רפורמה בחדר המורות

הספר "על גב המורות – כוח ומגדר בחינוך" לוקח את קוראיו אל המקומות האפלים של מערכת החינוך ומדגיש את ההקשרים הפוליטיים, הכלכליים והמגדריים של מקצוע ההוראה
חנה בית הלחמי

במסגרת תפקידי כיו"ר ועד הורים בבי"ס יסודי, השנים האחרונות זימנו לי מפגש תכוף ואינטימי עם המורות בסביבה הטבעית והיומיומית שלהן: חדר המורות. מדובר בנשים, רובן חולקות את המרחב ההומה הזה, שאין בו פרטיות ושקשה לבדל בו את עצמך מאחרות או להרוויח רגע של שקט, גם עם תלמידים ותלמידות ועם אנשי מנהלה. הן מתמודדות עם כל מה שהפמיניזם מגדיר במאתיים השנים האחרונות כדיכוי פטריארכלי: מספקות עבודת שירותים סיזיפית שאינה זוכה להערכה או גמול הולמים; סובלות מהעדר הכרה בחשיבותן על ידי ציבור הצרכנים (תלמידים והורים) שבחלקו אף מזכה אותן ביחס מבזה ואלים; והן נטולות נגישות למוקדי קבלת ההחלטות במגוון רחב של נושאים המשפיעים על חייהן – מהחלטות פדגוגיות ועד להחלטה על תנאי העסקתן ועל רף הדרישות מהן.

חוץ מהעובדה המצערת שבראש ארגוני המורות עומדים גברים, אז מדי פעם גם מנחיתים עליהן גנרל או איש היי-טק עתיר תקציבים, שמוביל "רפורמה" שבמסגרתה הוא מנסה לומר להן שהוא יודע את העבודה טוב מהן, מכפיש אותן עד עפר ופוגע בתנאיהן וזכויותיהן התעסוקתיות. הנורא מכל הוא שאפילו חדר ההתכנסות שלהן בהפסקות ובישיבות מקצועיות מאיין את מגדריות המקצוע וקרוי "חדר מורים". המקום בו הן יכולות להתרווח קמעה ולשאוב עידוד אחת מהשנייה – נמצא תחת פיקוח מגדרי של הפטריארך הגדול, והשלט מזכיר להן את זה יומיום, שלא תשכחנה.

מורה (1950). photo: Victor Keppler

בתוך הסביבה הבלתי אפשרית הזאת, עושות המורות והמנהלות את המעשה החשוב ביותר שמדינה יכולה לעשות למען עתידה: חינוך והשכלה.

למותר לציין שכאשר אני מעלה את הטיעונים הללו, יש תמיד מי שמנופפים מולי באגדה האורבנית של "פסיכומטרי 400" של מורות, בארבעת חודשי החופש שלהן (כביכול, זה לא אמיתי), ביום העבודה הקצר (ואיפה השעות בבית, שאינן מתוגמלות?), ב"נוח לאמהות" כגורם יחידי של בחירה במקצוע, ובעוד שלל סטריאוטיפים שמייחסים לעבודה הקשה והחשובה שלהן טפילות חברתית, עצלות, העדר מוטיבציה, בינוניות וכיו"ב.

לכן, כל כך שמחתי כשהתגלגל לידי הספר המצוין שערכו אסתר הרצוג וצביה ולדן – "על גב המורות – כוח ומגדר בחינוך". כעת, יש לי לאן לשלוח את הספקנים, או לפחות את אלו מהם שמונעים מרצון אמיתי ללמוד את הנושא ולתרום את תרומתם לשינוי. אם תרומתם תהיה רק שינוי עמדותיהם ודיבור על כך – גם זו לטובה.

בספר מובאים מחקרים רבים, ניתוח נתונים רחב ומגוון פרשנויות. את הקובץ פותחת אסתר הרצוג במאמר חשוב מאין כמותו על הפוליטיקה של המגדור והחינוך ולמי מועילה הפמיניזציה של המקצוע, וחותמת צביה ולדן בהזמנה להרחיב את המעגל ולהזמין לתוכו לא רק אמהות – אלא גם אבות.

יעל פישביין בוחנת את הכשרת המורות ומתארת את ההעדפה הלא מפתיעה להכשרה דיסציפלינרית (כלומר, התמקצעות בתחומי הוראה, כמו מתמטיקה) בניגוד לניסיון ומחקר בעולם  המראים, שדווקא התמקצעות בכישורים פדגוגיים ודידקטיים של המורות. אלו, נתפסים מתוך סטריאוטיפ כ"טבעיים" (לנשים) ואין טעם להשקיע בהם.

ארנת טורין בוחנת את שביתת המורים ואת הייצוג שניתן לנשים – שהן רוב אוכלוסיית ההוראה – בהנהגת השביתה, בסיקור התקשורתי ובתהליכי המו"מ. נורה רש וורדה סעדה גרגס בוחנות את ניהול בתיה"ס במגזר הערבי (נושא שעלה לאחרונה לכותרות כשכפר שלם בצפון הארץ התגייס למנוע כניסתה לביה"ס של מנהלת שזכתה במכרז, מכיוון שלתפיסתם על גבר מהכפר למלא את התפקיד).

