תרבות האש

עמודים 1 עד 13 בעמודי החדשות של עיתון "הארץ" מוקדשים הבוקר (שישי) לכיסוי השריפה בכרמל. הכיסוי כולל את כל המרכיבים של כל הסיפורים הקודמים של אסונות בתקשורת הישראלית: זה שדיווח ואיש לא שעה לאזהרותיו במועד; אלה שיכלו היו למנוע ולא עשו דבר; המבקר שהתריע על העדר אמצעים מתאימים; האוצר שקיצץ משיקולים כלכליים; מציתי השריפה שזלזלו בחוק; הנזק הכלכלי; וכמובן, סיפורים נוראיים מפי ניצולים ומחלצים, סיפורים הרואיים על הקרבת חיים למען אחרים, על התגייסות ציבורית ואזרחית לטובת המפונים, ולבסוף גם על הנזק לחי ולצומח.

הפרסומות שמלוות את הכיסוי ממלאות כחצי משטח הנייר הנראה לעין והאדישות שלהן לקטסטרופה שטרם נגמרה צורבות בעין ובלב. הן מתמקדות בדבר היחיד החשוב מבחינתן ("קנו עוד!") ושכל השאר יעלה בלהבות.

רק דבר אחד חדש מופיע בסיפור הזה לעומת אסונות קודמים: הסיוע שישראל ביקשה וקיבלה ולעתים קיבלה גם מבלי לבקש ממדינות שכנות. דבר חדש זה מרמז על החידוש של האסון הזה לעומת כל מה שהכרנו לפני כן.

המרכיבים החוזרים על עצמם מספקים את החלוקה החשובה לדרמה המלהיטה שבה הדמויות נחלקות בין טובים, רעים וקורבנות חסרי אונים. הטובים הם סופר-טובים, כי הם מקריבים את חייהם למען אחרים, והרעים הם או מחוללי הזוועה או אלה שיכלו למנוע אותה אבל לא עשו דבר. הפרסומות הן היחידות שנותרות ניטראליות, כמו מוזיקת רקע סתמית אך הכרחית.

התחזית: יהיה חם ומסוכן

עם זאת, לפרסומות הללו יש תפקיד עקיף והכרחי בשריפה זו, כמו גם בשריפות הבאות שיבואו עלינו לרעה, בדיוק בגלל שהתפקיד שלהן הוא עקיף והן יכולות להופיע כניטרליות. הפרסומות הן חלק מסיפור שבו רבים מאוד מקרבנו, כולל כותב שורות אלה, לוקחים בו חלק.

בכל הכיסוי הנרחב הזה אין ולו כתבה אחת שתכלול ולו מלה אחת על אחד הגורמים המרכזיים ואולי המרכזי ביותר שאפשרו את הזוועה הזו – התחממות כדור הארץ. מובן שהיו שריפות בעבר, גם כשכדור הארץ היה פחות חם, אולם, אחת התחזיות של מדענים שמזה כמה עשורים מתריעים מפני ההתחממות, מחולליה והאפשרויות לשנותה, היא ששריפות תכופות יותר ועזות יותר יתחוללו באזורים שיתחממו.

מקומות מסוימים עשויים דווקא להתקרר ואחרים להתחמם מאוד כשהממוצע הכולל יעלה. כשהייתי ילד גשם החל לרדת באוקטובר ולעתים אף בספטמבר וכעת אנחנו בדצמבר והשמש ממעל היא שמש של קיץ. ככל שהיובש והחום מתמשכים זמן ארוך יותר, כמויות הולכות וגדלות של חומר בעירה, כמו עלים יבשים, מצטברות ומספקות את התנאים לשריפה גדולה ונרחבת יותר מאי פעם בעבר. כלומר, התנאים הדרושים להפיכה של שריפות רגילות שמתרחשות תדיר לשריפות נוראיות שיתרחשו לעתים מזומנות התאפשרו בגלל להתחממות כדור הארץ.

אפשר שאילו היו יותר כבאיות ויותר חומר כיבוי הכבאים היו מצליחים להשתלט על השריפה, אבל מה היה קורה אילו היו שתי שריפות כאלה בארץ בו זמנית? ומה אם שלוש? האם גם אז זה היה מספיק? אין ספק שעדיף שיהיו יותר כבאיות, יותר כבאים ויותר חומרי כיבוי, ועדיף היה אילו היו נוקטים אמצעי מניעה כמו פינוי של פסולת יבשה ואולי אף יצירה של רצועות הפרדה ועוד. אולם, מה שצריך בעיקר הוא להבין שהיומרה המודרנית המערבית להשתלט על הטבע ולנווטו כרצוננו היא מופרכת והיא חלק מהשחצנות המערבית.

