• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

להרים את המסך

מעולם לא היה התיאטרון הישראלי פוליטי כמו בחודשים האחרונים. כעת צריך לדאוג שחלק מהלהט הזה יגיע גם אל הבמה
סיני פתר

מעולם לא היה התיאטרון הישראלי פוליטי כמו בחודשים האחרונים, מאז יצא לאור מכתב האמנים הממאנים להופיע באריאל. גלי ההדף של "מכתב האמנים", שהתפרסם בסוף אוגוסט, ממשיכים להדהד באמצעי התקשורת ואליהם נספחות זירות נוספות של עשייה אמנותית, כמו עצומות התמיכה של האקדמאים והסופרים הבולטים ובאחרונה גם מכתבם התומך של בכירי תעשיית הקולנוע הישראלית.

האומנם יש תיאטרון פוליטי בישראל? בפועל, הוא כמעט ולא מתקיים על במות התיאטרונים הציבוריים. הוא מגיח פה ושם בחללי פרינג' ביפו ובתל אביב, בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ובכמה מקומות אחרים. עם זאת, הוא זוכה לעדנה בזירות אחרות לגמרי; למשל, בזירת המאבק העממי נגד הגדר. בבילעין צעדו השנה מפגינים שנראו, התנועעו ודיברו כמו בני הנאבי הכחולים מהסרט המצליח "אווטאר". המשל והאירוע התיאטרוני הזה עובדים. אליהם נוסף אפילו גז מדמיע צה"לי שמפיל את האוואטרים ארצה, כמו בתיאטרון חי ונושם ומשתעל.

במיצג אחר של חברי "לוחמים לשלום" שנערך לא מכבר בנפת טול כרם, הם ביימו יחד עם תושבים מקומיים התקלות אזרחית מול מחסום צה"לי, והשבוע היתה זו קבוצה מוכשרת של פעילים ופעילות שהזכירה לבאי "פורגי ובס" בלב תל אביב כמה קרוב האפרטהייד – נושא ההפקה הדרום-אפריקנית – לבניין האופרה הישראלית. כאן ועכשיו.

והנה הופיע "מכתב אנשי התיאטרון"ʻ,רובם ככולם אנשי התיאטראות הרפרטואריים שמסרבים להופיע באריאל, ויצר אפקט פוליטי חסר תקדים. בעבר הרחוק, הצגות של חנוך לוין כמו "מלכת האמבטיה" ו"הפטריוט" יצרו אפקט דומה של ריגשה ציבורית – בעדן ונגדן. בעבר, זירת העימות היתה העשייה האמנותית עצמה – המלה, הדימוי, החלל הבימתי, הדמויות וכל מה שמשתמע מהם כלפי המציאות הקונקרטית.

שרת התרבות וראש עיריית אריאל בטקס הפתיחה להיכל התרבות באריאל

האם המסקנה היא שצריך לעבור מעכשיו למיצגי מחאה ולכתיבת הצהרות ולוותר על מלאכת יצירת הדימויים התיאטרליים בשירותו של מאבק כזה או אחר? לאו דווקא. זירת התיאטרון המוכרת לנו, אם מעל במות משובחות או בתוך חללים אלטרנטיביים, נותרה עדיין המעבדה המתאימה להטלת ספק, להצגה ביקורתית של חומרי מציאות ולהתססת שיח, שבו יידונו ענייני דיומא, סוגיות עבר וסיכויי המחר בשפת התיאטרון. לעשייה המורכבת הכרוכה בעיבוד חומרי מציאות לשפה אמנותית אין תחליף באמצעות הצהרה כזו או אחרת.

כמה הצגות על במותינו עוסקות בימים אלה בפן כזה או אחר של הסכסוך הישראלי-ערבי או אף במשל רחוק עליו? אם נערוך ספירת מלאי נמצא כי אין כמעט הצגות בתיאטראות הרפרטואריים הנוגעות בסכסוך.

איך קורה שדווקא אצלנו, במקום שבו מועלות עשרות הפקות תיאטרון מקוריות ומול קהל צופים גדול (באופן יחסי לעולם המערבי) – יש הדרה של הסכסוך ושל השלכותיו מהשיח התיאטרוני? איך ניתן להסביר את ההבדל העצום בעניין זה בין התיאטרון לבין הקולנוע הישראלי, ואף בין התיאטרון לבין תחום האמנות הפלסטית הישראלית?

אם נשאל מנהלי תיאטרונים ושאר מקבלי החלטות, נשמע  מן הסתם את התשובה הלגיטימית: הביאו לנו מחזה טוב על הסכסוך, ונעלה אותו. אני מכיר כמה וכמה מחזות כאלה, שההתלבטות לגבי העלאתם לוותה באמירה "אם כבר מעיזים לטפל בנושא כזה ובצורה כזאת – מן הראוי שזה יהיה טקסט משובח".

