חברותא? תלוי למי

בעוד מערכת החינוך הממלכתית בישראל נאבקת על קיומה, ועדה עלומה של שלושה אנשים מפריטה אותה לטובת מי שחושקים בחינוך אליטיסטי. המקרה של בית הספר "חברותא" כדוגמה
יוסי דהאן

לפני כשנתיים החליטו מספר אנשים להקים בית ספר פרטי, "חברותא" שמו. את היוזמה הוביל דרור אלוני, בעברו מנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב, בעזרת העמותה בעלת השם האירוני חינוך למנהיגות – חברה לתועלת הציבור בע"מ. חזון בית הספר, לטענת אלוני, הינו להכשיר דור מנהיגות עתידי, אנשי חזון ומעוף, משימה שבתי הספר הציבוריים נכשלים בה. אולם מסתבר שעל פי החזון החינוכי של "חברותא", התנאי המרכזי להפוך מנהיג בעל חזון בחברה הישראלית ולזכות בחינוך הערכי שבית הספר הייחודי הזה מעניק הוא היכולת הכלכלית של הוריו של המנהיג העתידי לשלם שכר לימוד בסך 35 אלף שקלים בשנה.

אלוני וחבריו, עם כל הרטוריקה הערכית המנהיגותית שלהם, פשוט החליטו לעגן את הקשר הון-שלטון בתחום החינוך. החזון המתמצה בממון ייצר מנהיגות עתידית אוליגרכית.

ביה"ס "חברותא" (צילום מסך מערוץ 2)

מקימי בית הספר ביקרו בחריפות את מערכת החינוך הציבורי והצהירו מעל כל במה אפשרית שהם אינם מעוניינים באגורה אחת מקופת הציבור. לא חלף זמן רב מהשמעת ההצהרות הערכיות הללו, ואנשי "חברותא" פנו לקבלת רישיון להכרה בבית הספר כבית ספר מוכר שאינו רשמי, בהתאם לחוק הפיקוח. לידיעת הקוראים שאינם מתמצאים בז'רגון המשפטי חינוכי, בקשה להכרה כמוסד מוכר שאינו רשמי בהתאם לחוק משמעותה בקשה לרישיון להפעיל בית ספר. מרגע שבית הספר מקבל הכרה כזו הוא זכאי לתקצוב של המדינה.

משרד החינוך סירב להעניק ל"חברותא" רישיון בטענה שבית הספר אינו עומד בדרישות החוק. החוק במקרה זה הוא תקנות שהתקין שר החינוך רק לפני שנה על מנת לעצור את שיטפון בתי הספר הלא ממלכתיים, הייחודים, הניסויים וכיוצא באלו, שיצרו מסגרות חינוך פרטיות נבדלות במימון ציבורי שפגעו במערכת החינוך הציבורית. התקנות הללו קובעות שרשיון יוענק לבית ספר רק אם הוא יכול להוכיח שהרכב תלמידיו הוא אינטגרטיבי מבחינת יכולות ואמצעים כלכליים, וכן שבית הספר לא פוגע בבתי ספר ממלכתיים, שהוא אינו גורם לירידה במספר התלמידים בכיתות, או לסגירתן של כיתות.

אולם אנשי "חברותא" כמו גם קבוצת הורים ויזמים שפתחו לאחרונה מוסדות חינוך פרטיים וסמי-פרטיים, יודעים שגם התקנות החדשות של שר החינוך לא יצליחו לעצור אותם, כיוון שלצד שר החינוך פועלת ועדה ביורוקרטית עלומה ואוהדת מאד לרעיון הפרטת מערכת החינוך. ועדה ביורוקרטית עלומה זו מכונה ועדת ערר, היא פועלת מתוקף חוק הפיקוח וכל מי שמעוניין לערער על החלטת משרד החינוך שלא להעניק רישיון למוסד החינוכי שהוא וחבריו הקימו רשאי לפנות אליה. וכך במשך שנים מקבלת ועדה זו המורכבת משלושה אנשים, יושב הראש הוא שופט מחוזי בדימוס, החלטות להעניק רישיון לבתי ספר לא ציבוריים שמשרד החינוך מסרב להעניק להם רישיון. החלטות המפוררות את מערכת החינוך הציבורית.

כצפוי, למרות התקנות החדשות והחלטת שר החינוך שלא להעניק רישיון ל"חברותא", החליטה ועדת הערר לקבל את ערעור בית הספר ולהעניק לו רישיון. מקריאת נימוקי החלטת הוועדה קשה שלא להיות מופתע מהמופרכות והאבסורדיות של חלק מהטיעונים העובדתיים, המשפטיים והערכיים שמציגים השופט בדימוס דן ארבל וחברי הוועדה האחרים. ההחלטה רצופה ציטוטים סלקטיביים מפסקי דין שניתנו בהקשרים אחרים שאין להם קשר למקרה הנדון ולעיתים אף סותרים בגלוי את מסקנות הוועדה.

כך, למשל, השופט ארבל בוחן את השאלה האם בית הספר הוא אינטגרטיבי, כלומר האם המעמד הסוציו-אקונומי משפיע על הרכב התלמידים בבית הספר? השופט מקבל את עדות מנכ"ל בית הספר (ללא הצגת ראיות) שאין שום בעיה כזו, כיוון שלדברי המנכ"ל 15% מהתלמידים זוכים למלגה מלאה ו 35% מהתלמידים זוכים למלגה בגובה של 70%. במלים פשוטות, 50% מהתלמידים בבית הספר משלמים 35,000 שקלים בשנה ו-35% משלמים 10,500 שקלים בשנה. הנתון הזה מביא את השופט למסקנה שבית הספר כולל תלמידים "ממצבים סוציו-אקונומיים שונים". כלומר העובדה שבית ספר הכולל 85% אחוזים של תלמידים שמשפחותיהם צריכות לשלם שכר לימוד שבין 10,500 שקלים ל-35,000 שקלים בשנה מעידה על פי דברי השופט על אינטגרציה חברתית. אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות מהמבט הסוציולוגי הייחודי הזה של השופט על החברה הישראלית. עד כאן הרקע הכלכלי של התלמידים.

דרור אלוני, מנהל "חברותא" (צילום מסך מערוץ 2)

מה באשר לרקע החברתי של התלמידים? בבית הספר לומדים 45 תלמידים, שבעה תלמידים מתגוררים ברמת פולג, "באופן שעשוי להעיד על רמה סוציו-אקונומית גבוהה מהרגיל" אומר השופט, אולם לדעתו "ממצא זה מעיד על האינטגרציה בבית הספר, המשלב תלמידים לא רק מאזורים שונים, אלא גם ממצבים סוציו-אקונומיים שונים". בהמשך ההחלטה הוא מציין שהתלמידים מגיעים לבית הספר מהיישובים הבאים: חיפה, קרית אונו, עתלית, כפר שמריהו, קדימה וצורן. כלומר לדעת השופט השילוב של תלמיד אמיד מכפר שמריהו ותלמיד אמיד מקרית אונו, מוכיחה שבית הספר מקיים אינטגרציה חברתית בין תלמידים מאזורים שונים.

מעניין כמה תלמידים מזרחים או אתיופים משכונת דורה הסמוכה בנתניה לומדים ב"חברותא". על מנת להתקבל לבית הספר צריך לעבור ארבעה שלבים של מיון – גם עניין זה אינו מהווה בעיה עבור השופט, והוא מספק ראיה אודות "תלמיד בעל הישגים לא-גבוהים, שהצליח להתקבל כתלמיד מן המניין". אכן, הוכחה ניצחת לתהליך מיון שוויוני והוגן. האם בחנה הוועדה (שהשערתי שהרכבה לאורך השנים לא היה אינטגרטיבי במיוחד, ועדות שבראשן עמדו שופטי ושופטות בתי משפט מחוזיים – קבוצה הומוגנית מאד מבחינה לאומית, אתנית, כלכלית וחברתית) כמה ילדים בעלי צרכים מיוחדים לומדים בבית הספר?