כעת, אנחנו מקבלים אצבע משולשת בתגובה. הגיע הזמן לחפש פתרונות טובים יותר מאלה שהמערב מציע לנו ולא ללכת כסומים באפלה. התנאים שנוצרו בגלל התחממות כדור הארץ מעודדים שריפות בכל מקום ולא רק ביערות, עם כבאיות ובלעדיהן, עם חומרי כיבוי ובלעדיהן.

ולמה כדור הארץ מתחמם? את זאת יודעים כבר כמה עשורים – בגלל הצטברות פחמן דו-חמצני באטמוספרה. פליטות הפחמן הדו-חמצני הן תוצאה, פחות או יותר, של כמעט כל הדברים שאנשים שנהנים מתרבות השפע המודרנית עושים. זאת משום שכמעט כל דבר שאנחנו עושים בחיי היום-יום כרוך בצריכת חשמל וזה עדיין מבוסס בעיקר על שריפה של חומרים (פחם וגז, למשל) שמשחררים חמצן דו-פחמני ולא על אנרגית רוח ושמש נקיות ובטוחות.

פרופ' דני רבינוביץ' מגדיר את המין האנושי בתקופתנו כאדם השורף – הומו קומבוסטאנס. בבלוג שלו הוא כותב היום על האופן שבו שריפת הכרמל, כמו שריפות נרחבות אחרות, לא רק נובעות מההתחממות הגלובלית אלא גם תורמות לה במנגנון של היזון חוזר שמחזק את ההתחממות.

כאשר מבינים שהסיפור העיקרי בשריפה זו הוא לא כל המרכיבים של הדרמה האנושית שהתקשורת הישראלית ממחזרת מאסון לאסון, אלא הסיפור של ההתחממות הגלובלית, אפשר לחזור ולקשר את הסיפור לפרסומות האדישות לכאורה והניטרליות לכאורה. אורח החיים האופייני לתקופתנו מבוסס על תשוקה הולכת וגוברת לשיפור ברמת החיים במובן המצומצם של עלייה בצריכה, שנמדדת במונחים פיננסיים צרי אופקים של תמ"ג. התביעה הקבועה של המוסדות המדינתיים והארגונים הגלובליים לעלייה בתמ"ג דורשת ייצור וצריכה ברמות הולכות וגדלות ללא הרף שמזהמים את האטמוספרה. כעת מתברר המחיר האמיתי של מדיניות זו. האטמוספרה לא נשארת אדישה לפליטות המוגזמות של ה-CO2. היא מגיבה בעוצמות שרק שיתוף פעולה בין מדינות יכול (אולי) להתמודד עמן.

סיפור זה הוא מפותל יותר וארוך יותר מאשר הסיפור הממוחזר בתקשורת הישראלית של אסונות. הרבה יותר אחראים יש להתחממות הגלובלית ולכן גם לשריפה בכרמל. אין מדובר רק במי שהצית את השריפה או באוצר שקיצץ בתקציבים. מדובר באלה שמעודדים את הצריכה – פרסומאים, עיתונאים, משקיעים בבורסה, בעלי הון, פקידי אוצר, חברי כנסת וממשלה, תאגידים, תעשיית האנרגיה, הרכב, הביטוח, ראשי מדינות וארגונים בינלאומיים, שדוחפים למדיניות שמניחה כי צמיחה פיננסית היא מטרתה של החברה המודרנית. אולם, אחריות מוטלת גם על כל הצרכנים, והכבדים שביניהם יותר מאחרים.

לדעת יותר, לצרוך פחות

יש מעט מאוד רעים וטובים בסיפור הזה, אבל יש הרבה בּוּרוּת. רוב בני האדם נמצאים במידה זו או אחרת בתוך סקאלת האחריות למציאות האקלימית הקטסטרופלית שרק התחלנו לראות את תוצאותיה. יש קורבנות חפים מפשע ואלה העניים ביותר שבינינו – שלא תורמים לזיהום האטמוספרה אבל סובלים את התוצאות החמורות ביותר שלו. לא זו בלבד אלא שמבחינת מנגנוני השליטה הגלובליים והמדינתיים הנהוגים כיום, אין לנו ברירה אלא לצפות מהאחראים העיקריים לשינויי האקלים, קרי "הרעים", לקחת אחריות ולשנות כיוון, קרי להפוך ל"טובים". אין דרך קלה להחליפם. אין מדובר בממשלה נבחרת שאפשר לבחור באחרת, ואף על פי כן, יש ויש מה לאזרחים עצמם לעשות והוא לדעת יותר ולצרוך פחות.