רינה ברקול שואלת מה עושה הצנחת אנשי צבא לתרבות הארגון, ובדרך גם שוברת סטריאוטיפים הפוכים ומייחסת יחס מסור, אכפתי ו"אבהי" של הקצינים במיל. לתלמידי בתיה"ס. יזהר אופלטקה משמיע את קולות המורות הוותיקות, שחשות שהוותק מאפשר להן סוף סוף להשמיע את קול עובדות ההוראה באשר למוטיבציות האמיתיות של הבחירה במקצוע: שליחות חינוכית, מחויבות רגשית לתלמידים, התפתחות מקצועית מתמדת, ידע וניסיון, מנהיגות, אנרגטיות.

אפרת קס באה מתוך הגדרתה של גיליגאן, של הקול כ"תמצית העצמי", ומנתחת ביסודיות מרתקת דווקא את הקול המושתק של המורות, שמביא לפגיעה בתחושת המסוגלות המקצועית שלהן. כמו בהשתקת נשים בכלל, היא מייחסת להשתקה שלושה מעגלים – משפחת המוצא, המשפחה העכשווית והמעגל התעסוקתי. ניסן נווה מביא את קולו של המורה הגבר, שבחר בהוראה ממניעים דומים לאלה של המורות, רק שמניעיו זוכים להכרה והערכה, ואילו של המורות לביטול ועיוות.

חנה קהת מביאה למודעותינו את המאבק המרובד לפיתוח זהות נשית אצל תלמידות הוראה, התודעה הפמיניסטית המתפתחת בחלק מזרמי ההוראה אליהן מוסללות נשים דתיות, ואת המודל הנשי ההנהגתי החסר (הרב הוא תמיד גבר). ברכה אלפרט מדברת על מודעות לשוויון בין המינים בהכשרת מחנכות לגיל הרך ומה באמת מתרחש בגנים.

הספר עוסק בניתוח עולמן של מורות ממגוון נקודות מבט. הוא צמח מדיוני פרלמנט נשים, שנושא הקשר שבין חינוך למגדר עומד על סדר יומו מראשית קיומו. מי שקורא את הספר כולו, מגיע בסופו למסקנה שלא ניתן לנתק את ההקשר הפוליטי, הכלכלי והמגדרי מן ההוראה.

מקצוע ההוראה משקף את יחס החברה בכללותה לנשים וניתן ללמוד ממנו כיצד עובדת הדינמיקה של ההחלשה, הניצול, הדיכוי וההדרה ממרכזי כוח של נשים בישראל. אלו המנגנונים המייצרים, בסופו של דבר, את התוצאה כפי שהיא באה לידי ביטוי עגום בטבלאות הלמ"ס: פערי שכר, ריבוי נשים במקצועות שירותים, מיעוט נשים בדרגות בכירות, כפל תפקידים ועוד.

אני ממליצה לכל מי שיש ילדים בגיל ביה"ס, וחינוכם המגדרי חשוב לו, לקרוא את הספר. הוא מוסיף רבדים חשובים של ידע אודות מה שמניע את מערכת החינוך, וידע זה כוח. גם אם לא נצליח לשנות את המערכת – נוכל לתת לפחות מענה לילדינו ולסביבה הקרובה, שיאפשר להם מבט ביקורתי על המסרים הסמויים בחינוך ואת ההזדמנות לפעול מעט לתמיכה במורות במקומות שבהן הן באמת זקוקות לנו.


על גב המורות – כוח ומגדר בחינוך
עורכות: אסתר הרצוג וצביה ולדן
הוצאת כרמל ירושלים וקרן פרידריך אברט

הכותבת היא פעילה ובלוגרית פמיניסטית, העוסקת בקידום נשים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יהושע רוזין

    במערכת החנוך אין לי כבר ילדים רק נכדים שההורים שלהם דואגים למלא מה שהמורות לאי כולות לתת.
    חוגגים גם עתונאים התקיפים את ה,,חופשות הארוכותוהשעות המועטות".
    שאלתי היא:איך זה שלמרות האגוד המקצועי הגדול ומאבקיו הן ( בעקר הן אבל לא רק) תמיד נמצאות בתחתית סולם השכרוקשור לכך בתחתית המעמד החברתי והרי אנחנו קרויים ,,עם-הספר".

  2. רוני

    ועם זאת – כמי שסיים את מערכת החינוך לפני שנים מעטות יחסית, דומני שמי שיתעלם מהבינוניות שאכן קיימת במערכת (ואני למדתי באחד מבתי הספר הנחשב ל"טובים") יחמיץ חלק מהותי מהעניין. כל זאת, כמובן, מבלי לסתור או לבטל הסברים וניתוחים אחרי שמוצעים בספר, ושאני אשמח לקרוא.