• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מלים גדולות, אותיות קטנות

מי שאמונים על העמקת האפליה והגזענות עושים זאת בשקט ביורוקרטי, שמעצב מציאות חיים מעוותת. לכן אסור לחכות ליום הדין – חייבים להגיע כדי לראות, להיחשף כדי לחשוף
סולידריות שייח ג'ראח

גזענות", "פאשיזם", "טרנספר", "חילופי שטחים", "חילופי אוכלוסין".

מלים גדולות. מלים שנשמעות יותר ויותר. כמצע פוליטי, כאזהרה, כתוכנית פעולה או כסיבה להתנגדות. מלים שנאמרות ונכתבות גם על-ידי רבים מאיתנו, שמנסים "לעשות סדר", לאבחן ולהבין טוב יותר את רוח התקופה. אבל איך נראית גזענות ממוסדת? כיצד באה לידי ביטוי אידיאולוגיה של אפליה? באילו אמצעים משתמשת איזו רשות בבואה לעצב מציאות? ואיך, הלכה למעשה, עושים הפרדה?

"תוכנית מתאר", "תוכנית בניין עיר", "שטח תחום השיפוט".

ביטויים מסעירים פחות. משעממים משהו, מרדימים. מלים של ועדות תכנון ובתי משפט. מלים של אותיות קטנות. לא בדיוק החומר שממנו נולדים מאבקים. אלא שתוכניות גדולות מקדמים באותיות קטנות. מי שאמון על העמקת מדיניות האפליה וההפרדה עושה את עבודתו באמצעות אותיות קטנות, תתי סעיפים. זו דרכו של שלטון. זו דרכו של ממסד, שיודע שבדיונים אפורים מיישמים חזון. לא בקול גדול, לא בכיכר העיר.

אבל זה, זה זה. ובמידה רבה ומעשית יותר ממה שאנחנו יודעים. כי יש להודות על האמת: גם אנחנו, פעילים יותר ופחות, לא מכירים מקרוב את הביטויים, את ההתגלמות, של אפליה שיטתית. גם כשיש לנו איזה מושג שמדיניות פסולה מיושמת, אל הפרטים אנחנו לא באמת נחשפים. ולא במקרה. לא מקרי שלרוב האזרחים היהודים בישראל אין הכרות עמוקה ואינטימית עם אזרחים ערבים. לא מקרי שבעת שהולכים ודוחקים קבוצה אחת, גם מרחיקים אותה משותפים אפשריים.

מי מאיתנו שמחכה לצאת את ביתו עת תבוא הקטסטרופה מטעה את עצמו ואולי גם אחרים. "תקראו לי כשיבואו המשאיות", חולפת אולי המחשבה, "אז אבוא ואשכב על הכביש". אלא שהן לא יבואו, כנראה. את הדחיקה מבצעים באמצעים אחרים.

שייח ג'ראח, 5.11.10. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

לא בחולצות חומות מתגלה הגזענות, לא ענודה סמלים שלקוחים מאמצע המאה העשרים. בשקט ביורוקרטי, בוועדות ומנגנונים, ביעילות שלטונית, מעצבים מציאות חיים. בהפקעה סיטונית של קרקעות פרטיות לטובת "פרויקטים לאומיים", בתחימת עיר בתוך גבולות בלתי אפשריים, בריקונה השיטתי ממוסדות ציבוריים, בזימון פעילים חברתיים לחקירות ושיחות עם שירותים ביטחוניים. כך מעמיקים ספק, שקיים ממילא אצל כמיליון אזרחים, בנוגע לכוונות המדינה, בנוגע לתוכניות שמכינה הממשלה.

ולכן גם זה חלק מהתפקיד. במקום להמתין לתסריטי אימה, ליום פקודה דמיוני, להעמיק אצלנו את ההבנה שהכללים משתנים וקווים אדומים נמתחים. להיחשף היום למציאות שמעוצבת עבור כמיליון אזרחים ערבים. ללמוד מקרוב את השיטתיות המאפשרת ערעור על הזכות הבסיסית של בני הארץ הזו לחיות פה. להיות אזרחים. ולהיות שווים.

