסור), מאשר למי שאולי ידאג להגדלת המכסה בעתיד. זוהי חלוקה שתיטיב עם הציבור (לטעמי כמובן).

  5. יואב ליפשיץ

    וזה עוד מבלי לחזור על הנקודה לפיה מי שחתם על כרטיס אד"י מחוסר רצון, יוכל בקלות רבה לחזור בו מהסכמתו. במצב זה יעילותו של "חוק שימור האיברים" מפוקפקת וכלל לא בטוח שהוא יביא ל"תמורה המירבית" שאתה מצפה לה.

  6. איתי

    1. מה דעתך על עידוד תרומות כפי שנעשה בארגנטינה, באוסטריה בספרד ובבלגיה שם אדם צריך באופן פעיל להכריז שאינו מעוניין לתרום איברים? שיעורי התרומה במדינות אלה גבוהים מאד.

    2. מדוע תרומת איברים חייבת להיות לטובת "כלל הציבור"?

  7. ריקי ישראלי

    ז"א, מעכשיו מאגר האיברים כולו יהיה גדול יותר. כך שאמנם ישנה אי מוסריות מסויימת בעובדה שהקריטריון אינו רפואי גרידא, אבל הגדלת העוגה תציל אינספור חיים נוספים.

    לגבי אפליית חרדים – הדת היהודית פרגמטית למדי, ובענייני פיקוח נפש על אחת כמה וכמה. כבר היום ישנם פוסקים שאינם מתנגדים לתרומת איבר, ורק הקיצוניים שסוחפים אחרי החומרות שלהם את המגזר, הם המתנגדים (כמו בתחומים רבים אחרים). כך שדי ברור שבזמן הקרוב מאד נגלה איזה פסק הלכתי פרגמטי של ראשי המגזר, המוצא דרך לחיות בשלום עם תרומת איברים ואף מציין את הזכויות הרבות של אותו תורם.
    "כי לא בשמיים היא"! זו הרי אינה גזירת גורל של אנשים שפשוט נבצר מהם לתרום, אלא החלטה שלוקחים בה חלק מגוון שיקולים.

  8. יואב ליפשיץ

    1. לי באופן אישי אין דעה נחרצת בנושא, אם כי הנטייה הטבעית שלי בשאלות מסוג זה היא לבחור ב-OPT IN.
    צריך לזכור שזו שאלה של אקלים חברתי, ובחלק מן המדינות האלו וודאי מקובל לשרוף את גופתו של המת. אצלנו הדתיים – ולא רק הם – ודאי יתנגדו לרעיון זה, כך שאני חושש שזו שאלה תיאורטית בלבד.
    2. היא לא חייבת, מדינת ישראל יכולה להחליט שתרומת איברים היא לטובת המנהיג. בישראל כאמור קיים מרכז לאומי להשתלת איברים, ובאין הוראות אחרות בחוק, ההנחה כי היא התרומה היא לטובת כלל הציבור (ישנם סעיפים המדברים על תרומת איבר מאדם חי לטובת נתרם מסוים, כך שזהו החריג. לעומת זאת, אין אפשרות לאדם לבחור במי יושתלו איבריו אם אלו איברים שנלקחו לאחר מותו. ואם לכך אתה מתכוון – אפשר לקיים על כך דיון, אך זהו המצב ולדעתי זהו גם המצב הראוי).
    מדוע במדינה דמוקרטית תרומת איברים אינה לטובת הציבור (הריבון)? מהם הטיעונים נגד כך? לדבריו של פרופ' לביא החוק החדש הוא ייחודי בעולם ("אור לגויים"), כך שאפילו במדינות בהן ברירת המחדל היא תרומת איברים, המדינה לא מפלה בקבלת שירותי הרפואה האלו אנשים אשר בוחרים להוציא עצמם מן הכלל (למשל, חרדים בלגים).

  9. סתם אחד

    קשקוש בלבוש. בישראל מתים עשרות אנשים בשנה בשל מחסור באיברים להשתלה. ראשית התור, המקרים הכי דחופים, כל כך צפופה שאין ממש הבדל בין המקומות הראשונים. אין כאן שום היבט כלכלי, רק מוסרי. מן הראוי שרק מי שהסכים לתרום – גם יקבל. אני לא מסכים לתרום למי שלא מוכן לתרום לי, ואם תסלח לי, האיברים שלי שייכים קודם כל לי, לא ל"ציבור כולו". קוראים לזה ערבות הדדית. זה צריך להיות ביטוח הדדי, עם תקופת אכשרה (כדי שאנשים לא יחתמו על כרטיס ברגע שהם מודעים למחלתם) וכמובן פטור לילדים. מי שלא מוכן לתרום מטעמים אידאולוגיים, שגם לא יקבל.

