• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

איבר תמורת איבר

תרומת איברים היא מטרה נעלה שראוי לקדמה בעזרת חינוך והסברה, לא באמצעות אקדח לרקה של החולים ושל הזקוקים להשתלה
יואב ליפשיץ

בשבוע הבא, כך אנו מתבשרים, ייכנס לתוקף תיקון לחוק השתלת איברים, לפיו אנשים שחתומים על כרטיס תורם של אגודת אדי יזכו לקדימות בתור להשתלת איברים.

פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, אחד מיוזמי ההצעה, פירט בטור ב-ynet את ההיגיון מאחורי היוזמה. לכאורה, פרופ' לביא לא היה צריך לכתוב הרבה, שהרי ההיגיון על פי אסכולת ביבי שמאחורי התיקון לחוק מאוד ברור: יתנו איברים – יקבלו עדיפות, לא יתנו – לא יקבלו, ואולי לא יקבלו איברים כלל למרות שהיו זקוקים לכך. אלא שפרופ' לביא לא הסתפק בהיגיון הפופוליסטי הזה וחש צורך לפתוח את הכתבה בפסקאות ארוכות המתארות את המצב המזעזע של סחר האיברים בסין, ובהסבר כיצד חוק השתלת האיברים הישראלי לא מאפשר זאת ועומד בסטנדרטים המחמירים בעולם.

מדוע נדרש פרופ' לביא להקדמה הארוכה המתארת את מוסריותו שלו ושל החוק הישראלי המתקדם? אולי כי בעצמו מבין שיש דמיון מסוים בין סחר האיברים המשתולל בסין לתיקון החדש בחוק, וכי לקרוא לכך "מהפכה" ולהתגאות בכך שזהו החוק היחידי מסוגו בעולם שמיישם את הצעתו יהיה כמו להתגאות בחוק מהפכני, היחידי מסוגו בעולם, המתיר עבדות (להבדיל וגו').

photo: cc-by-sa Feltbug

אז מה לא בסדר בהעדפה בתור להשתלה על סמך חתימה על כרטיס אדי? התשובה טמונה כמובן בשאלה, והפסול הוא בכך שמדובר בהעדפה על סמך קריטריון שאיננו רפואי כלל וכלל, אלא קשור למוסריותו או לאי-מוסריותו של הנזקק להשתלה. עד עתה, היינו בטוחים שהשיקולים היחידים אותם רופאים שוקלים בבואם לטפל בחולים, לפי סדר קדימויות מסוים, הוא מצבם של החולים, כלומר שיקולים רפואיים "קרים" ושיקולים כמו-רפואיים (למשל, הדילמה האם להשתיל איבר מסוים בילדה בת שש או בקשיש בן 90, שזקוק לו קצת יותר ממנה).

והנה, עתה מתיר המחוקק הישראלי לוועדת ההיגוי של המרכז הלאומי להשתלות להתחשב בשיקולים שאינם ממין העניין. למעשה, שיקולים אלו הם השיקולים היחידים שאותם מונה החוק במפורש כשיקולים מותרים (סע' 9(ב)(4) לחוק), והשיקולים הרפואיים השונים כלל אינם מוזכרים בחוק ככאלו החייבים להילקח בחשבון על ידי ועדת ההיגוי (או על היחס בינם לבין השיקולים שאינם רפואיים). כלומר, לפי החוק הוועדה כלל אינה מחוייבת לשקול שיקולים רפואיים, אך מחויבת לשקול את השאלה האם האדם מחזיק בכרטיס אדי.

כמו שיודעים הטוקבקיסטים, החקיקה החדשה מפלה בעיקר את החרדים, שדתם ואמונתם לא מאפשרת להם לחתום על כרטיס אדי, אך כן מתירה להם לקבל תרומת איברים (בצעד שנתפס בצדק ככפוי טובה, אך אני חושב שראוי לתרום גם אם התרומה אינה מגיעה לאנשים נחמדים המאמינים בהדדיות). הציבור החילוני שמח לאידם, זאת למרות שרובו המוחלט גם לא נחמד וכלל אינו מחזיק בכרטיס, ולא מסיבות דתיות (רק חצי מיליון מן הישראלים רשומים כבעלי כרטיס אדי). נכון שבמדינה מתוקנת אין להפלות בקבלת טיפול רפואי על רקע דתי או מצפוני, אך ישראל רחוקה מלהיות מדינה מתוקנת, ובנושא הזה – לאחר חקיקת התיקון לחוק – אנחנו קרובים הרבה יותר למעצמת סחר האיברים במזרח הרחוק מאשר נדמה לפרופ' לביא.