"מאבק משותף", "סולידריות", "התנגדות עממית".

גם אלו, כמו הראשונות, מלים גדולות. גם הן, כמו הראשונות, מתרגמות לאין ספור פרטים קטנים, צעדים יומיומיים. לפעולות שמטרתן לקדם בנייה של שותפות אמת בין אוכלוסיות שכמעט אינן נפגשות. לכן גם חשוב שניסע לטייבה. שנגיע כדי לראות ונברר בשביל לדעת. שניחשף, כדי שנוכל לחשוף. שניקח חלק בדרך הארוכה שנקראת "בניית אמון", אם לחזור אל המלים הגדולות. בניית אמון, לא בין ראש ממשלה לנשיא או בין לשכה לטרקלין, אלא בין רחוב לרחוב, אזרח לאזרח, אדם לאדם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עודד גלעד

    תודה על טור חשוב.
    בספרו של תומאס פרידמן "חם, שטוח וצפוף" הוא נותן סימנים לעשייה סביבתית משמעותית ומעלה על נס את העיקרון "אם זה לא אפור – זה לא ירוק", כשהכוונה היא לעוצמה האדירה של חוקים ותקנות אפרוריים ומשעממים ביצירת שינוי סביבתי מהותי.

  2. שור

    בג"ץ קבע את הבעלות על בתים בשכונת שמעון הצדיק בלב ירושלים, עיר הבירה של מדינת העם היהודי – ישראל.
    כמה חבל שחבורה של אנשים בעלי דיעה קיצונית מנסה למרוד בהחלטות שיפוטיות של בית המשפט הגבוה לצדק של מדינת ישראל.
    זכור לי ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל, דמוקרט אמיתי, אשר כיבד את החלטת בג"ץ בנושא אלון מורה ואמר: "יש שופטים בירושלים".
    שוב מגלה השמאל הקיצוני את פרצופו האמיתי.

    שור

  3. נורמן

    חברי סולידריות שייח ג'ראח צודקים בתוכן דבריהם, ולכן אני מפגין איתם ותומך במטרה במאה אחוז.

    אבל הדיבור הזה על מאבק עם ערכים זהים הניצבים בפני כולנו (פלסטינים וישראלים), לא תמיד עובד.

    אני לא אומר זאת מתוך גזענות, אלא מתוך שנים של נסיון ליצירת קול משותף עם אזרחים ערבים ותושבי מזרח י-ם, בייחוד עם אלה הלאומנים-פלסטינים.

    הרבה פעמים זה עובד, והערך של זה הוא אדיר, ונכון שאי אפשר להטיף על דו-קיום ללא יצירתו פנימה קודם כל.

    אבל כאשר מגיעים לנושאים של לאומנות (ערבית ויהודית), זכויות נשים, הומואים, דת ומדינה – שם לפעמים קורים פיצוצים ענקיים, כמו שהיו קורים עם רוב אנשי הימין היהודי.

    זו האמת, ידידים. אני לא פוסל את התוכן, אני רק חושב שהקיטש הזה, של ה"ביחד" ו"להכיר אדם לאדם" הוא מיותר. המטרות נכונות, וחובה לעבוד בשיתוף – אבל להתעלם מתופעות של גזענות ואלימות הנפוצות מאוד גם בקרב הערבים, ואולי אף יותר – זה ייפוי של המציאות, הגורם למאבק להראות נאיבי במקרה הטוב, ותלוש במקרה הפחות טוב.

    בהכללה גסה, סט הערכים של השמאל הישראלי, רחוק מאוד מלתאום את הרוב ברחוב הפלסטיני. כמו שהוא רחוק מהרוב בקרב הציונות הדתית.
    חשוב למצוא מכנה משותף עם מיעוט מדוכא ולשלב ידיים במאבק, אך הדרך מלאה תלאות, וישנם גם עקרונות עליהם אסור לנו לוותר, גם כשההתנגדות להם מגיעה ממיעוט מדוכא.