כאמור, התקנות החדשות שהותקנו לפני שנה קובעות שאין להעניק רישיון לבית הספר אם הוא פוגע בבתי ספר ממלכתיים אחרים. חברי הוועדה מתעלמים לחלוטין מהתקנה הנ"ל, וזאת על סמך הטענה כי ועדות ערר אחרות קבעו שאין לשקול במתן רישיון לבית ספר האם הוא פוגע בבתי ספר ממלכתיים סמוכים באזור. זהו טיעון אבסורדי משני טעמים, ראשית, שהרי התקנות החדשות הותקנו בדיוק מטעם זה. כלומר, כיוון שהחלטות ועדות ערר בעבר התעלמו משיקול זה. הוועדה פשוט טוענת שאפשר להתעלם מהתקנות, כלומר להתעלם מהחוק. שנית, מדוע לא צריך לשקול האם הקמת בית ספר פרטי לא פוגעת בבתי ספר ממלכתיים ובקופה הציבורית, שקשה לומר שהם אינם בגדר אינטרסים ציבוריים.

השופט ארבל מעלה על נס את ערך הפלורליזם החינוכי בחינוך הישראלי, ונדמה שהוא מתייחס אליו כערך מוחלט הגובר על כל שיקול אחר. פלורליזם חינוכי וזכויותיהן של קבוצות לאוטונומיה חינוכית הם בעלי חשיבות בעיקר כאשר מדובר בקבוצות בעלות אורח חיים תרבותי מובחן, קבוצות דתיות, אתניות או לאומיות, איזה אורח חיים ייחודי בדיוק מייצגים דרור אלוני והורי התלמידים בחברותא, מלבד הרצון לזכות בחינוך פרטי אליטיסטי? זכותם של הורים לעצב את חינוך ילדיהם ולהקים מסגרות חינוכיות נפרדות אינה ערך מוחלט, וודאי אינה ערך בעל משקל כבד כאשר מדובר בהתנגשות בינה לבין עקרון שוויון ההזדמנויות ובין האינטרס הציבורי לממש עקרון זה (כאן מן הראוי היה להרחיב את הדיון הפילוסופי חינוכי עקרוני הזה, אבל הפוסט הזה ארוך גם כך, ואני מקווה לעשות את זה בקרוב באחד הפוסטים הקרובים).

השופט ארבל מודה שייתכן ומתן רישיון לבית ספר פרטי עלול לפגוע בעתיד במערכת החינוך, אולם סמכויות הוועדה הן רק לדון במקרה הספציפי בהווה. לצורך ההחלטה הוא מצטט החלטות ועדה קודמות שאף הן עסקו בבית ספר ספציפי אחד. וכך בשיטת עוד דונם ועוד בית ספר מכרסמת הוועדה בבתי הספר הציבוריים ומעניקה רשיונות ולגיטימציה להקמתו של מגזר חינוכי פרטי במימון המדינה. כל החלטה כזו מאותת ליזמים דוגמת אלוני וחבריו, "הקימו בתי ספר פרטיים, אל תחששו ממשרד החינוך. אנחנו כבר נספק לכם את הרישיון בתוספת חותמת כשרות". וכך מעל ראשיהם של חברי הכנסת, שר החינוך, ראשי הרשויות המקומיות והציבור, מפריטה ועדה עלומה בת שלושה חברים שלא נבחרו על ידי איש את מערכת החינוך הישראלית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אירית

    חבל באמת שמערכת החינוך הממלכתית ירדה לטואלט, זה לא דבר משמח, אבל זו כבר עובדה גמורה. אתה מנסה לתקוף את הסימפטום, זה לא יועיל לאף אחד חוץ מאשר להוציא ונטילציה נפשית (עניין חשוב גם כן).
    זה לא משנה אם בשכונת רחביה או רעננה "מנכסים" משאבים ציבוריים ועושים בית ספר ממלכתי לעשירים בלבד (הם גם מקבלים ארוחות מסובסדות ממפעל ההסעדה לעניים), או שבונים בית ספר פרטי ומשלמים מהכיס ואז לוקחים את ההחזר ממשרד החינוך. בכל מקרה, חלוקת המשאבים בישראל עברה לעקרון החזירי ש"מי שיש יותר מקבל יותר", זה המתכון שאנחנו מכירים וסופו גם מוכר, ואין לטפל בזוטות. היום זה מלחמת השרדות נטו, איש בגרונו של רעהו, וכל הסדר כשר. אתה יכול להציע עזרה הדדית למי שנופל בבור ומצוי בין מקורביך או חבריך, זה בעצמו יוביל לדוגמא וחינוך לערכים יותר מאשר כל הנחלה יזומה וצבועה של "ערכים".

