הבושה כבר כאן

נאמנות, בגידה, חתרנות – כל המונחים שליוו את המקרתיזם נמצאים בדיון על האמנים ואריאל
ליסה גולדמן

ב-1941, זמן קצר אחרי שארה"ב הצטרפה למלחמת העולם השנייה, הצביע הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט בנאומו על מצב האומה על ארבע חירויות, כמסגרת לערכים הדמוקרטיים המהותיים שבשמם ועליהם מתבקשים אמריקאים לצאת לקרב.

ארבע החירויות הן:

1. חופש הדיבור והביטוי.

2. חופש הפולחן.

3. החופש ממחסור.

4. החופש מפחד.

זמן קצר לאחר מכן, האמן האמריקאי נורמן רוקוול צייר ארבע אילוסטרציות לכל אחת מן החירויות. הן פורסמו ברצף על כריכת "סאטרדיי איוונינג פוסט" בליווי חיבור אודותיהן. משרד האוצר בעת המלחמה אימץ את האיורים של רוקוול כדי לגייס כסף לאג"ח מלחמה: "הצילו את חופש הדיבור: קנו אג"ח מלחמה!", קראו הפוסטרים. הרעיון היה שארה"ב תצטרף לבריטניה (ומושבות הכתר) כדי להביס את המשטרים הטוטליטריים של גרמניה, איטליה ויפאן – שוללות חירויות אלו.

Four Freedoms, oil on canvas, Norman Rockwell, 1943

בישראל של היום, שנוסדה כמדינה דמוקרטית, הממשלה אמורה להגן על חופש הדיבור; אבל בזמן האחרון נראה שהממשלה עושה כל שביכולתה דווקא בכדי לדכא אותו. כמו שכתב יובל בן עמי במאמרו "My prime minister described me as a backstabber", נהיה פחות ופחות מקובל להביע דעה שסוטה מהקונצנזוס. בן עמי מתכוון בעיקר לאמירה של בנימין נתניהו על השחקנים שמסרבים להופיע באריאל, כמי "שחותכים בבשר של כולנו".

היכל התרבות באריאל, שנתניהו מתפאר בהיותו שותף במאמצים להקמתו, נמצא בהתנחלות הגדולה ביותר בגדה המערבית. השחקנים שבחרו להחרים אותו עשו זאת כי הם מתנגדים לכיבוש. בתגובה, ראש הממשלה מתאר אותם כבוגדים ושרת החינוך והספורט מקדמת הצעה להתניית מימון ממשלתי בהסכמה להופיע בהתנחלויות. המשמעות היא שתימנע מאותם אמנים בפועל זכותם הדמוקרטית לחופש הדיבור, מכיוון שכמעט כל אנשי הקולנוע והתיאטרון בישראל תלויים במימון ציבורי כלשהו – כמו בכל דמוקרטיה מערבית.

קצת אחרי מלחמת העולם השנייה, בשיא המלחמה הקרה והגל השני של ה-Red Scare בארה"ב, סנאטור ג'וזף מקארתי יצר אווירה של פחד על ידי האשמת אלפי אמריקאים בעלי שם בחוסר נאמנות ובתמיכה או אהדה לקומוניזם. אזרחים כמו זמר הפולק המפורסם פיט סיגר נכנסו לרשימה השחורה, דבר שמנע מהם להופיע או להתראיין ברדיו ובטלוויזיה. הם איבדו את משרותיהם, נכנסו לכלא וצפו בקריירות שלהם מתרסקות לאחר שהואשמו – לרוב בעזרת ראיות קלושות או אמצעים שנקבעו לאחר מכן כלא חוקתיים – בזיקה לקומוניזם.

אלפים אחרים, בהם אנשי תרבות בולטים, נמנעו עקב כך מהבעת דעות הסוטות מהנורמות שהשית מקארתי, שמא יצפו גם בקריירות שלהם מתרסקות כליל. מחזהו של ארתור מילר מ-53', "ציד המכשפות", שעסק כביכול במשפטי המכשפות בסיילם ב-1692, הוא אלגוריה מפורסמת למקארתיזם. המונח בשימוש של ימינו מתייחס להאשמות שווא בחוסר נאמנות, חתרנות או בגידה. הוא מתאר אווירה של צנזורה עצמית המבוססת על פחד.

The Crucible, by Arthur Miller

בארה"ב, המקארתיזם נחשב כפרק מביש בהיסטוריה האמריקאית.

בישראל, עדיין לא מרגישים את הבושה.

המאמר פורסם במקור באנגלית בפרויקט דמוקרטיה

הכותבת היא בלוגרית ועורכת במגזין המקוון 972

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור מלחי

    הרי מקארתי לא רדף (רק) אנשי רוח שהיו קומוניסטים בגלוי והחרימו בעלי הון, למשל.
    האם אין הבדל בין "דעה" ל-"מעשה" (כפי חרם)? האם מישהו "רדף" את השחקנים לפני החרם- הלא דיעותיהם היו זהות!

    בוא ניקח אנלוגיה אחרת: השחקן א' מצביע ליברמן וחושב שאום-אל-פחם לא צריכה להיות חלק מישראל, ולכן הוא מחרים אותה. האם יש לו מקום בתיאטרון ישראלי?