תרבות האש

בסיפור של השריפה בכרמל יש גיבורים ונבלים, הירואיות וטרגדיה ויש גם לקח שסמוי מהעין: הפגיעה בסביבה, ההתחממות הגלובלית ותרבות הצריכה המוגברת עלולות להפוך אסונות נוראיים כאלה לחלק קבוע בחיינו
יוסי לוס

עמודים 1 עד 13 בעמודי החדשות של עיתון "הארץ" מוקדשים הבוקר (שישי) לכיסוי השריפה בכרמל. הכיסוי כולל את כל המרכיבים של כל הסיפורים הקודמים של אסונות בתקשורת הישראלית: זה שדיווח ואיש לא שעה לאזהרותיו במועד; אלה שיכלו היו למנוע ולא עשו דבר; המבקר שהתריע על העדר אמצעים מתאימים; האוצר שקיצץ משיקולים כלכליים; מציתי השריפה שזלזלו בחוק; הנזק הכלכלי; וכמובן, סיפורים נוראיים מפי ניצולים ומחלצים, סיפורים הרואיים על הקרבת חיים למען אחרים, על התגייסות ציבורית ואזרחית לטובת המפונים, ולבסוף גם על הנזק לחי ולצומח.

הפרסומות שמלוות את הכיסוי ממלאות כחצי משטח הנייר הנראה לעין והאדישות שלהן לקטסטרופה שטרם נגמרה צורבות בעין ובלב. הן מתמקדות בדבר היחיד החשוב מבחינתן ("קנו עוד!") ושכל השאר יעלה בלהבות.

רק דבר אחד חדש מופיע בסיפור הזה לעומת אסונות קודמים: הסיוע שישראל ביקשה וקיבלה ולעתים קיבלה גם מבלי לבקש ממדינות שכנות. דבר חדש זה מרמז על החידוש של האסון הזה לעומת כל מה שהכרנו לפני כן.

המרכיבים החוזרים על עצמם מספקים את החלוקה החשובה לדרמה המלהיטה שבה הדמויות נחלקות בין טובים, רעים וקורבנות חסרי אונים. הטובים הם סופר-טובים, כי הם מקריבים את חייהם למען אחרים, והרעים הם או מחוללי הזוועה או אלה שיכלו למנוע אותה אבל לא עשו דבר. הפרסומות הן היחידות שנותרות ניטראליות, כמו מוזיקת רקע סתמית אך הכרחית.

התחזית: יהיה חם ומסוכן

עם זאת, לפרסומות הללו יש תפקיד עקיף והכרחי בשריפה זו, כמו גם בשריפות הבאות שיבואו עלינו לרעה, בדיוק בגלל שהתפקיד שלהן הוא עקיף והן יכולות להופיע כניטרליות. הפרסומות הן חלק מסיפור שבו רבים מאוד מקרבנו, כולל כותב שורות אלה, לוקחים בו חלק.

בכל הכיסוי הנרחב הזה אין ולו כתבה אחת שתכלול ולו מלה אחת על אחד הגורמים המרכזיים ואולי המרכזי ביותר שאפשרו את הזוועה הזו – התחממות כדור הארץ. מובן שהיו שריפות בעבר, גם כשכדור הארץ היה פחות חם, אולם, אחת התחזיות של מדענים שמזה כמה עשורים מתריעים מפני ההתחממות, מחולליה והאפשרויות לשנותה, היא ששריפות תכופות יותר ועזות יותר יתחוללו באזורים שיתחממו.

מקומות מסוימים עשויים דווקא להתקרר ואחרים להתחמם מאוד כשהממוצע הכולל יעלה. כשהייתי ילד גשם החל לרדת באוקטובר ולעתים אף בספטמבר וכעת אנחנו בדצמבר והשמש ממעל היא שמש של קיץ. ככל שהיובש והחום מתמשכים זמן ארוך יותר, כמויות הולכות וגדלות של חומר בעירה, כמו עלים יבשים, מצטברות ומספקות את התנאים לשריפה גדולה ונרחבת יותר מאי פעם בעבר. כלומר, התנאים הדרושים להפיכה של שריפות רגילות שמתרחשות תדיר לשריפות נוראיות שיתרחשו לעתים מזומנות התאפשרו בגלל להתחממות כדור הארץ.