    האם מישהו אצלכם חשב להקים קרנות גמ"ח חילוניות ? אני משערת שקשה להוציא עשרים ש"ח מהמלומדים פה, לטובת שכונת "דורה" בנתניה ואפילו לשכנים שלהם. טול קורה.
    אם העשירים מרמת פולג יתנו מלגה לילד עני אחד, זה יותר השפעה על העולם מאשר כל הדיבורים פה.

    שמענו שהבן של ג'ומס התחתן עם הבת של משה תאומים…כל אחד דואג לילד שלו, ולתחת שלו, וזה המצב.

    המאמר שלך הוא שליפה מהמלחמה של אתמול, לא שאין לי סימפטיה, היינו רוצים שזה ישנה למישהו, אבל השיירה תעבור, והעשירים יקבלו את הסובסידיה מהמשרד, ואם לא בצורה כזו אז אחרת שאותה אפילו לא תוכל לבקר או לדעת עליה (מכרזים וכיוצב בחושך).

  2. יואב

    האם אי-פעם הוגש ערעור לבג"צ על החלטות הועדה?

  3. שושנה גבאי

    כיצד מגישים ערעור על ועדת הערר ואיפה? כיצד אפשר להצטרף לקבוצה הנלחמת בענין זה ?

  4. דב פוניו

    מסכים עם אירית לחלוטין. התופעה היא קצה הקרחון. לפרק את הקרחון צריך פצצות עומק ולא כמה גרגירי אפונה
    ( לא יועיל-לא יזיק?)
    הבעיה שלשמאל אין נכונות להתאחד ולעשות מגבית לרכוש פצצות עומק ומסתפקים באפונים. אבל כאשר האוניה תטבע, הכרישים לא יבחינו בין שמאל לימין.

  5. עמית כהן

    כאיזה מוסד לעידוד מצוינות ללא קשר למעמד הכלכלי.
    אבל זו טענה ממש מוזרה בהתחשב בעובדות.
    הרי יש בתי ספר למחוננים, לא על זה מדובר כאן.
    מדובר על בתי ספר לעשירים, כל מי שיש לו 35 אלף בשנה לשלם לבית הספר (ועוד כמה עלי תאנה שיכולים לשלם קצת פחות מזה) יכנס לבית ספר ובכך ינותק מהציבור הכללי ויכנס לתוך איזה שהוא מעמד אריסטורקטי.

    מערכת החינוך בונה את החברה העתידית, ולא כך אנחנו רוצים לבנות את החברה שלנו.
    זה שהמצב הנוכחי גרוע זו לא סיבה למסד אותו – בדיוק ההפך.

  6. שי כנעני

    הניתוח של יוסי דהאן נכון לחלוטין. אולם הוא מתעלם מהבעיה החוקית. יש סתירות בתוך חוקי החינוך והתקנות שהתקין שר החינוך לפני כשנה לא מהוות תרופה להן. צריך לשנות את החוקים ולהפריד בין מתן רישיון לבין מימון משרד החינוך.

