בלש בעל כורחו

גיבור ספר המתח "שגיאות קטנות" של בנג'מין בלאק הוא פתולוג שתיין, המונע על פני עלילה שרירותית אך לא בלתי מעניינת. ביקורת ספרות
יוסי קליין

העלילה בסיפור מתח חשובה יותר מהאופן בו היא מסופרת. הסיפור צריך לשרת את העלילה ולא לבוא במקומה. העלילה היא זו שמושכת אליה את תשומת לבו של הקורא, היא זו שאמורה להפתיע לרתק ולערב אותו בספר. הקורא הופך להיות בלש בעצמו. הוא מציץ מאחורי כתפו של הבלש ומשתדל לפתור יחד איתו את התעלומה, רצוי אפילו לפניו. הבלשים, בדרך כלל, הם טיפוסים אקסצנטריים. רווקים זקנים ופדנטיים, קשישות חדות עין, או זרים תימהונים. אפשר להתפעל מכושר ההתבוננות ומיכולת הניתוח שלהם, אפשר גם לצחוק עליהם אבל לא להזדהות איתם, הם, כמו הקורא, מתבוננים בעלילה, הם נספחים אליה.

ב"שגיאות קטנות" הבלש איננו בלש. קוורק, נטול השם הפרטי, הוא פתולוג שמעדיף את הפאב הקרוב על פני מרתף הגוויות שלו. כבר היו פתולוגים טלוויזיוניים וספרותיים שלקחו על עצמם את עבודת הבילוש. הד"ר קווינסי, הפתולוג הבלש טוב המזג כיכב בסדרה שנשאה את שמו, והד"ר ריאן היא הפתולוגית הבלשית של "עדות אילמת". הסופרת האנגלייה פטרישיה קורנוול העמידה פתולוגית במרכז ספרה "הטורף" וזו טבלה בשלוליות דם ובחלקי גופות. המקצוע של קוורק הוא ספח חסר חשיבות לדמותו, בקיאותו באנטומיה לא באה לידי ביטוי. רוב הזמן הוא שותה, משוטט ופותר את התעלומה שניחתה על ראשו. קל לקורא להזדהות עם הגבר גדול הגוף הזה, במיוחד, אם הוא, הקורא, רגיל למהול את חייו בנהרות של וויסקי, בירה וברנדי הזורמים איתן לאורך עמודי הספר.

עם קוורק אפשר להזדהות. עם מעשיו, או נכון יותר עם הסיבה למעשיו, קשה יותר.

גם הוא עצמו לא מבין למה הוא מתעקש לפתור את התעלומה שכפה עליו הסופר. "למה הוא מתעקש ככה, שאל את עצמו, מה הם בשבילו כריסטין פולס, או התינוקת הממזרה שלה..ואף על פי כן ידע שאין הוא מסוגל להניח לעניין..מוטלת עליו איזו חובה, הוא חב איזה חוב, למי, זאת לא ידע לבטח". כאן, במשפט זה, מסגיר הסופר את סוד חולשתו של הספר. בלשים מקצועיים מפענחים חידות פשע כיוון שזה מקצועם. מי שאיננו בלש צריך סיבה טובה להיכנס לעולם של איומים והפחדות. סופרים הנתקלים במחסום יצירתי נוטים לפרוץ אותו באמצעות פתרונות שרירותיים הסותרים לפעמים את התפתחות העלילה או את תכונות האופי של הדמות שלהם. שרירותיות איננה טובה לסיפור בלשי. היא מרחיקה את הקורא מעמדת הבלש שלו. השתלשלות העניינים חייבת להיות הגיונית כי אחרת יתפוס תסכול את מקום העונג של פתרון תעלומה.

פול אוסטר הפך את האילוץ והמקריות למניירה אבל אוסטר איננו סופר של ספרות בלשית. גם מחברו של "שגיאות קטנות" איננו סופר של ספרות בלשית בלבד. שמו הוא ג'ון באנוויל. בנג'מין בלאק החתום על הספר הוא שמו הספרותי לספרות מסוג זה. גם שם הספר במהדורה העברית איננו תרגום של שמו המקורי: Christine Falls. כריסטין פולס היא אחת הדמויות המוצאות בספר את מותה, וברור הקושי לתרגום משמעותו הכפולה של שמה אבל גם בהיעדר משמעות עדיף, לדעתי, לשמר את שם הספר שהוא חלק מהיצירה.

באנוויל נולד באירלנד ב-1945, עבד כפקיד בחברת תעופה, טייל קצת בעולם ונשא בתפקידי עריכה בעיתון. הוא חשש, כסופרים אחרים, להיות מבקר ספרותי וכשהוא חובש כובע זה כתב ביקורת קטלנית על "שבת" של מקיואן. כתב כחמישה עשר רומנים ושמונה מחזות, זכה בפרסים ספרותיים, ביניהם, לפני חמש שנים, ב"בוקר" החשוב על "הים" (שתורגם לעברית בהוצאת ידיעות אחרונות). מבקרים השוו את כתיבתו לזו של נבוקוב. אחרים עוד הפליגו עד ג'יימס ג'וייס ופון קלייסט.

לעברית תורגמו "המוקצה" ו"תיק הראיות". על "הים" כתבה איריס לעאל ב"הארץ": "מדיטציה מלנכולית על שבירותה של הזהות ועל הכוחות החיצוניים המעצבים אותה". על כתיבתו כתב אריק גלסנר בבלוג שלו: "ריאליזם חושני פיסולי וצבעוני".

סיפור "שגיאות קטנות". מפותל ומורכב, חושני פיסולי וצבעוני. הוא מתרחש בשנות החמישים של המאה שעברה באירלנד ובארצות הברית. לאחר ליל שתייה מבחין קוורק כי גיסו, רופא מיילד, זייף את תעודת הפטירה של האישה פולס ומכאן הוא מנהל חקירה פרטית לבדוק את נסיבות המוות. גורמים בעלי עוצמה מנסים להניא אותו ממנה, אבל הוא דבק במשימתו.

העלילה מאולצת ולא מאד מעניינת. לקראת הסוף, כמו בספרים שאיכות העלילה שלהם דומה, נחפז בלאק לפתור במהירות חשודה תעלומות סבוכות בהן התייגע במהלך הספר כולו. האם השתעממתי? האם הנחתי את הספר לאחר חמישים עמודים? לא. הספר קריא מאד. העלילה מקרטעת בכבדות אבל הדמויות מלאות חיים. גינוני הבורגנות האירית משעשעים. התיאורים, והדימויים מצוינים ממש הקורא נהנה לפגוש בהם. פחות אכפת לו מה קורה להן. באנוויל עצמו הסתייג מספרי המתח אותם הוא כותב בשמו של בלאק, וכינה אותם "מלאכה" לספרים שהוא כותב בשמו הוא קורא "אמנות".

שגיאות קטנות
מאת בנג
'מין בלאק
תרגמה סמדר מילוא

הוצאת עם עובד הספרייה לעם

366
עמודים
88
ש"ח

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עמוס נוי

    תיקון טעות והערה: קליין כותב "הסופרת האנגלייה פטרישיה קורנוול העמידה פתולוגית במרכז ספרה "הטורף" וזו טבלה בשלוליות דם ובחלקי גופות". קורנוול היא כמובן אמריקאית (דרומית מאוד). היא "העמידה פתולוגית" לא רק בספרה "הטורף" (שהוא מהפחות מוצלחים) אלא יצרה את דמותה הבלתי-נשכחת של ד"ר קיי סקארפטה, המככבת בלמעלה מעשרה ספרים (הראשונים מעולים). אבל חשוב מכל, ורחוק מאוד מ"שלוליות דם וחלקי גופות", היא עשתה מהלך ספרותי ומושגי מעמיק ביותר בעצם השימוש בפתולוגית כגיבורה –