  10. יואב ליפשיץ

    איבריך אכן שייכים לך, אך אם החלטת בנדיבותך לתרום אותם לאחר מותך, המדינה היא זו שמנהלת את הטיפול בתרומת האיברים ורק היא יכולה לנהל אותו והיא אינה שואלת אותך למי אתה מסכים או לא מסכים לתרום (אולי אתה לא רוצה לתרום לערבים?). לשם כך הוקם המרכז הלאומי להשתלות. ומאחר והמדינה – ורק היא – היא זו המופקדת על ניהול תרומת האיברים, זהו שירות ציבורי הדומה במהותו לשירותי הביטחון או מערכת המשפט הפלילית (רק המדינה היא זו המורשית להפעיל כוח או לשפוט אנשים), שירותים שבהם אסור להפלות אנשים בקבלת השירות על רקע דתי או אידיאולוגי. האם פיקוד העורף לא מחלק מסיכות מגן למשפחות חרדיות?
    ושאלה ממני לקשקשן: מדוע זה משנה האם אדם חתם על הכרטיס תקופת זמן כלשהי לפני שהיה חולה? אפילו פרופ' לביא לא בוחן את ה"ראויים להשתלה" באמת מוסר כזו (טוהר כוונותיהם), אלא מסתפק בכך שמבחינה תועלתנית אכן הם חתמו על הבטחה לתרום בעתיד, הבטחה ממנה הם יכולים לחזור בכל רגע. ואתה עוד רושם שמן הראוי ש*רק* מי שהסכים לתרום יקבל איברים. נראה לי שהגישה המוסרית שלך (יתנו – יקבלו וגו') תביא למותם של לפחות עוד כמה עשרות אנשים מדי שנה.

    ושאלה ממני לקשקשן: מדוע זה משנה האם אדם חתם על הכרטיס תקופת זמן כלשהי לפני שהיה חולה? אפילו פרופ' לביא לא בוחן את ה"ראויים להשתלה" באמת מוסר כזו (טוהר כוונותיהם), אלא מסתפק בכך שמבחינה תועלתנית אכן הם חתמו על הבטחה לתרום בעתיד, הבטחה ממנה הם יכולים לחזור בכל רגע. ואתה עוד רושם שמן הראוי ש*רק* מי שהסכים לתרום יקבל איברים. נראה לי שהגישה המוסרית שלך (יתנו – יקבלו וגו') תביא למותם של לפחות עוד כמה עשרות אנשים מדי שנה.

  11. סתם אחד

    מפני שהקריטריון שאני מפעיל קשור רק בתרומה עצמה. אין הדבר דומה להתניית תרומה רק לאנשים מרקע מסויים, אלא לאנשים שעשו בחירה מסויימת כלפי מנגנון התרומה עצמו. לא מזמן הודתה אשה חרדית, שניצלה תודות לתרומת איברים, כי לא הייתה מסכימה לתרום איבר במקרה הצורך. אין עוול גדול מזה, אין צביעות גדולה מזו – אי המוכנות "להרצח" לעומת הנכונות להינות מפרי "רצח" אחם אחר.

    מעבר לאבסורד בהתנגדות לשימוש בשיח כלכלי-ליברלי בנושא תרומות האיברים תוך הגדרתם כ"רכוש הציבור כולו", וגם אם נגדיר את האיברים בתור "רכוש", הם צריכים להיות קודם כל רכוש קבוצת האנשים שהסכימה לתרום את איבריה במקרה הצורך. לא רוצה "למכור תמורתם את השקפוציו הדתיות או המצפוניות או האישיות"? אין בעיה, אבל גם אל תקנה אותם.

  12. יואב ליפשיץ

    מעבר לשאלה האם "מנגנוני תרומה" אחרים בכלל מפעילים שיקול של תרומה למנגנון עצמו בבואם לסייע (למשל, האם האגודה למלחמה בסרטן דורשת מהנעזרים בה תרומה לאגודה עצמה), או האם המחזיקים בכרטיס אד"י בכלל מצפים לפנקסנות כזו (מישהו ערך סקר בקרב חצי מליון המחזיקים בכרטיס אד"י? טוקבקיסטים זועמים, כשלרובם המוחלט אין כרטיס בכלל, הם לא מדד), הרי שזו בדיוק אפליה על רקע אידיאולוגי או דתי. אם אמונתה הדתית של אותה חרדית לא מאפשרת לה לתרום איברים, הרי הדבר אינו שונה מנזקק עני (או אדם דתי שבחר לא לעבוד) שרק מקבל קצבת רווחה אך אין ביכולתו לעבוד (ושים לב שאני מדבר על עולם בו האדם הדתי לא מקבל יותר מאדם אחר שאינו עובד). אבל מדוע אנו נדרשים לדוגמא של אותה אישה חרדית אם האפליה אינה אידיאולוגית בכלל אלא שאלה של בחירה פשוטה כמו אם לרכוש מוצר במכולת או לא?