  7. חנה קים

    ואני יכולה להעיד על כך באופן אישי. בית ספר חדש לילדים ובוגרים מהספקטרום האוטיסטי שנפתח השנה, לאחר מאבק בן שנה של הורי הילדים, בגבעת עדה – הוא "פיילוט" של משרד החינוך ושל המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה. הגורם האחרון מאיים כל הזמן על ההורים שאם בית הספר לא יהיה ריווחי – הוא יועבר לגורם פרטי, לארגון למטרות רווח.
    בבית הספר הזה לומדים ילדים ובוגרים למשפחות חרדיות, דתיות-לאומיות, מסורתיים, חילונים, עולים וותיקים, אתיופים ורוסים, ערב-רב. ילדים ובוגרים ממשפחות עניות ואמידות. כולם ביחד. ולמרות כל זאת חרב ההפרטה עומדת מעל לראשי ההורים, ומאיימת שילדיהם חסרי-הישע ייהפכו לבני-ערובה של ארגון פרטי למטרות רווח.
    מאחר והמועצה המקומית נמצאת בגרעון אסטרונומי, לא מועברים לילדי בית הספר כל המרכיבים הדרושים לילדים מהספקטרום האוטיסטי – מטיפולי תקשורת אישיים, וטיפולים פרא-רפואיים.
    כך שכדאי שכל הגולשים ידעו – זה לא רק בתי ספר ייחודיים שצצים כפטריות ומבקשים לאחר תהליך סלקציה מזעזע תמיכה תקציבית מהמדינה. אלו גם בתי ספר האמורים לשרת את חסרי-הישע, המוגבלים והנכים.

  8. עודד גלעד

    חברותא אינה רק בית ספר של ההון, אלא שהוא בגלוי מתיימר להביא את דרדקי ההון אל השלטון, אל המנהיגות.
    זהו החזון, או החז-הון של דרור אלוני: שהם ינהיגו את גדודי הרעבים של המחר אלה כנגד אלה, ויגזרו את הקופון כמיטב המסורת של אבותיהם.

  9. נתן.

    מי שרוצה שילדיו יקבלו חינוך טוב והתיאש ממערכת החינוך הקימת והיכולת לשנותה במצב הפוליטי הנוכחי- סוף סוף יש לו כתובת .

    כל השאר שימשיכו להצביע לביבי ליברמן וישי שמשתינים עליהם בקשת.

  10. אזרחית שלא הולכת שולל אחרי פופליזים זול

    ממש צביעות.
    נראה אותך מדבר על בתי הספר הפרטיים של החרדים. הרי משם הכל התחיל.
    אבל נוח לדבר שוב על הנושא הפופוליסטי של בתי ספר אליטיסטיים ועל האינטגרצייה שנכשלה והכשילה את מערכת החינוך, מיום כפייתה.
    אם לחרדים מותר, בתוקף החוק – לכולם מותר.

  11. דב פוניו

    יש המון טחנות רוח להלחם נגדם. זה לא הכרחי בו זמנית- בוודאי לא כאשר הן מופעלות על ידי רוחות מכוונים שונים.
    עיקר הסלחנות לבתי הספר החרדים בגלל משטר מפלגתי מעוות-בו נכנעים למגזר הדתי
    לכל אורך הקו(פטור הישיבות משרות צבאי, אי הפעלת תחבורה צבורית בשבת…הרשימה ארוכה ומגוונת).
    בית הספר "חברותא" הינו תוצר מובהק של העשירון העליון, לטפח את מנהיגות דור ההמשך.הגדרת אלוני: "חברה לתועלת הציבור" היא מכוונת לציבור מסויים.
    אם את רואה בהזכרת הנושא פופוליזם זול, הרי במקרה הטוב זו זוית ראיה צרה. אפשר גם שבכוונתך להסיט את תשומת הלב מפרשת "חברותא" אשר לדעתי עמדת פני עצמה.
    הייתי חש יותר אמון כלפי מי שאינו מסתתר אחרי אלמוניות.