לכאורה, במקום בו העיסוק בסכסוך רווי לאורך השנים בקלישאות מעייפות, מה יותר נכון מן הרצון לפרוץ דרך עם תוכן וצורה מצוינים? אלא שמהאמירה הזאת נעדרות תחושות המגויסות, המחויבות והדחיפות שנחוצות כל כך. בשנות ה-70 וה-80, חשו כמה ממובילי הדרך בתיאטרון הישראלי צורך להפרות עשייה תיאטרונית שתעסוק, בין השאר, ובאופן לא רומנטי, ביחיד מול החוויה הציונית ("ליל העשרים"), במצוקתה של "ישראל השנייה והשלישית" ("קריזה" ,"אופנים לשנה"), בסכנת הפונדמנטליזם של המתנחלים מהצד האחר של הקו הירוק ("חבלי משיח") ובלהבות הגזענות הגואות בתוך הקו הירוק ("הפלשתינאית"). בכל המקרים האלה נוצרו מעבדות שהציפו עבודות תיאטרון ,שהיו רחוקות מן המושג של "Well-Made Play". הן נועדו ליצור אמירה וצורה שיטלטלו את השיח הציבורי ויטשטשו את הקו המפריד בין שיח "פוליטי" לשיח תיאטרוני. ואכן, הפרויקטים, הכתיבה האינטנסיבית, הפולמוסים הציבוריים יצרו יחד איכות ועוצמה, עד שפצצות הסרחון שהוטלו על "סינדרום ירושלים" ב-1987 ("תיאטרון חיפה") החלישו את תנופתן.

הפגנה בעד החרמת היכל התרבות באריאל

האם יכולה להיות תחושת דחיפות ומגויסות עזה יותר מזאת שתובעת מאתנו המציאות הנוכחית? כאשר מרחפת מעלינו סכנה של מלחמה עתידית המאיימת על כל המרחב האזרחי, כאשר רעיון הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" מתעמת עם מפעל ההתנחלות היהודי ועם הפונדמנטליזם המוסלמי, כאשר חוזר ומתחדש הדיבור הגלוי על טרנספר לערביי ישראל, כאשר הצבא הישראלי מואשם ברחבי העולם בביצוע פשעי מלחמה, כאשר מתבהר לנו יותר מאי פעם הקשר בין הון-ביטחון-שלטון, האם לא ראוי שהתיאטרון יעלה את השאלות המוסריות המכריעות לגבי עתידנו במקום הזה?

ייתכן והתיאטרון הציבורי לא יכול, גם כשהוא רוצה. התקציבים הציבוריים הנמוכים מאלצים אותו להעלות הפקות עתירות רייטינג במקום לאתגר את קהליו. המכונה התיאטרונית המשומנת לומדת להקשיב לרחשי הקהל הנמלט מן השיח הביקורתי אל תוך קונסנזוס ימין-מרכז חמים ונעים.

אם משהו יכול לנחם את המעטים שחשים מצוקה עקב המצב, זו העובדה שכבר עברנו זמנים כאלה. אחרי מלחמת ששת הימים היתה כמעט כל הארץ ימין מתלהם ונתון באופוריה. תיאטרון הקאמרי המתין, אם כך, כמה שנים לפני שהעז לפתוח דלת לטקסט חתרני כמו "מלכת אמבטיה".

מלכת אמבטיה

ההמשך ידוע. צופי תיאטרון מזועזעים רגמו בעגבניות את במת ההצגה, שעליה הציבו להם השחקנים מראה ושרו: "אנחנו אנשי בסדר, אנשי בסדר/ אנשי בסדר גמור/ אצבע בתחת ושיר בגרון/ כי טוב מסריח וחם". ההפקה נפלה, אבל הדלתות נפתחו.

חנוך לוין נהפך למחזאי מרכזי ומוביל בתיאטרון הישראלי, ולמרבה האירוניה אף חש בהמשך כי תם זמנה של הסאטירה הפוליטית שלו.

אפשר שכמה צעירים מוכשרים מסתובבים בינינו ובראשיהם  טקסטים א-לה לוין של המאה ה-21, אבל אי אפשר להמתין להבשלתם. לכן, צריך לתת הזדמנות למחזות דליקים (חלקם מוטמנים במגירות המנהלים האמנותיים), ליצור פרויקטים חדשים, להתחייב ולהעיז. טקסטים כאלה, שיבשילו להפקות תיאטרון מעוררות עניין, יהיו עילה מצוינת לחזור ולהופיע איתן גם מול מתנחלים, ובכל מקום שבו תתאפשר זירה תיאטרונית חופשית ופתוחה להחלפת עמדות.

כל האמור לעיל אינו ממעיט מחשיבות ההצהרה האזרחית האמיצה של השחקנים חותמי "מכתב האמנים", עמידה שממלאה חלל ריק בהעדרו של מחנה שלום פעיל ומתסיס.

הכותב הוא במאי תיאטרון

כנראה שיעניין אותך גם: