הקרב על הארנונה

מאבקה של מצפה רמון מול מועצה אזורית רמת הנגב לקבלת ארנונה מבסיסי הצבא הסמוכים, חושף את האפלייה ההיסטורית של ערי הפיתוח ואת העובדה שהמועצות האזוריות משמשות כלי בייהוד המרחב
ארז צפדיה

עוד סיבוב התגוששות על חלוקת ארנונה בין ערי פיתוח ומועצות אזוריות. השבוע התייצבו בזירה מצפה רמון ורמת נגב. מצפה רמון תובעת את הארנונה מבסיסי הצבא הסמוכים לה – סכום לא קטן של 14 מיליון שקלים בשנה. אמנם רבים ממשרתי הקבע בבסיסים גרים במצפה רמון, אך בגלל מיקומם בשטחה המוניציפלי של המועצה האזורית רמת נגב, כספי הארנונה אינם מגיעים לקופתה של מצפה רמון.

מדובר בנתח חשוב בהכנסותיהן של שתי רשויות הממוקמות בפריפריה הרחוקה של ישראל: על-פי נתוני הלמ"ס,1 בשנת 2008 גבתה מצפה רמון כ-15 מיליון שקלים ארנונה, מתוכם כ-9 מיליון שקלים ממבנים שאינם משמשים למגורים (עסקים, תעשייה, מלונות, מבני ציבור ועוד). בשנה זו נאמדו הכנסותיה של רמת נגב מארנונה ב-40 מיליון שקלים, ומתוכם כ-35 מיליון שקלים ממבנים שאינם משמשים למגורים. במצפה רמון גרו באותה שנה 4,500 תושבים, וביישובי רמת נגב – 6,300 תושבים.

בסיסי צבא באזור הנגב הם מקור חשוב בהכנסותיהן של הרשויות המקומיות. משנת 1997 נדרשת מערכת הביטחון לשאת בתשלומי ארנונה, אגרות והיטלים לרשויות המקומיות שבשטחן מתקני צבא. כבר היום ממוקמים בנגב בסיסי צבא רבים. שלושה בסיסים נוספים עתירי קרקע ועתירי שטח בנוי (ולכן עתירי ארנונה) עתידים לעבור אל האזור ממרכז הארץ לדרומה. דרישתה של מצפה רמון לקבלת כספי הארנונה מן הצבא היא בגדר יריית פתיחה למאבקים עתידיים, שכן הבסיסים שיועתקו מן המרכז לנגב ימוקמו בשטחי המועצות האזוריות בני שמעון ורמת נגב, והרשויות המקומיות באר שבע ועומר. ערי הפיתוח הפזורות בנגב אינן אמורות ליהנות מפירות הארנונה.

חזית בניין המועצה המקומית מצפה רמון. צילום: מיכאל יעקובסון
כלא רמון

מהו הרקע לאי-צדק מרחבי זה? תיאוריית התכנון האזורית הקלאסית מבוססת על דגם של עיר מרכזית שמספקת שירותים לסביבתה הכפרית, ובכללם שירותים מוניציפאליים. ניתן להקיש ממבנה זה כי העיר היא זו החולשת על השטחים הכפריים בסביבתה. בשנותיה הראשונות של המדינה המתכננים אמצו תובנה זו והציעו את ערי הפיתוח כמרכזי שירותים לסביבתן הכפרית.

אולם הדומיננטיות הפוליטית של תנועות ההתיישבות באותה עת מנעה הכפפתם של היישובים הכפריים-שיתופיים תחת מרותן המוניציפאלית של ערי הפיתוח. היא גם שימרה הפרדה מלאה בין יישובים כפריים-שיתופיים לבין יישובים עירוניים, והפרדה כמעט מלאה בין יישובים כפריים-שיתופיים לבין אלה הכפריים שאינם שיתופיים, דהיינו מושביי העולים. ערי הפיתוח נותרו בעלות מרווח פעולה מרחבי צר לצרכי פיתוח, שאותותיו ניכרים עד עצם היום הזה.

הטענה בעד הפרדה מוניציפאלית נומקה בשירותים הייחודיים הנדרשים להתיישבות כפרית וחקלאית. אך היו עוד שני טעמים סמויים: האחד, תחושת עליונות תרבותית – האפשרות להישלט מוניציפאלית בידי מזרחים, ששוכנו בערי הפיתוח, החרידה את בני ההתיישבות הכפרית הוותיקה. חרדה זו אף מנעה כל רצון לשיתוף מוניציפאלי עם מזרחים במושביי העולים. התוצאה היא שמועצות אזוריות נראות על המפה כמו תמנונים רבי זרועות הלוכדים אל תוכם יישובים כפריים דומים, ומדירים את היישובים השונים מהם: יש מועצות אזוריות של קיבוצים, יש מועצות אזוריות של מושביי עולים ובשנות השמונים הצטרפו אליהן מועצות אזוריות של מצפים בגליל. ערי הפיתוח הן איים כלואים בים המועצות האזוריות.

הטעם השני להפרדה הוא לאומי – יצירת מפת המועצות האזוריות התבססה על מתן שליטה מוניציפאלית לא רק בשטח היישובים הכפריים המאוגדים תחת המועצה האזורית, אלא בכל השטח בין היישובים. כך, המועצות האזוריות חולשות על 80% משטחה של המדינה, למרות שגרים בהן פחות מ-10% מתושביי מדינת ישראל. שליטה מוניציפאלית זו מונעת כל אפשרות למתן זכויות מרחביות לאזרחי ישראל הפלסטינים. לא רק שחלק מן המועצות האזוריות הוקמו באזורים שבהם היו יישובים פלסטיניים עד 1948, רבות מהן הרחיבו את שטחן באמצעות הפקעה של שטחים מוניציפאליים מיישובים ערבים (שטחים שכללו גם קרקעות מופקעות). אחדות, כמו המועצה האזורית משגב בגליל, אף נוצרו בשטחים שהיו בשליטת רשויות מקומיות ערביות. המועצות האזוריות הן כלי בייהוד המרחב.

השילוב בין מניעי ההדרה ומניעי ייהוד המרחב יצר מפה מוניציפאלית המקנה עדיפות למועצות האזוריות על פני רשויות עירוניות יהודיות, ועדיפות לרשויות יהודיות על פני ערביות. מפה זו תורגמה עד מהרה לחלוקה חומרית לא שווה. אזורי תעשייה סמוכים לערי פיתוח – כמו בשדרות ובקרית מלאכי, הוכללו בשטחן של מועצות אזוריות, ואזורים מניבי ארנונה סמוכים לרשויות ערביות מוקמו בערי פיתוח – כמו קריית הממשלה בנצרת עילית. כך, למשל, אזור התעשייה החדש ברהט הוא מחוץ לשטח המוניציפאלי של רהט. למרות שאוכלוסיית רהט מהווה מחצית מאוכלוסיית האזור, רק 20% מהכנסות הארנונה מופנים לקופת רהט, השאר מופנה לרשויות להבים ובני שמעון. מפעל התעשייה של אינטל בקרית גת אינו בשטח המוניציפאלי של קרית גת, ולכן רק חלק קטן מהארנונה מגיע לכיסה של קרית גת. הרוב מופנה לכיסן של המועצות האזוריות השכנות.

לאורך השנים שוכללו היכולות של המועצות האזוריות להפוך את השטחים בשליטתן למקורות הכנסה: הרפורמות בקרקעות החקלאיות בשנות התשעים איפשרו הקמה של מרכזי מסחר במועצות האזוריות; ההרחבות במושבים ובקיבוצים איפשרו הרחבה של תשלומי הארנונה למגורים; הנגשת ההשכלה הגבוהה הביאה להקמה ופיתוח של מכללות בהן; וכפי שציינתי, החל משנת 1997 נוספו להן כספי הארנונה של בסיסי הצבא.

אך לא מדובר רק בכספי ארנונה. המועצות האזוריות מנצלות את שטחן הנרחב לפעילות כלכלית מניבה. למשל, המועצה האזורית בני שמעון נהנית מהכנסות נאות בזכות העתקת אתר הפסולת הארצית מחיריה אל שטחה. מועצות אזוריות נהנות מתשלומים בגין פעילות חציבה בשטחן. הן גם נהנות מתשלומי השבחה (מס שבח) על פיתוח מרכזי מסחר בשטחן. חשוב מכך, באמצעות ועדות קבלה הפועלות בכמעט כל יישובי המועצות האזוריות, הן משמרות דימוי חברתי חיובי. דימוי שכזה, כך למדנו בעבר, מועיל מבחינה כלכלית.

הקונפליקט על "חלוקת העושר המוניציפאלי"2 לא איחר לבוא. בצדק מצביעות רשויות עירוניות – יהודיות וערביות בפריפריה על מגבלות מבניות המונעות מהן הרחבה של הכנסות מארנונה שלא למגורים. בלחץ מחאתן של הרשויות הללו נאותו מועצות אזוריות להפריש מעט מהכנסותיהן לערי פיתוח סמוכות. הסכמה זו היא לרוב תוצר של מאבקים ציבוריים ומשפטיים ממושכים. כך, ראש המועצה האזורית רמת נגב הביע הסכמה להפריש 2.5 מיליון ש"ח למצפה רמון מהכנסותיה של רמת נגב מבסיסי הצבא הסמוכים למצפה רמון. המועצה האזורית תמר נאותה להפריש חלק מן הארנונה המתקבלת ממפעלים ומלונות בשטחה לדימונה וערד.

אין בכך די. לא ניתן לבנות יציבות כלכלית מוניציפאלית המתבססת על טוב לבם של הפריצים. הזעזועים הכלכליים שפקדו את הרשויות העירוניות בפריפריה והעדר מקורות הכנסה שוללים מתושביהן לא רק שירותים ברמה נאותה, אלא גם זכויות דמוקרטיות יסודיות, כמו הזכות לבחור את השלטון המקומי: בגלל המצוקה הכלכלית, הרשויות העירוניות בפריפריה מואשמות בניהול כושל. האשמה זו היא המאפשרת למשרד הפנים לפזר את המועצות הנבחרות ואת ראשי הרשויות, ולמנות תחתם ועדות קרואות.

אז מהו הפיתרון? יש לשקול ברצינות אפשרות של פירוק הדרגתי ופרוס לאורך שנים של המועצות האזוריות, והכפפת שטחן למרותן המוניציפאלית של רשויות עירוניות סמוכות. ניתן לעשות זאת תחילה באמצעות הכפפת הטיפול בנושאים ספציפיים, כמו חינוך או תעשייה, תחת אחריות הרשויות העירוניות, ולאט לאט להרחיב את מספר הנושאים עד לייתורן של המועצות האזוריות. זהו אינו מודל חדש. הוא נהוג במדינות רבות, והוא עשוי להבטיח יציבות כלכלית וחלוקה הוגנת יותר של המשאבים המוניציפאליים.

ד"ר ארז צפדיה הוא מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר

לקריאה נוספת:

אורן, ע. ורגב, ר. (2008). ארץ בחאקי – קרקע וביטחון בישראל, ירושלים: כרמל.

יפתחאל, א. (1997). "בינוי אומה וחלוקת המרחב ב"אתנוקרטיה הישראלית": התיישבות, קרקעות ופערים עדתיים", עיוני משפט, כ"א (3), (ינואר), עמ'. 637-663.

ניומן, ד. ואורגד, א. (1991). המועצות האזוריות בישראל, תל אביב: ארגון המועצות האזוריות.

רזין, ע. וחזן, א. (2006). חלוקת העושר המוניציפלי בישראל: צמצום פערים בהכנסות הרשויות המקומיות, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.

רזין, ע., חסון, ש. וחזן, א. (1994). "מאבקים על גבולות מוניציפליים: מועצות אזוריות והמרחב העירוני", עיר ואזור, 23, עמ'. 5-28.

1 ראו אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכתובת: http://www.cbs.gov.il/publications10/1414/tab.htm

2 זוהי כותרת הפרסום של: רזין, ע. וחזן, א. (2006). חלוקת העושר המוניציפלי בישראל: צמצום פערים בהכנסות הרשויות המקומיות, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מאור מלחי

    הסמוכה לשדרות אך שייכת למ.א. שער הנגב }-:

  2. אורלי בנימין

    לא רק מצפה רמון נחמסת על-ידי מועצה אזורית. ראו למשל את הציטוט הבא הלקוח מדף הפיתוי שמציגה חברת אירפורט סיטי המנהלת איזור תעשיה ועסקים בקרבת העיר לוד ללקוחות פוטנציאלים:
    "השתייכות מוניציפאלית –

    הפרויקט ממוקם בשטח המועצה האזורית חבל מודיעין, על כן, שיעורי הארנונה באזור הם מהנמוכים ביחס למקומות מתחרים בישראל."