העובדה שהמשבר הפיננסי האחרון הביא לירידת הצריכה ולירידת פליטות הפחמן הדו-חמצני היא ראיה נוספת לכך שמסה קריטית של אזרחים במדינות העשירות יכולה לקחת אחריות אישית ולצמצם את רמת הפליטות דרך שינוי הרגלי הצריכה שלה. החשיבות של מהלך כזה היא לא רק בהורדה של רמת הפליטות, אלא במסר החד-משמעי לפוליטיקאים הפחדנים שהציבור לא מרוצה משלטון בעלי ההון ויש תביעה פופולארית לשינוי דרמטי במדיניות. למשל, מניעת בנייה של מבנים בזבזניים מבחינה אנרגטית, מניעת הקמת תחנות כוח על פחם או על גז, השקעה נוספת בפיתוח וביישום של אמצעי אנרגיה חלופיים, חינוך לחיסכון ולא לבזבוז, שינוי של אופן מדידת רמת החיים מהמדד צר האופקים של התמ"ג למדד מורכב יותר שלוקח בחשבון גם את האטמוספרה ואת הדורות הבאים, וככלל לחזור למודל המדינה המתערבת אשר לוקחת אחריות מלאה על גורל אזרחיה, וכן לשתף פעולה ברמה בינלאומית תוך לקיחה בחשבון של גורל המין האנושי כולו.

מכיוון שישראל היא גורם קטן בזיהום האטמוספרה הגלובלית, המטרה המקומית צריכה להיות לא רק הקטנת הפליטות, אלא בעיקר התאמה של אורח חיינו לתנאים החדשים שהולכים ומתהווים לנגד עינינו.

האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית כלפי הפרסומות כמייצגות את צריכת היתר שבה משתתפים רבים בצורות שונות ובעוצמות שונות ואת הפיננסיזציה של כל דבר שזז. יש טענות בזכות השימוש בכלים פיננסים כדי לעודד אחריות סביבתית של בעלי הון דרך קביעת רמת פליטה מותרת לאדם ומתן אפשרות לסחור ברמות אלה, אולם גם את אלה רק מדינות יכולות לכפות.

האדישות של הפרסומות, אם כן, אינה ניטראלית. במובן זה, עיתונות שניזונה מפרסומות שעניינן בזבוז ומתעלמת מההיבט הסביבתי הקריטי שעומד ביסוד האסון, לעתים תוך עיסוק דל ושטחי בסוגיות סביבתיות, היא חלק מהבעיה ואינה פשוט גורם שמדווח באופן מזדעזע על האירועים.

האדישות של הפרסומות, אם כן, אינה ניטראלית. במובן זה, עיתונאות שניזונה מפרסומות שעניינן בזבוז ומתעלמת מההיבט הסביבתי הקריטי שעומד ביסוד האסון, לעתים תוך עיסוק דל ושטחי בסוגיות סביבתיות, היא חלק מהבעיה ואינה פשוט גורם שמדווח באופן מזדעזע על האירועים. בספרו, מספר דני רבינוביץ' על מחקר שהשווה בין פרסומים מדעיים לבין פרסומים עיתונאיים בסוגיית ההתחממות. לפי המחקר, בשנים 1993-2003 לא נמצא בכתבי עת מדעיים אף מאמר שסתר את ההנחה הבסיסית שמקור ההתחממות היא פעילות אנושית. לעומת זאת, בעיתונות "החופשית" חצי מהכתבות באותן השנים שיקפו תחושה שאין הסכמה רחבה בקרב מדענים בנושא זה. כך העיתונות מפיצה בּוּרוּת ולא מידע ולא ידע. כאשר למדתי לתואר ראשון בביולוגיה בתחילת שנות ה-1990, האופן שבו הוצג הנושא למיטב זכרוני על ידי המרצים שלי הוא שללא צל של ספק ההתחממות היא פרי מעשה ידי אדם. התיאוריה היחידה החלופית שאני זוכר שהוצגה גרסה שמדובר במחזוריות טבעית של שינויי אקלים. אולם, השינויים שכבר אז זוהו כמהירים מאד (למשל בהמסה של קרחונים) רמזו שהתיאוריה החלופית היא בלתי סבירה.

—

מאמרים נוספים בנושא:

הלם והסתגלות בכרמל – דני גוטווין

על הדליקה – אמיר אוריין

השריפה מתחילה באוצר – יוסי דהאן

עוד סיפור של הפרטה – העוקץ