  12. מריגל

    החלופה היא להלחם בדינוזאור הקרוי משרד החינוך או פשוט נגד מדינת ישראל. הכוונה שלאורך השנים החינוך ירד למתחת לכל יחס שמאפשר להתגאות ב,אלא הבושה, המבוכה והכאב גדולים הם.
    1. מעל 25 תלמידים בכיתה – בושה, אחיזת עיניים – אי אפשר כך לגעת בתלמיד, בליבו, יצירתיותו, חכמתו.
    כך מנמיכים ומרדדים
    2. מורים – אין אפשרות לבחור כח אדם איכותי, יצירתי, אינטליגנטי – מי הולך לעבוד, גם אם זוהי "שליחות" (לא ממש מאמינה בזה)בתנאי עבודה מבישים – גם טכנים וגם כלכליים.
    3. תפקיד המבוגרים – נשחק.
    אני בא מעולם החינוך ועובדת בבית ספר פרטי, אני לא מהמגזר העשיר, ממש לא, אך במקום הפרטי – נוגעים בליבו של התלמיד, בחכמתו ובפוטינציאל שלו. בוחרים את המורים – אכן בני אדם איכותיים.
    אם הייתי הורה בעל אמצעים (לא כל בעלי האמצעים ממש מושחתים), הייתי בוחרת במוסד חינוך שנותן את כל הנ"ל לילדי, הרי המדינה שלי לא מתביישת לאכלס כיתות עם 35-40 תלמידים ולהעניק למחנכיו משכורות ותנאי עבודה כפי שהיא עושה, למה שאזרחים, ללא שאיפות פוליטיות יתביישו לשלוח את ילדיהם לבית ספר שמעניק להם את כל מה שמוסד חינוכי צריך להעניק גם מבלי להיות עשיר.
    בסופו של דבר, רק תחרות וחלופה אמיתית אולי תעלה את החינוך לסדר היום של מדינת ישראל, אולי תביא את "מנהיגינו" לא רק להכריז שהחינוך הוא הדבר החשוב אלא יפעלו בשקט, ללא כותרות לשנות את המצב.
    רק מי שעוסק בחינוך יודע שאין מקצוע כזה מעניין, מפתח ומשפיע – בעל עוצמות. אך נגד טחנות רוח (הדינוזאור) גם דון קישוט התקשה מאוד וגם ויתר.
    מריגל – חינוכאית הנשמה.

  13. אורי יעקב

    הכתובת לבקורת המוצדקת של דהן אינה צריכה להיות חברותא או ועדת הערר. הרי שר הינוך התקין תקנות ראיות אבל ניתן לעקוף אותן על יד ועדת ערר לכן הכתובת לבקורת היא השר. חברותה והוועדה אינם פועלים במחשכים אלא על פי חוק ומי מחוקק חוקים הכנסת. זה דומה לבקורת על הטייקונים. קשרי הון שלטון הם תוצאה של חוקים המאפשרים לטייקונים לרכז בידיהם כוח כלכלי ופוליטי באופן חוקי. את החוקים הכלכליים את הריכוזיות קובעים בכנסת לכן מה לנו כי נלין על הטייקונים הכתובת למדינות הכלכלית שמפלה, גורמת ליוקר המחייה, להגברת פערים חברתיים, לעוני נורא היא הכנסת. הנה הכנסת על מנת לכסות את ערוותה שיחררה את הרכוזיות בענף הסלולר אבל רק כעלה תאנה. כלומר זרקו איזה עצם כדי להשתיק את המחאה. דהן ודומיו טועים כאשר הם מפנים את עיקר מאמציהם כלפי מי שאינם נושאים באחריות ציבורית ואינם חייבים דבר לאיש. יש למקד את המאבק רק בנבחרים. רק בידי מי שקיבלו כפקדון את השלטון מהציבור על מנת לנהל את ענייני המדינה והציבור באופן הוגן וממלכתי לטובת כלל הציבור. אבל בחצי יובל האחרון שורר בישראל משטר אולגרכי. ברית בין כמה אליטות ובתוכם האליטה של שלטון החוק חברו יחד והפכו את ישראל לאוליגרכיה. קשרי שלטון החוק שלטון הם שורש הבעיה. הם שנותנים את מטריית ההגנה לכל קשרי השחיתות האחרים עם השלטון. היה זה בג"צ שדחה את כל העתירות לחיים בכבוד שיכול היה לגזור מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אבל בשל הקשרים בין האליטות הוא דחה את כולן ובכך הפקיר את הציבור בידי כוחות השוק האמתניים הקשורים לשלטון ובשיטת הדלת המסתובבת מקבלים ונותנים זה לזה. ראו היכן עובדים נערי האוצר, הרגולטורים והפוליטיקאים לאחר שפרשו מהשירות הציבורי וכמה הם מרוויחים. אולמרט למשל מועסק כיועץ בכשר עתק בקבוצת ליבנת שבה שותף דנקנר.