שריפה בכרמל

אפשר שאילו היו יותר כבאיות ויותר חומר כיבוי הכבאים היו מצליחים להשתלט על השריפה, אבל מה היה קורה אילו היו שתי שריפות כאלה בארץ בו זמנית? ומה אם שלוש? האם גם אז זה היה מספיק? אין ספק שעדיף שיהיו יותר כבאיות, יותר כבאים ויותר חומרי כיבוי, ועדיף היה אילו היו נוקטים אמצעי מניעה כמו פינוי של פסולת יבשה ואולי אף יצירה של רצועות הפרדה ועוד. אולם, מה שצריך בעיקר הוא להבין שהיומרה המודרנית המערבית להשתלט על הטבע ולנווטו כרצוננו היא מופרכת והיא חלק מהשחצנות המערבית.

כעת, אנחנו מקבלים אצבע משולשת בתגובה. הגיע הזמן לחפש פתרונות טובים יותר מאלה שהמערב מציע לנו ולא ללכת כסומים באפלה. התנאים שנוצרו בגלל התחממות כדור הארץ מעודדים שריפות בכל מקום ולא רק ביערות, עם כבאיות ובלעדיהן, עם חומרי כיבוי ובלעדיהן.

ולמה כדור הארץ מתחמם? את זאת יודעים כבר כמה עשורים – בגלל הצטברות פחמן דו-חמצני באטמוספרה. פליטות הפחמן הדו-חמצני הן תוצאה, פחות או יותר, של כמעט כל הדברים שאנשים שנהנים מתרבות השפע המודרנית עושים. זאת משום שכמעט כל דבר שאנחנו עושים בחיי היום-יום כרוך בצריכת חשמל וזה עדיין מבוסס בעיקר על שריפה של חומרים (פחם וגז, למשל) שמשחררים חמצן דו-פחמני ולא על אנרגית רוח ושמש נקיות ובטוחות.

התחממות גלובלית

פרופ' דני רבינוביץ' מגדיר את המין האנושי בתקופתנו כאדם השורף – הומו קומבוסטאנס. בבלוג שלו הוא כותב היום על האופן שבו שריפת הכרמל, כמו שריפות נרחבות אחרות, לא רק נובעות מההתחממות הגלובלית אלא גם תורמות לה במנגנון של היזון חוזר שמחזק את ההתחממות.

כאשר מבינים שהסיפור העיקרי בשריפה זו הוא לא כל המרכיבים של הדרמה האנושית שהתקשורת הישראלית ממחזרת מאסון לאסון, אלא הסיפור של ההתחממות הגלובלית, אפשר לחזור ולקשר את הסיפור לפרסומות האדישות לכאורה והניטרליות לכאורה. אורח החיים האופייני לתקופתנו מבוסס על תשוקה הולכת וגוברת לשיפור ברמת החיים במובן המצומצם של עלייה בצריכה, שנמדדת במונחים פיננסיים צרי אופקים של תמ"ג. התביעה הקבועה של המוסדות המדינתיים והארגונים הגלובליים לעלייה בתמ"ג דורשת ייצור וצריכה ברמות הולכות וגדלות ללא הרף שמזהמים את האטמוספרה. כעת מתברר המחיר האמיתי של מדיניות זו. האטמוספרה לא נשארת אדישה לפליטות המוגזמות של ה-CO2. היא מגיבה בעוצמות שרק שיתוף פעולה בין מדינות יכול (אולי) להתמודד עמן.

סיפור זה הוא מפותל יותר וארוך יותר מאשר הסיפור הממוחזר בתקשורת הישראלית של אסונות. הרבה יותר אחראים יש להתחממות הגלובלית ולכן גם לשריפה בכרמל. אין מדובר רק במי שהצית את השריפה או באוצר שקיצץ בתקציבים. מדובר באלה שמעודדים את הצריכה – פרסומאים, עיתונאים, משקיעים בבורסה, בעלי הון, פקידי אוצר, חברי כנסת וממשלה, תאגידים, תעשיית האנרגיה, הרכב, הביטוח, ראשי מדינות וארגונים בינלאומיים, שדוחפים למדיניות שמניחה כי צמיחה פיננסית היא מטרתה של החברה המודרנית. אולם, אחריות מוטלת גם על כל הצרכנים, והכבדים שביניהם יותר מאחרים.