אדם שירצה להתקדם בתור להשתלה יידע שעליו לחתום על כרטיס אדי, וייתכן שהדבר יהיה נוגד את דתו, מצפונו, או סתם הלך מחשבתו (למשל, אדם חרדתי שמאמין כי עצם החתימה על הכרטיס תגרום לכך שהרופאים יעדיפו לקבוע את מותו מאשר להילחם עליו בכל האמצעים העומדים לרשותם, אם וכאשר). מדובר בפגיעה קשה באוטונומיה של הפרט. אם לא יחתום, ייתכן שימצא עצמו בסכנת חיים או שאיכות חייו תיפגע בצורה דרסטית. המדינה אם כן "מעודדת" את האדם הזקוק להשתלה לחתום על כרטיס אדי בתמורה לקידום בתור. זו למעשה עסקת אשראי ספקולטיבית לסחר באיברים בין האדם למדינה: איבר תמורת הבטחה לתרומת איבר. זו כבר אינה תרומת איברים, האיבר הופך למטבע ומשמש כשוחד לשומרי הסף על מנת להתקדם בתור. האם לא ניתן לראות בכך מהלך נוסף בהפרטת מערכת הבריאות? קדימויות בטיפול רפואי לכל המרבה במחיר.

כרטיס אדי. photo: maxnathans, cc by-sa

אין דרך אחרת לתאר את החוזה הזה בין האדם למדינה אלא כחוזה שנחתם בכפייה, מאחר ומדובר בניצול מצוקתו הבריאותית של אדם. כידוע, חוזה שנחתם בכפייה ניתן לבטל. גם את החתימה על כרטיס אדי ניתן לבטל בכל רגע, וזאת עוד אחת מהצרות בחוק. הרי החתימה על הכרטיס לא שווה כלום – ניתן לבטל אותה בכל רגע ואף החתימה עצמה אינה ערובה לכך שאיבריו של המושתל יושתלו באחר, שהרי במדינת ישראל דרושה הסכמה של קרובי משפחה מדרגה ראשונה של הנפטר (ומה אם מדובר בחרדים שבחיים לא יאשרו זאת?).

מעבר לאי מוסריותו של החוק, אם כך, מדובר בחוק טיפש, שבדומה ל"חוק הנאמנות" אינו מסוגל להבטיח דבר, שספק אם ישיג את מטרתו (שהרי הבטחה לתרומה שהושגה בכפייה, סופה שתבוטל), ושכל משמעותו היא ברמה ההצהרתית, מלחמה ב"אוכלי החינם" החרדים (תופעת "הנוסע החופשי", כפי שמכנה זאת פרופ' לביא. שימו לב כיצד בכירי מערכת הבריאות מאמצים נקודת מבט כלכלית בנושאים הקשורים באתיקה. והרי אם מחסור התרומות הוא "כשל שוק", כבר עמדנו על כך שהתיקון בחוק לא בהכרח יפתור אותו).

בעניין זה ראוי להדגיש נקודה שכבר דובר בה, אך מזווית אחרת – האיברים המתקבלים בתרומת איברים הם רכוש הציבור כולו. הציבור צריך ליהנות מהם לפי צרכיו הרפואיים, ולא לפי יכולתו לשלם עליהם בכך שהוא מוכר תמורתם את השקפותיו הדתיות או המצפוניות או האישיות. האיברים שנתרמו לציבור שייכים לאנשים החתומים על כרטיס אדי בדיוק כפי שהם שייכים לאנשים שאינם חתומים על הכרטיס, לא יותר ולא פחות, והקריטריונים לחלוקת האיברים אסור שיעסקו בשאלה זו, או בכל שאלה אחרת שנוגעת למוסריותו של המושתל ושמשמעה למעשה אפליה פסולה על רקע השקפת עולמו של החולה.

לו היה רוצה, היה יכול המחוקק הישראלי להחליט שלאדם אין אוטונומיה על גופו לאחר מותו או שלמתים אין כבוד, ולקבוע כי כל אדם שנפטר מן העולם – איבריו כשרים להשתלה. הוא בחר שלא ללכת בדרך זו. מדינת היהודים החליטה כי לכל אדם הזכות להחליט, מתוך רצון חופשי, מה יעשה בגופו אף לאחר מותו (ועל כן זכותו לחזור בו מהסכמתו לתרום איברים). היוזמה של פרופ' לביא, שתיכנס לתוקף בשבוע הבא, חותרת תחת עקרון זה, ו"מעודדת" בדרך שאינה מוסרית את אזרחיה לוותר על אוטונומיה זו, שאם לא כן אולי לא יזכו בטיפול רפואי מיטבי ואחרים יועדפו על פניהם.

לפי חוק השתלת איברים, אחד מתפקידי המרכז להשתלות הוא לערוך פעולות הסברה לעידוד תרומת איברים. ואכן, תרומת איברים היא מטרה נעלה שראוי לקדמה בעזרת חינוך והסברה, לא בעזרת אקדח לרקה של החולים והזקוקים להשתלה. מוטב שהנשיא היוצא של החברה להשתלות היה מתרכז בקמפיין חיובי לעידוד החתימה על כרטיס אדי, ולא בחקיקת חוק שלילי המוציא אנשים שאינם חתומים על כרטיס אדי מרשימת הנזקקים העדיפים להשתלת איברים.

המאמר פורסם גם בבלוג "שיבוש הוגן"
כנראה שיעניין אותך גם: