המאבק האמיתי מתחיל

אתמול פורסמו מסקנות ביניים של הוועדה לבחינת המדיניות בנושא משאבי נפט וגז בישראל, הקרויה ועדת ששינסקי. בטח כבר שמעתם ראיונות בנושא וקראתם בעיתונות הכתובה מאמרים מלומדים כאלה או אחרים, ולכן אמעיט בפרטים טכניים ואתייחס לעקרונות הדו"ח.

עד לרגע הפרסום, חששתי שהמסקנות יהיו עמומות וירחיבו את תקבולי המדינה, גם אם לא ברמה משמעותית. לפעמים טוב להתבדות. גם כך ההמלצות מתייחסות בכבוד יתר לחברות הגז בעיקר בכך שתשלומי מס היתר יתחילו רק לאחר שכוסו 150 אחוז מההשקעה. במדינות אחרות, לשם השוואה, המס מתחיל בין 100 אחוז ל-120 אחוז מההשקעה.

מה שחשוב, לדעתי, הוא העיקרון שנקבע במסקנות: משאבי הטבע של הציבור הם אכן שלו. למי שמפיק אותם יש חלק בהם, אבל לא החלק הארי. מובן שעדיף היה שחלקו של הציבור היה 80 אחוז, ולא 66 אחוז, אבל זה לא העניין החשוב ביותר, כרגע.

מובן שצריך להחיל את העיקרון הזה על יתר משאבי הטבע בישראל, כולל כימיקלים לישראל, קרקעות המדינה וכל נכס ציבורי באשר הוא. יש כאן איזושהי התפכחות מכך שליזמים ולמשקיעים מגיעים מירב ההחזרים. אולי זה יתרחב כעת גם לנושאים אחרים ובכלל להבנה שכדאי שלאחרונים שצוברים הון לא תהיה השפעה פוליטית וכלכלית משמעותית על החברה.

בעלי ההון לא יוותרו בקלות, כיון שמדובר לא רק בהשפעה אלא בעשרות רבות של מיליארדים של דולרים, שאמורים היו לזרום לכיסם ופתאום יש סיכוי סביר שהם ישנו כיוון. הם משקיעים במאמציהם עשרות מיליוני דולרים ואף שנכשלו בשלב הראשון אין סיכוי שירפו. למזלנו, הם עדיין חושבים שהפעלת כוח היא התשובה לכל דבר. הם עדיין לא מבינים שההגזמה בדרישות שלהם היא שגרמה להתפכחות מה גם במסדרונות השלטון.

כנראה זה מה שקורה לכאלה שבכיסים שלהם מנופחים עד כדי כך שהם משבשים את יכולת החשיבה שלהם. מלבד תאוות הבצע שלהם שאינה יודעת גבול הם ממשיכים לטעון את אותם טיעונים מפוקפקים ומופרכים שטענו בעבר כאילו דבר לא השתנה. יורם טרובוביץ וגדעון תדמור, שהתעשרו בעשרות מיליוני שקלים כנושאי כלים של בעל הון, לא יכולים לתאר לעצמם שהם טועים ומטעים ושהנה נתגלה קלונם ברבים ולכן הם מתחפרים עוד יותר בעמדותיהם.

אולי יכולת החשיבה שלהם נפגעה, אבל לא כך פוטנציאל ההשפעה שלהם. עד עכשיו היינו בחימום וכעת מתחיל המשחק האמיתי וגם הכסאח האמיתי. לכן, אין להניח לפעולה האזרחית ולסמוך על האוצר, הכנסת או הממשלה. גם התומכים במסקנות הוועדה במוסדות אלה זקוקים לפעולה שכזאת. אני משער שהלחץ הציבורי עד עתה פעל את פעולתו והעמיד מעין נקודת מקסימום שהועדה התייחסה אליה, הלחץ הזה צריך להימשך וביתר שאת.

גם כאשר יתקבלו מסקנות סופיות וישונה החוק, אין זה אומר סוף למאבק, כי אז יוחלט מה עושים עם הכסף הזה. שר האוצר כבר רמז על השקעה בחינוך, אבל זה לא מספיק. צריך ליעד את מיליארדי השקלים הללו בשנה לקראת סוף העשור למשימה האמיתית, שהיא מתן תשובה לאי השוויון והעוני בחברה הישראלית. המאבק הזה יהיה אולי אף קשה מהנוכחי, אבל מי אמר שקשה זה רע.