לדעת יותר, לצרוך פחות

יש מעט מאוד רעים וטובים בסיפור הזה, אבל יש הרבה בּוּרוּת. רוב בני האדם נמצאים במידה זו או אחרת בתוך סקאלת האחריות למציאות האקלימית הקטסטרופלית שרק התחלנו לראות את תוצאותיה. יש קורבנות חפים מפשע ואלה העניים ביותר שבינינו – שלא תורמים לזיהום האטמוספרה אבל סובלים את התוצאות החמורות ביותר שלו. לא זו בלבד אלא שמבחינת מנגנוני השליטה הגלובליים והמדינתיים הנהוגים כיום, אין לנו ברירה אלא לצפות מהאחראים העיקריים לשינויי האקלים, קרי "הרעים", לקחת אחריות ולשנות כיוון, קרי להפוך ל"טובים". אין דרך קלה להחליפם. אין מדובר בממשלה נבחרת שאפשר לבחור באחרת, ואף על פי כן, יש ויש מה לאזרחים עצמם לעשות והוא לדעת יותר ולצרוך פחות.

העובדה שהמשבר הפיננסי האחרון הביא לירידת הצריכה ולירידת פליטות הפחמן הדו-חמצני היא ראיה נוספת לכך שמסה קריטית של אזרחים במדינות העשירות יכולה לקחת אחריות אישית ולצמצם את רמת הפליטות דרך שינוי הרגלי הצריכה שלה. החשיבות של מהלך כזה היא לא רק בהורדה של רמת הפליטות, אלא במסר החד-משמעי לפוליטיקאים הפחדנים שהציבור לא מרוצה משלטון בעלי ההון ויש תביעה פופולארית לשינוי דרמטי במדיניות. למשל, מניעת בנייה של מבנים בזבזניים מבחינה אנרגטית, מניעת הקמת תחנות כוח על פחם או על גז, השקעה נוספת בפיתוח וביישום של אמצעי אנרגיה חלופיים, חינוך לחיסכון ולא לבזבוז, שינוי של אופן מדידת רמת החיים מהמדד צר האופקים של התמ"ג למדד מורכב יותר שלוקח בחשבון גם את האטמוספרה ואת הדורות הבאים, וככלל לחזור למודל המדינה המתערבת אשר לוקחת אחריות מלאה על גורל אזרחיה, וכן לשתף פעולה ברמה בינלאומית תוך לקיחה בחשבון של גורל המין האנושי כולו.

מכיוון שישראל היא גורם קטן בזיהום האטמוספרה הגלובלית, המטרה המקומית צריכה להיות לא רק הקטנת הפליטות, אלא בעיקר התאמה של אורח חיינו לתנאים החדשים שהולכים ומתהווים לנגד עינינו.

האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית כלפי הפרסומות כמייצגות את צריכת היתר שבה משתתפים רבים בצורות שונות ובעוצמות שונות ואת הפיננסיזציה של כל דבר שזז. יש טענות בזכות השימוש בכלים פיננסים כדי לעודד אחריות סביבתית של בעלי הון דרך קביעת רמת פליטה מותרת לאדם ומתן אפשרות לסחור ברמות אלה, אולם גם את אלה רק מדינות יכולות לכפות.

האדישות של הפרסומות, אם כן, אינה ניטראלית. במובן זה, עיתונות שניזונה מפרסומות שעניינן בזבוז ומתעלמת מההיבט הסביבתי הקריטי שעומד ביסוד האסון, לעתים תוך עיסוק דל ושטחי בסוגיות סביבתיות, היא חלק מהבעיה ואינה פשוט גורם שמדווח באופן מזדעזע על האירועים.

האדישות של הפרסומות, אם כן, אינה ניטראלית. במובן זה, עיתונאות שניזונה מפרסומות שעניינן בזבוז ומתעלמת מההיבט הסביבתי הקריטי שעומד ביסוד האסון, לעתים תוך עיסוק דל ושטחי בסוגיות סביבתיות, היא חלק מהבעיה ואינה פשוט גורם שמדווח באופן מזדעזע על האירועים. בספרו, מספר דני רבינוביץ' על מחקר שהשווה בין פרסומים מדעיים לבין פרסומים עיתונאיים בסוגיית ההתחממות. לפי המחקר, בשנים 1993-2003 לא נמצא בכתבי עת מדעיים אף מאמר שסתר את ההנחה הבסיסית שמקור ההתחממות היא פעילות אנושית. לעומת זאת, בעיתונות "החופשית" חצי מהכתבות באותן השנים שיקפו תחושה שאין הסכמה רחבה בקרב מדענים בנושא זה. כך העיתונות מפיצה בּוּרוּת ולא מידע ולא ידע. כאשר למדתי לתואר ראשון בביולוגיה בתחילת שנות ה-1990, האופן שבו הוצג הנושא למיטב זכרוני על ידי המרצים שלי הוא שללא צל של ספק ההתחממות היא פרי מעשה ידי אדם. התיאוריה היחידה החלופית שאני זוכר שהוצגה גרסה שמדובר במחזוריות טבעית של שינויי אקלים. אולם, השינויים שכבר אז זוהו כמהירים מאד (למשל בהמסה של קרחונים) רמזו שהתיאוריה החלופית היא בלתי סבירה.

מאמרים נוספים בנושא:

הלם והסתגלות בכרמל – דני גוטווין

על הדליקה – אמיר אוריין

השריפה מתחילה באוצר – יוסי דהאן

עוד סיפור של הפרטה – העוקץ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורלי בנימין

    פוסט יפה יוסי, תודה. רציתי בכל זאת להזכיר שגם אם ליפא העליון צודק תמיד וטוב לכולנו, מכל בחינה שנאמץ תבניות צרכניות צנועות יותר, העברת האחריות לפרסומאים עלולה גם להיות חומר בערה טוב להפרטת האחריות. הרי אנחנו הם אלה שנשבינו במנגנוני הצריכה הכוזבת; אנחנו עצמנו וילדינו משתמשים יותר מדי במכוניות וקונים יותר מדי בגדים ואוכל.
    אבל מה שחשוב יותר הוא שככל שנרד נמוך יותר במבנה המעמדי, כך הצרכנות השגויה ברורה יותר – כך שיח הצריכה המכוונת סביבה מחלחל פחות ונתפס כרלוונטי פחות נוכח מאבק ההשרדות – ונמצאנו מבקשים את הקמתה של משטרה דמיונית שתוסיף עוד שוט לאלו שכבר מצליפים: למה הבשר, למה הנסיעות, למה הבגדים, למה הסיגריות? האם אינך חושש שטיעוני – בואו נצרוך פחות – מכוננים שוב את אי מוסריותם של מעוטי ההכנסה?
    כיוון שאני מאד חוששת מאלו נראה לי נכון כרגע להתמקד בהעברת האחריות למדיניות הציבורית ולתקצוב ולזלזול בחשיבותם של שירותים חברתיים ראויים. לשם יש לדחוף כרגע את מטוטלת האחריות ואולי נצליח להרחיב את הסדק בעמדה ההגמונית של 'אחריות תקציבית'.

  2. libkah

    שוב התקשורת מראה את פניה האמיתיים, את הגזענות הבלתי פוסקת את הזלזול בחיי האדם הלא יהודי.
    בעוספייה כבר יומיים משתוללת האש, יותר מאלפיים בני אדם מהכפר פונו מבתיהם התושבים יחד עם תושבי כפר דאליית אל כרמל ללא מים וללא חשמל רוב שעות היום ומשום מה, התקשורת בחרה לא להגיע למקומות האלה ולהראות את הזוועות ואת הסבל הנוראי אולי כי זה פחות מעניין אולי כי החיים של אותם תושבים אזרחים סוג ד' פחות חשובים !!!!!!!!!!במקום זאת התקשורת בחרה דווקא לרכב על גל ההאשמות של תושבים דרוזים מקומיים שהם הציתו את היערות..בלי שום בושה שוב מטיחים האשמות ללא שום בדיקה מאשימים אותנו שהצתנו את הבית שלנו..
    לא תמוה בעיניכם..? או שאכן הכי קל להאשים את הערבים הנחותים במחדילה של המדינה הנאורה!

  3. יוסי לוס

    הרבה הרבה דברים יש לומר כאן. אשתדל לקצר. אני מסכים לחלוטין שהדבר העיקרי שצריך לשאוף אליו הוא שינוי מדיניות ולא שינוי הרגלי צריכה וולונטאריים. אבל שניהם חשובים ושניהם יכולים להעצים זה את זה. כל עוד הם נתפסים כמוציאים זה את זה, כל אחד מהם הופך לתירוץ של האחד כדי שהשני לא יעשה דבר. מחד, כל עוד האזרחים לא מוכנים להפסיק להיות צרכנים, רק סביר שבעל ההון לא יעשה דבר ונבחר הציבור לא יעיז לעשות דבר. מאידך, כל עוד נבחרי הציבור לא עושים דבר בעניין, האזרחים יכולים להמשיך לבזבז תוך הטלת האחריות על הנבחרים.
    לגבי האפשרות שהציפייה לצמצום וולונטארי של הצריכה תביא לגינוי של מעוטי ההכנסה, אני לא יורד לסוף דעתך. מטבע הדברים, מעוטי ההכנסה הם אלה שכמעט ולא צורכים. אילו המעמד הבינוני היה צורך כמו מעוטי ההכנסה אני חושב שהבעיה הייתה נפתרת מאליה. האחריות מבחינת הצמצום הוולונטארי של הצריכה מוטלת ביחס ישר לרמת הצריכה. צריכת סיגריות היא לא הבעיה שלנו. הבעיה היא בדיוק כמו שכתבת העובדה שכולנו כבר הפכנו לצרכנים נהנתנים שלא מסוגלים לדמיין ויתור על השפע הצרכני "הזול" שעולה ויעלה לנו, ובעיקר כאמור לעניים שבינינו, מאד ביוקר.
    אני חושב שקשה לקבוע באופן אפריורי ואוניברסאלי מהי צריכה שגויה ומהי צריכה ראויה למעט אולי צרכי הקיום הבסיסיים. מה שצריך הוא לקחת אחריות ולצמצם במה שאפשר. מעבר לכך, אפשר לשנות דברים באופן ההתנהלות היומיומית כדי לפגוע פחות בסביבה. מדובר במאמץ קטן פעמים רבות אך דורש תשומת לב וקצת ידע.

    אני כמובן מכיר את הניכור הקיים פעמים רבות בין פעילי סביבה מסוימים לבין פעילי צדק חברתי מסוימים. אני חושב שניכור זה הוא שגוי ונובע בעיקר מחוסר הבנה הדדי. פעילי הצדק החברתי הללו סבורים שעניינים סביבתיים מסתכמים בדאגה לבעלי חיים ולעצים אשר מתאפשרים לאלה שחיים ברווחה ולעתים זה באמת כך, ופעילי הסביבה המסוימים לא מבינים את המשמעויות הרחבות של חיים בעוני. אבל יש גם פעילי צדק חברתי אחרים ופעילי סביבה אחרים שמבינים את הקשר ההדוק בין השניים. הניכור בין הסוגיות אינו הכרחי. רק שלשום נתקלתי במאמר חדש שטרם קראתי אשר מנסה להסביר את הסיבות לכך שמרבית הפעילים בארגוני סביבה מיינסטרים הם גברים בעוד שמרבית הפעילים בארגונים שעוסקים בצדק סביבתי, קרי כאלה שמשלבים בין צדק חברתי לסביבה, הן נשים.