    לו היו העסקים באירפורט סיטי משלמים ארנונה לעירית לוד, לא היתה צריכה להתקיים בה רמה נמוכה כלכך של שירותים חברתיים ורמה גבוהה כלכך של אלימות – עיוות שבזמן האחרון – נשים שלמו עליו בחייהן.
    קראו במסמך שהפיק מרכז המידע של הכנסת על עוד רשויות מקומיות שנחמסות על-ידי אותו פטנט ואוכלוסיותיהן מופקרות ליבוש התקציבי של משרד הפנים בשליחותו של אגף התקציבים באוצר
    http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02156.pdf

  3. שושנה גבאי

    תודה לך ארז צפדיה על החשיפה לאורך השנים של אחד המחוללים הגדולים של אי שיוויון בישראל- כספי המדינה השייכים בדין לעיירות הפיתוח ולכפרים הערבים, הנחמסים בלי שום מחאה
    ציבורית על ידי תמנוני הלובי החקלאי. כל הזמן מדברים איתנו על רגשות קיפוח אבל גניבת הכספים של עיירות הפיתוח ושל ערים דלות כמו נתניה ולוד לא נראה לי כמו נושא רגשי לטיפול אצל הפסיכולוג אלא נושא לחקירות של משטרה, בתי המשפט והכנסת.

    מעניין מתי יעיז ממשל כלשהו בישראל לתקן פשע זה.

  4. שלומי עזריה

    תודה לך ד"ר צפדיה' על שהארת את עינינו בנושא חשוב וכאוב זה. כתושב דימונה מטרידה אותי העובדה שבמשך שנים "שדדה" המועצה האזורית תמר את כספי הארנונה של מפעלי ים המלח והמלונות, בו בזמן שהעובדים במקומות אלה רובם ככולם תושבי ערד ודימונה. הכותב הוא סטודנט שנה ג' במכללת ספיר ש"נמצאת" בשטח המועצה האזורית שער הנגב ולא בשדרות…

  5. יהושע רוזין

    תודה לד"ר צפדיה הדברים אינם חדשים, אבל טוב שנרענן את זכרונינו. יש פה כפל רשעות וגזל .גם כלפי העיירות וגם כלפי פלסטינים ישראלים המנושלים מהאדמה עליה ישבו דורות. אני מקוה שיקומו פעילים מקרב סגל ותלמידי מכללת ספיר שיאבקו נגד הכללת המכללה במועצה האזואית והיא תשויך למקום הטבעי-שדרות.

  6. רתם

    מרתק וחשוב תודה שהבאת את זה לכאן. לאורלי, אמנם אני מסכימה איתך רק שלדעתי קוראים לפטנט הזה ציונות.
    כך קורה, בנוסף לדוגמאות החד משמעיות שצפדיה נתן, שכאשר יש אתר ארכיאולוגי בכניסה לכפר עוני ועזובה כמו תל א סבע, מיד, נמצאת דרך איך להעביר את חתיכונת הקרקע הזו לידי רשות יהודית, עדיפות למועצה איזורית.

  7. עמית

    החצי השני של המציאות הוא שעד מגפת ההפרטה של שנות ה- 90 הארנונה הייתה חלק מזערי בהכנסת הרשויות.
    זה היה מצב טוב ונכון, נכסי המדינה לא שילמו ארנונה ורשויות מקומיות לא הפכו את העולם בכדי למצוא הכנסה נוספת, במקום זה קיבלו תקציב מאוזן ושיוויוני מהמדינה.
    כך באותם זמנים לא נתפסו שטחי ענק פתוחים וחקלאיים בפריפריות בכדי לייצר שטחי "תעסוקה" שהביאו מעט ארנונה אבל לא מספיק.
    כך הוכרזו חדשות לבקרים שטחי חציבה וכריה ע"י ועדות תכנון מקומיות שהעדיפו לכרות את עפר הארץ במקום לשמר את נופיה.
    כך מכרה הפריפריה את עטרת ראשה בעבור נזיד עדשים.
    ולכן היום תושבי הפריפריה מתקותתים זה עם זה על חופן שקלים במקום להפוך את השולחן על ראשי הממשלה ולדרוש צדק.
    שטחי הארנונה של המועצה האיזורית תמר שהיא המקרה הכי קיצוני לא יצילו את דימונה.
    וניהול השטחים הפתוחים והחקלאיים בפריפריה ע"י עיריות לא ישפרו את ניהול הפריפריה.
    צריך להשיב לרשויות את התקציבים שלהן ובמקרים שאינן מצליחות להתנהל יש לעזור להן. בדיוק כפי שאנחנו מלמדים ילד לשחות בלי שיטת: להטביע אותו ולראות אם יצליח לצוף.

  8. אסתר בןחור

    למה לא לבטל את המיסוי האנכרוניסטי והלא צודק הזה? תקציבי העיריות והמועצות יקבעו על פי גודל האוכלוסיה ויממומנו ממס ההכנסה