    יתכן שאיבריו הנתרמים של המת צריכים להיות רכושו שלו או של עזבונו, ואז יהיה רשאי הוא להחליט מי יעשה בהם שימוש או לא. בישראל אופציה זו אינה קיימת, אולי מכיוון שהיא פתח לסחר באיברים ע"י יורשיו. התרומה היא אך ורק דרך המנגנון של המדינה, ולמדינה אסור להפלות (מי רצה לתרום ומי לא) אלא להשתמש בקריטריונים המתאימים שיביטיחו את השירות הציבורי (המילה שירות יותר מוצאת חן בעיניך? אפשר להשתמש בה) לאנשים לפי מידת הצורך ולא לפי מידת נכונותם לתרום לציבור ("בתרומה עצמה").

    אגב, לא התנגדתי לשימוש בשיח כלכלי כשמדובר ברכוש הציבור, התנגדתי לוולגריזציה קפיטליסטית של השיח כאשר מדובר בעניין שהוא ציבורי במהותו, ולכך שהשיח הכלכלי הופך לחזות הכל (כלומר, שהכתבה של פרופ' מבטאת אך ורק את השיח הזה תוך שהיא מתעלמת מנקודות המבט האחרות).

    ועדיין, גם אתה מתעלם מכך שה"הסכמה" בעניין הזה היא נורא נזילה (גם אם לאדם כוונות כנות, ייתכן שמשפחתו לא תסכים לכך). הרי אותה חרדית יכולה לחתום על כרטיס, לזכות בקדימות, ולאחר ההשתלה לבטלו. זהו חוק טיפש שספק אם רווחיו הלא מוכחים עולים על הנזק שהוא גורם (למשל, תוצאות האפליה הדתית על היחסים בתוך החברה הישראלית).

  13. אורי זקהם

    לדעתי אם ישנם שני אנשים באותו מצב בדיוק הזקוקים להשתלה יש להעדיף את בעל הכרטיס. מי שמסרב לתרום את איבריו כאילו הוציא את עצמו מהכלל. כ"א צריך לתת לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו. ואם לא תורם איברים יקבל אך ורק אם אין בעל כרטיס שמצבו גרוע לפחות כשלו.

  14. טלי

    אני איתך בעניין שהחוק לא פרקטי כי תמיד אפשר לבטל ולכן הוא טיפשי מאוד בזה שכנעת אותי..
    אבל בעניין של להפלות קהילה שלמה, קהילת החרדים, אני מבינה את הבעייתיות אבל אני שואלת מה הגבול? כמה עוד חוקים שלנו נראים הוגנים הולכים להפלות קהילה שלמה ומתי נצטרך לשים גבול? חוק גיוס חובה- מפלה קהילה שלמה. חוק שנתרם חייב לתרום- מפלה קהילה שלמה. אם אני אוהבת לנסוע בקידמת האוטבוס
    בקו שעובר בשכונות חרדיות – אני פוגעת ברגשותיה של קהילה שלמה. גם לי יש אדיאלוגיה יש לי אפילו ערכים שנחשבים לי מקודשים אני לא רואה התחשבות של החרדים בערכי הפמיניסטיים אף פעם.
    אם אני הייתי מחכה לכליה והייתי יודעת שהחרדי שיקבל את הכליה לפני לא היה מוכן לעשות למען החברה מה שנעשה בשבילו הייתי מרגישה תחושת אי צדק שבאה ממקום אמיתי ולא מופרך.
    האים המשפט הזה "הדת והאמונה לא מאפשרת" הוא כרטיס יציאה מהכלא שאפשר להשתמש בו תמיד?
    מתי מותר לי להגיד רגע זה לא פייר!

  15. איתי

    ההקבלה שלך בין מי שאידאולוגית לא מוכן לתרום איברים לעני מרוד שלא יכול לתרום כסף היא השוואה גרועה מאוד. העובדה שמדובר באמונה דתית לא משנה דבר. מי שלא מוכן לתרום כאשר מבחינה פיזית ביכולתו לעשות כן, פשוט לא מוכן לתרום. מה זה משנה מאיזו סיבה? אני בספק אם תסכים באותה מידה שמי שאידאולוגית לא מוכן לשלם מיסים (כי הוא ליברטריאן שלא מוכן לשלם על שירותים של המדינה שאמורים להנתן על ידי השוק) צריך לקבל פטור ממיסים מסיבות אידאולוגיות.

    בכל מקרה, מנגנון של תקופת אכשרה (כמו בביטוח רגיל) פוטר אותך מהדאגה לכך שאנשים יבטחו עצמם רק בעת צרה. אם הדרישה תהיה לחתימה של 3-5 שנים לפני גילוי הצורך הרפואי בהשתלה, הרמאים לא יהנו מתרומות.