    יש עוד דברים רבים לומר…

  4. נעם לוי

    נדמה לי שמה שניסתה אורלי לומר או כהמשך לדבריה, הוא שלא שאין מצב פרימורדיאלי רווח של תרבות צריכה קלוקלת, אלא שהיא (כפי שאתה עצמך הגבת אח"כ) איננה הגורם המסביר היחידי לבעייתיות הפוליטית-חברתית, כל שכן ספק רב אם יש לה מעמד עצמאי וראשוני כל כך שעה שמדובר על הרה-פרודוקציה של אותה תרבות צריכה. לשון אחר היא בכל זאת הרבה יותר סימפטום מאשר המהות, במיוחד שעה שהדברים אמורים בתשתית האנושית שמייצרת מחדש כל פעם את ה"צרכים". צריך מאד להיזהר שאתוס הצרכנות הנבונה והדאגה לכוכב הראויים מאין כמותם כשלעצמם, לא יהפכו לחזות הכל – בדיוק בתור הסתכלות שכיוון שהיא מציבה עקרונות ערכיים אוניברסאליים צודקים כגורמים מסבירים לתופעה, היא מפספסת את האפשרות לייצר שינו "כוללני" אמתי. הדוגמא שהבאת של הפער בין העמדות ה"חברתיות" ל"סביבתניות" היא בדיוק דוגמא נכונה אבל אסור לטעות הכעס של "החברתיים" כלפי ה"סביבתניים" הוא שהאחרונים ]עמים הרבה עוזרים לתחזק שיטה קפיטליסטית צרכנית קיימת ולא שוברים או מניעים אותה, ובכל מקרה: פשוט אין להם "חיילים" – עם איזה אוכלוסיה מוחלשת שאפילו לא יודעת כמה זה גרוע לסביבתם ואיכות חייהם היה אפשר למנוע את בניית מרידיאן מול נוה-דוד ושפרינצק בחיפה? אני חושב שכוונתה של אורלי בעניין הצריכה הייתה לומר ש"תרבות צריכה" היא עניין למי שיש לו מודעות וכוח כלכלי עקרוני והיכולת "לא לצרוך" כשיטה. העניים – וכאן לצורך העניין במונים רבים כולנו עניים – הם אלה שאין להם ברירה אלא לצרוך, אלא לקנות בדרך שהסביבה והשיטה מחייבות אותם – כל השיטה הקפיטליסטית בנויה על ייצור המוני עם עודפים, ומציאת עוד ועוד שווקים חדשים למוצרים הללו – יש לעני ברירה שלא לקנותאת מוצצרי הטקסטיל/הפלסטיקה/האלקטרוניקה/הרכבים הזולים שמיוצרים רע צורכים הרבה חשמל ואנרגיה ומתקלקלים מהר מספיק כדי שיהיה צורך להחליפם באחר? (ושוב: נכון במובן זה כולנו עניים – אני לא בא לטעון שין מה לעשות ברמת ההתנהגות הפרטית-פרטנית אלא שזה פשוט לא מספיק, ובטח לא הגורם המסביר העקרוני לדפוסי הצריכה הקיימים ובעיקר להשתמרותם!). יצא לי קצת מבולבל וארוך מקווה שהסברתי את עצמי…. 🙂

  5. יסמין

    כמה מים ודלק התבזבזו בגלל הניסיונות האומללים לכבות את השריפה. לעזאזל, הרי לא ירד פה גשם מפברואר!

  6. יוסי לו

    כמו כל שיח שנועד לשחרור אנשים מסבל, כך גם שיח תרבות הצריכה מתעוות לעתים ומשמש אנשים מסוימים בסיטואציות מסוימות למטרות הפוכות. גם שיח היחסיות התרבותית שבא כדי לערער את השיפוטיות המערבית ביחס לאחרים ונמצא משמש לעתים אנשים מסוימים כדי להצדיק התעלמות מדיכוי נשים ומיעוטים מקומיים בשם התחשבות בתרבות המקומית אשר בדרך כלל נשלטת על ידי גברים מהקבוצה הדומיננטית. כך גם שיח השוויון האוניברסאלי שמוחה כנגד אי שוויון משרת לעתים התעלמות מהתביעה של מיעוטים מסוימים להכרה תרבותית. וכך גם שיח פמיניסטי מסוים משמש לעתים להשתקת נשים מקבוצות מוחלשות. אין שיח משחרר שחסין מפני שימוש לרעה.
    כך גם השימוש בשיח תרבות הצריכה לשם גינוי של מעוטי הכנסה בגלל שהם מעשנים סיגריות או משתמשים בכוסות חד פעמיות לא מתכלות או בגלל משהו אחר. זהו שימוש לרעה שנובע מבורות. בורות ביחס לגורמים העיקריים שמניעים את תרבות הצריכה ומעודדים אותה – אלה אינם מעוטי ההכנסה שנוסעים באוטובוס, קונים מתוצרת מקומית, אין להם מזגן בבית, אבל הם רוכשים כוסות חד פעמיות לא מתכלות, וצעצועי פלסטיק זולים ומעשנים סיגריות. להטיל עליהם את האחריות היא פשוט בורות. אם בכלל, הצריכה שלהם תרמה מעט מאד להתחממות הגלובלית. סביר להניח שהם לא תרמו כלל. מי שתורם יותר מאשר חלקו באוכלוסייה הוא מעמד הביניים ומעלה בעיקר במדינות המערב. לאחרונה גם מדינות מתפתחות ענקיות כמו סין, הודו וברזיל החלו להצטרף לחגיגת הזיהום, אולם זה בא אחרי למעלה ממאה שנים של זיהום מערבי בעיקר. לכן, הקריאה לצמצם את הצריכה מופנית אך ורק אליהם. אבל מעבר לכך והחשוב מכל הוא שזוהי בורות בנוגע לרמה שבה שוכנת הבעיה. זוהי רמה מערכתית ולא אישית. יש צורך בשינוי מערכתי ברמה בינלאומית.
    הרמה האישית היא חשובה אבל כבר כתבתי עליה ולכן לא אוסיף כאן.
    כדי שיהיה ברור מהו העיקר ומהו הטפל, חשוב להדגיש שנקודת מוצא מרכזית לעמדה סביבתנית רצינית ויסודית היא שהמדיניות הכלכלית שתובעת צמיחה בלתי פוסקת אשר נמדדת במדדים פיננסיים דוגמת התמ"ג היא זו שעומדת ביסוד תרבות הצריכה והיא זו שמביאה לפגיעה החמורה באטמוספרה והיא זו שאחראית לשרפות העצומות שרק ילכו ויתגברו. בגלל שהסחר העולמי בעשורים האחרונים הוא בעיקר סחר בהון, ההון הוא המניע העיקרי של התביעה הבלתי פוסקת לעלייה בצמיחה הפיננסית והוא זה שמכתיב את המדד הפיננסי המעוות. לכן, ועל אף שכדי להרוויח מהון לא צריך לייצר דבר, באופן עקיף אך חזק שווקי ההון הם האחראים לתרבות הצריכה, לפגיעה באטמוספרה ולשרפות. לכן, כאשר הבוקר אני רואה בדה מרקר שעופר עיני שהתנגד לביטול זכות השביתה של הכבאים אחראי במידה כלשהי לשרפה אני מצטמרר לנוכח העיוות והסילוף. סביר להניח שלא רק עיני התנגד אלא גם הכבאים עצמם סירבו לקבל על עצמם איסור שביתה. כך, בזמן שכבאים מסכנים את חייהם כדי לכבות את השרפה ואחרים שכבר נספו נקברים, דה מרקר כותב בעמודו הראשון שהאחריות לשרפה הגדולה מונחת בין השאר על הכבאים. חוצפה. עזות מצח. ציניות. טמטום. מה זה? אין זה אלא המשך ההיגיון שמבוסס על שיקולים פיננסיים. הסיבה שמאפשרת ניתוח כה מעוות של מה שהוביל לשרפה היא שהקשר בין תרבות הצריכה, שווקי ההון, הפרסומות… לבין השרפה הוא עקיף ולא ישיר.
    במספר פוסטים בעבר כאן ב"העוקץ" כבר נידונו העיוותים שמדד התמ"ג מייצר. התביעה לצמיחה פיננסית בלתי פוסקת מפעילה את כל המנגנונים הממשלתיים והגלובליים כדי לעודד עלייה בלתי פוסקת בצריכה. עלייה זו כרוכה בעלייה בלתי פוסקת בשימוש במשאב שכבר מוצה עד תום כמו היכולת של האטמוספרה להכיל את פליטות גזי החממה ולשמור על יציבות האקלים על פני כדור הארץ.
    אחד השינויים היסודיים ביותר שאנו זקוקים לו הוא מעבר למדד שמכיל ירידה בזיהום האטמוספרה. לפי מדד זה, התקדמות ופיתוח החברה האנושית שבה אנו חיים יימדדו גם על בסיס האופן שבו הפעילות האנושית מקטינה את פליטת גזי החממה. מדד זה יעלה כאשר יותר חשמל ייוצר באמצעים לא מזהמים. מדד זה יעלה כאשר תחבורה ציבורית יעילה תחליף את רכבי ה-4*4 בדרך לעבודה במשרד… מדד זה יקבע את המדיניות של ממשלות וארגונים גלובליים כמו ה-IMF…
    הדברים האלה חשובים מאין כמוהם ואין הם נידונים כמעט בכלל בתקשורת ההמונים. וזה פשוט לא יאומן כי בעשור האחרון אנחנו רק מתחילים לחוש על עור גופנו את ההתחממות הגלובלית. כל מי שנמצא בעמדות שלטון כמו גם בעמדות מפתח אחרות חייב ללמוד את המשמעויות של תהליכים אלה ולהכין את המנגנונים הציבוריים הדרושים להסתגלות. אבל כל עוד הבורות חוגגת אסונות ענק יקרו. הידע קיים. אמצעי התמודדות ושינוי קיימים. צריך לבצע. מי יעשה זאת?