    כי סיפור המתח/פעולה/בילוש הקלאסי הרחיק, הדחיק והדיר כמעט לחלוטין את הקורבן מן המשולש בלש-רוצח-קורבן, והעצים את המרדף בלש-רוצח, כשלעתים קרובות, ולא במקרה, שניהם זכרים מגודלים (המשמשים כבבואה זה של זה, למרבה הקלישאה – שלי ושל הז'אנר). הבחירה הספרותית באשה-פתולוגית כ"בלשית" הובילה לשתי תוצאות – ליאוש העקרוני והמובנה של מי שיכול/ה רק לנתח לאחור את הפשע הנורא לאחר ביצועו; ולסולידריות עם הקורבן – לעתים קרובות נשים וילדים – שהופך נוכח וקרוב (גם במוחשיות הנוראה של האנטומיה המחוללת שלו/שלה), ויוצר דוקא יחסי בלש-קורבן, תוך שהוא מרחיק לחלוטין את הרוצח. ההנכחה הזו של הקורבנות, החמלה של אשה-פתולוגית-בלשית – זה החידוש הגדול של קורנוול, וכולו מבוסס, עקרונית וספרותית, על הבחירה בפתולוגית.

  2. הלנה (ה)מיתולוגית

    בנג'מין בלאק כתב ספר אודות קוורק, רופא פתולוג בבית חולים בדבלין, המתוודע אל שיבוש סדרי עולם החיים והמתים. בעברו של קוורק סיפור מגיח ונוגח והוא מהדהד בו ואותו מבעד לשיכרון ולפיקחון. חליצת הפקק המשחררת את העבר לתוך ההווה מתרחשת כאשר קוורק מגיע למשרדו שבחדר ניתוח המתים ומבחין שם בגיסו מל המחביא בפניו את אשר יתברר כתעודת פטירה של כריסטין פולס. אלא שתעודת הפטירה המזוייפת עתידה לחשוף שחיתות הבוצעת את המוסר, מערערת ומטלטלת את השאלות היקומיות אודות טוב ורע. עם סיומו של הספר חוזר קוורק בתשובה לביתו, למפקח המשטרה – חסר, לא מוחלט, בעל קלקול ותיקון כאחת.

    בנג'מין בלאק יוצר את קוורק כהֶלֶך ביבים. אלפי גון הופכים להיות בני לווייה אמיתיים למעשה הניתוח המדוייק ההופך לפוסט-מורטם שעורך קוורק, לא רק לאנשי המתים, אלא גם לזכרונותיו הקבורים. שתי קומות מתחת לפני הקרקע נמצאים חדרי הפתולוגיה – כירידה מרהיבה אל השאוֹל המאופק של קוורק, אל הגיהינום המתוח שבין הילוּדים לבין הגוויות. קוורק מהדק אל אדי הוויסקי את האדיקות הדתית, העיוורת, בפיקחון מר, צורב, עייף ומרוסק. תגיות המוות שנועדו ליצירת סדר מדקדקות את הכאוטיות של שארי-הבשר, שאריותיהם ושייריהן.
    הניצוח של בלאק על המקצב הפנימי של הספר מעוררת תימהון לנוכח סגולת הכתיבה. מי אשר הקשיב לרקוויאם של מוצרט, יכול להיווכח כיצד תו אחר תו נפרש הסיפור – פצע ומכה וחבורה טרייה בתוך עיצבוֹן המתחבר לתוגה חובקת כל.
    ואותם זיכרונות קבורים, מעקצצים את העור באימה שבלאק מותיר אותה מדודה. לא משתלחת, אבל פורעת לאט והיטב את הסיוטים של אלה אשר לא נתברכו בתמותה אלא טעיותיהם ממשיכות להחריד כאדוות חסרות רגיעה את הנשימה החנוקה.
    ואין מוצא. בלאק מנכיח את קוורק אל מול השגיאות, ואין שגיאות קטנות, אינו מוחל, אינו סולח, אינו מכפר. רשת צפופה של משכנות עוני מקבצי אהבה בהיכלי מי ששמו עצמם אדוני הבריאה וההרס.
    זרועותיו של החוק, (ושל מי החוק, בכלל) נשלחות מדבלין לבוסטון, מנסות ליצור היקף משורטט של עוול, שהוא ממילא אל-מקום. זרועותיהם של פורעי החוק מנסות להיות נטויות כלפי חסד האי-מהות מקיפים עורלת לב שהיא אל-זמן. וכך, לוכד בלאק את הרגעיות הנצחית במערומיה – ואלה, יפים וכעורים, אכזריים וחכמים, אנושיים. אנושיים.

    בנג'מין בלאק ידע ליצור את החומר הבסיסי, המהותי, האפילה. זו מתמצקת והופכת להיות, כפי שכתבתי, אינספור גון – בצבע אחד, אינסוף מסווה – בדמות אחת. קויי רישום בציור אחד. כדי כך נמסכת זו עד כי ניתן לגעת בה – הצֵל, הצללים, הזוהמה, מתקערים לכדי ממשוּת, מתכדרים למעטפת הלב. אין כעס – הכעס, כך למדתי, הרבה פחות מעניין מההילה שנוטים ליחס לו, אין צדקנות מרודדת, אך ישנו זעם חודרני, מלפית. וישנו ייאוש. אצל בלאק אגן הרחצה הולך ומתמלא בשלוליות הפרשות המשקפות את חריצי וסדקי חורקנוּת נפש האדם.

    את הספר 'שגיאות קטנות' אי אפשר להניח מהיד. אי אפשר – אבל חייבים. 'מגי נראתה כמו המכשפה בסיפור אגדה, שחוחת גו וכמושה, בעלת חוטם מעוקל וקן סבוך של שיער בצבע הפלדה; אפילו צחוק מקרקר היה לה, בפעמים הנדירות שצחקה'. ואז אתה רוצה לעצור. לגעת באותו שיער, להעביר קצות אצבע על החוטם המעוקל, להתהדהד בצחוק המקרקר, למשוח קווים בין מכשפות של סיפורים שכבר הכרת לבין מגי.
    'קוורק נמנה עם המעטים שהשופט הרשה להם להיכנס לחדר הזה. עוד בהיותו נער פראי למחצה אחרי השנים שעשה בקריקליאה ניתנה לו גישה חופשית למאורתו של השופט, ולא שעת אחר צהריים חורפית אחת, לפני שהוא ומל יצאו ללמוד בפנימיית סנט אידן, רבץ לו פה, על אותו כיסא עצמו, ליד אש של פחמי אבן מעורמים שהיתה דומה בדיוק לזו, ועשה את שיעורי הבית בחשבון ובלטינית בעוד השופט, שאז עדיין היה פרקליט, יושב אל שולחנו וכותב סיכום משפטי'. ואתה רוצה להתיישב באותו החדר, באותה הכורסא, ולדעת, מה לעזאזל התרחש שם בקריקליאה, ואיך קוורק ומל היו קרובים, או רחוקים, ולמה לשופט אין שם. ורק בסוף הספר אתה יודע למה החדר המרשים הזה, 'הדרגש הישן המחופה עור, שולחן הכתיבה העתיק…' הוא מאורה.
    את הספר 'שגיאות קטנות' אי אפשר להניח מהיד, כי גם לאחר סיום קריאתו, אתה חייב להתחיל לקראו שוב. הוא לא יכול להתיישב במדף הספרים, כלאחר יד, והלא כך הוא עם ספרות איכותית וספרו של וויליאם בלאק הוא ספרות טובה.משובחת.