הלם והסתגלות בכרמל

השריפה בצפון, על האסון האנושי והסביבתי שהיא מחוללת, היא המשל. מדינת ישראל תחת משטר ההפרטה, וליתר דיוק תחת "שיטת נתניהו", היא הנמשל
דני גוטוויין
Firefighters, 2008, by Peter Walsh

השריפה בכרמל חשפה בימים האחרונים את אגדת היעילות של ההפרטה. במקרה הנוכחי מדובר בהפרטת הכיבוי האווירי. ב-2001, החליט חיל האוויר להתנער מן האחריות לכיבוי האווירי והוא הופרט לידי חברה עסקית, שמאז חזרה והוכיחה כי אינה ערוכה להתמודד עם האתגר. הבעיה אינה רק במבחן התוצאה, מקור הכישלון הוא בהנחת המוצא: רק שלטון החושב במושגים ניאו-ליברליים – בהם הפרטת הצבא, כמו זו של בתי-הכלא היא עניין ראוי, "כמו באמריקה" – יכול היה למצוא את הפתרון בהפרטת הכיבוי האווירי, במקום להעבירו לאחריותה של רשות ממשלתית אחרת.

אך השריפה חושפת גם את הדרך בה מנוון האוצר את השירות הציבורי, המהווה בדרך כלל מהלך מקדים להפרטתו, ובמקרה הנוכחי ניוון שירותי הכבאות. מצבם המחפיר של שירותי הכבאות בישראל הוא עתה עובדה ידועה. מספר הכבאים בישראל הוא כ-20 אחוזים מהתקן הנדרש במדינות התעשייתיות, הם חסרים ציוד בסיסי וזה שיש בידיהם ישן ובלתי אמין. משרד האוצר מכיר היטב את המצב, אך התנה את העברת התקציבים הדרושים לקיומו של שירות הכיבוי הולם בביטול זכות השביתה של הכבאים. תביעה זו לא היתה אלא חלק ממדיניות "הפרטה תמורת תקציבים", בה נוקט האוצר בשנים האחרונות גם כלפי שירותים אחרים.

Fireman, by Tom Hutchinson

אלא שבמקרה של הכבאים נחשפו הציניות ויותר מכך הכוונה המנחה את משטר ההפרטה: הכבאים הם אלו שחזרו והעלו על סדר היום את ניוונם של שירותי הכבאות, והם אלה שפתחו בעיצומים, לא כדי להעלות את שכרם אלא בתביעה לשיפור מערך הכבאות. בכך הראו הכבאים, כי כמו במקרים אחרים – ובניגוד לתעמולה הרווחת – איגודי העובדים ולא משטר הפרטה הם שמבטאים את האחריות לקיום השירותים החברתיים. אחריות זו, המפריעה להפרטה, היא (בין השאר) הסיבה לחתירתו הבלתי נלאית של האוצר לפרק את איגודי העובדים ולהפריט את שוק העבודה.

ההתנהלות הנחשפת עתה בכל הנוגע לשירותי הכבאות אינה מחדל אלא מדיניות. כמשל, מלמדת השריפה על התשלום שגובה ההפרטה מן החברה הישראלית כשם היא חושפת את המחיר שמוכן משטר ההפרטה לשלם כדי לבסס את שלטונו.

התביעה להקמת ועדת חקירה שהחלה להישמע בעקבות השריפה היא חלק מפולחן ועדות החקירה שמהווה את אחד מאמצעיו של משטר ההפרטה: הוא מטשטש את המקור הפוליטי של מדיניות ההפרטה וכשליה והופך אותם לסוגיה משפטית. בשדה המשפטי, מגינה צמרת עורכי-הדין לא רק על לקוחותיהם, אלא בעיקר על משטר ההפרטה.

גם הקטטה המתפתחת בין אלי ישי ליובל שטייניץ היא מאבק כוזב: סילוקו של מי מהם או של שניהם לא יהיה אלא מחיר משתלם לשימורו של המשטר.

ואומנם, מי שמצליח עד כה להשיל מעליו כל אחריות – במין תכונת טפלון שלא ידענו שיש לו – הוא בנימין נתניהו, הסנדק של משטר ההפרטה. מצג האחריות שלו (שמשלב מפגן של נחישות קרבית, יעילות עסקית, שליטה ממשלתית וחמימות אנושית) שבו הלעיט נתניהו את התקשורת, עושה אותו לא רק למציל הלאומי אלא גם למבוגר האחראי. אלא שאין להתבלבל, בעשור האחרון נתניהו הוא מקור ההשראה של ניוון והפרטת השירות הציבורי.

הדימוי של "האיש השמן והאיש הרזה" יצר את האווירה שאפשרה את ההסתה כנגד השירות הציבורי והעבודה המאורגנת. שיטת נתניהו היא שהכשירה אפוא את ניוון שירותי הכבאות והפכה את התביעה לשבירת זכות ההתאגדות של הכבאים לתנאי לשיקומם. במובן זה נתניהו הוא הנושא הראשי באחריות למצב שירותי הכבאות.

כיחצ"ן ממולח נתניהו כבר שלף את התירוץ שיפטור אותו מן האחריות ויחלץ אותו מדו"ח ועדת החקירה. השריפה בכרמל, הוא הסביר, אינה שריפה רגילה אלא אירוע חריג, כזה שלא ניתן היה להתכונן אליו. אך כמו כל נאשם המפליל את עצמו בעדויות סותרות, סיפק נתניהו גם את הטיעון המפריך את התירוץ: הוא הורה על הקמת טייסת כיבוי אווירי, זו שהפרטתה בעבר החמירה את מימדי השריפה בכרמל.

בספרה "דוקטרינת ההלם", מצביעה נעמי קליין על כך שמשטרים ניאו-ליברליים השתמשו באסונות – דוגמת הוריקן קתרינה בארה"ב – כדי לקדם ולהאיץ את מדיניות ההפרטה. השריפה בכרמל מספקת דוגמה הפוכה: האסון חושף את כשלי משטר ההפרטה ומשמש – כפי שעושה נתניהו – להצדקתם בדיעבד. למעשה, המקרה הישראלי חושף שבמקום דוקטרינת ההלם יש להבין את הניאו-ליברליזם – גם במקרים אותם מנתחת קליין – באמצעות "דוקטרינת ההסתגלות".

עיקרה של דוקטרינת ההסתגלות הוא שהנחות היסוד הניאו-ליברליות חלחלו והוטמעו אל תוך השיח הציבורי – בסיוע התקשורת, הבידור והאקדמיה – עד כי הפכו למעין חוק טבע ולכלי העיקרי לפרשנות המציאות. כך, מולידה הוויית החיים המופרטת, גם בקרב קורבנותיה, תודעה המאשררת את המשטר המכונן אותה. מתנגדי משטר ההפרטה פועלים גם הם באמצעות הכלים שהוא יצר – ובעיקר ארגוני מגזר שלישי, שמערפלים את האופי הפוליטי של מהפכת ההפרטה.

נתניהו מסייר באזור השריפה

לא ההלם של האסונות מזדמנים אלא ההסתגלות למעשיות היום-יומית של משטר ההפרטה היא שמאפשרת את התקדמותו והתבססותו. מצבי ההלם חושפים את הניוון המכוון של השירותים הציבוריים, שהופך לכאורה את השירותים המופרטים לפתרון המעשי' היחידי. במובן זה, דוקטרינת ההלם היא המשך של שגרת ההסתגלות, אם לא ההסכמה, למשטר ההפרטה, ושל הערפול-לדעת של מקורותיו הפוליטיים.

ואכן, ככל שמשטר ההפרטה מעמיק, כן גדלה גם בקרב מבקריו ההנחה, כי "לא ניתן לייבש את הביצה אלא רק להילחם ביתושים". משמע, לא ניתן להלחם במשטר ההפרטה, אלא רק למזער את עוולותיו.

ואולם, דוקטרינת ההסתגלות אינה מלמדת על חוסר הסיכוי למאבק במשטר ההפרטה. להפך, המסקנה המתבקשת ממנה היא כי ההסתגלות היא חלק מערפול האופי הפוליטי של משטר ההפרטה שלו שותפים לא רק יוזמיו, אלא גם חלקים רחבים מקורבנותיו ומתנגדיו.

חשיפת המנגנון של דוקטרינת ההסתגלות מצביעה על כך שלא די בהוקעת תוצאותיו של משטר ההפרטה. הדרך היחידה למאבק בעל סיכוי במשטר ההפרטה ובעוולותיו – שהשריפה בכרמל היא אחת מהן – היא בפוליטיזציה שלו: מאבק במשטר ההפרטה לכשעצמו, ולא רק בתוצאותיו, באמצעות התארגנות פוליטית סוציאל-דמוקרטית המגייסת את קורבנותיו הקיימים והעתידיים מקרב מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים למאבק שבמרכזו כינון של מדינת רווחה המבוססת על הלאמה של שירותים חברתיים, מפעלי תשתית ואוצרות טבע.

המסקנה לה נדרש השמאל מדוקטרינת ההסתגלות שחשפה השריפה בכרמל היא פוליטיקה, לא מחאה. גיוס ציבורים רחבים, לא הפגנה.

מאמרים נוספים בנושא:

על הדליקה – אמיר אוריין

השריפה מתחילה באוצר – יוסי דהאן

תרבות האש – יוסי לוס

עוד סיפור של הפרטה – העוקץ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חנה קים

    מסכימה עם כל מילה, כולל עם השורה האחרונה. כדי לעצור את הטרוף לא צריך לארגן עוד הפגנה או עוד עצומה או עוד עמותה, אלא ליצור גוף פוליטי שיילחם בקלפי. המאבק האפקטיבי היחיד הוא המאבק הפוליטי-מפלגתי.

  2. דב פוניו

    צודק דני גוטווין ועוד רבים אחרים שהשרפה בכרמל ותוצאותיה הנוראיות חייבות להוביל למסקנה שעולה בסוף הכתבה: בשיטת ההפרטה-שהיא משאת נפשו של משטר ביבי- יש להלחם בדרך פוליטית. תזוזה בדרך הפוליטית לא תקרה כל עוד השמאל בישראל מתפזר לעשרות פלגים עם שאיפות הדבקות כאלה ואחרות אל השלוות לחסות בחיק השלטון.
    להיות עם ולהרגיש בלי.
    אין מה לעשות- צריך לצאת מהבית החמים של מפלגת העבודה
    להפשיל שרוולים .להתחיל למשוך את עגלת השמאל התקועה בבוץ ואז יצטרפו גם אחרים. טיבם שאסונות כמו של הכרמל בכוחם לפקוח עיניים. חלק מבינים שזה עונש על חילול שבת, אך חלק גדול יבינו שפשוט דופקים אותנו בלי בושה ויש להם כתובת.
    אז תודה לפרופ. גוטווין על הדברים המושכלים, אבל העיקר בסוף- ולא לכולם יש סבלנות לקרא את הכל.

  3. שרון

    שלשלטון אין אינטרס להגן על האזרחים מתחילה לחלחל. התושבים שהגנו על בתיהם בעצמם ולא סמכו על הכוחות בשטח, אביה של הצוערת אבן חן ז"ל שאמר שידאג שהאחראים ישלמו, וגם האופן בו ראיינו יעקב אילון ואושרת קוטלר את מרואייניהם – תוך הטחת האשמות בדבר אי תקצוב שירותי הכבאות וההתניה בדבר זכות השביתה- כל אלה אולי מלמדים על כך. יחד עם זאת, טענות דומות, וקורבנות שווא היו גם במלחמת לבנון השניה, ובינתיים לא השתנה כלום. אכן, לעם היהודי כושר הסתגלות מופלא.

  4. יריב מ

    ויש גם לציין את רוח ההתנדבות הישראלית בפתח קטנטן לתקווה שהתארגנות אזרחית חוצת-לאומים היא אפשרית, ולו בקנה מידה שחורג במעט מהשמאל הראדיקלי

  5. עמית כהן

    שמאל רדיקלי בנושאים מדינים-ביטחונים-לאומים, אין הרבה סיכוי לאף מאבק חברתי-כלכלי בנושאים כמו ההפרטה שום סיכוי לסחוף אחריהם את הציבור ואף לא חלקים ממנו.

  6. שרגא עילם

    ישנו כאן כשל מערכות בסיסי, של סדר עדיפויות לקוי, חוסר רצון להכיר בסכנות, אטימות, שחצנות (יהיה בסדר וחברו סמוך) ועוד ועוד.
    הרי מדיניות החוץ ו"הביטחון" לא מפורטות והכשלים מאוד דומים.

  7. נעם לוי

    את ההפרטה ניתן למדוד אמפירית, לראות ולאבחן כשיטה. את המנטליות הקלוקלת או המצויינת אפשר לאבחן ככזו או ככזו – תלוי את מי שואלים ומתי ועל איזו משתי "מחציות הכוס" מסתכלים. כשל מערכות בסיסי אכן ניתן לנסות להבין (ויש לנסות) באופן הפרטיקולארי המאפיין אותו ואת הבעייתיות של התנהלותו כארגון מסוים בנסיבות המסויימות שפיתח מנטליות כזו או אחרת. אבל דווקא כשמנסים להבין את השיטה שמאחורי השיטה – ניתן לראות שההפרטה מהיא גורם מסביר מאחד הרבה יותר מוצלח מאשר "המנטליות הישראלית" של תרבות ה"סמוך". קל מדי לזרוק את זה רק עליה, או רק על ההתפתחות המסויימת בעניין שירותי הכיבוי וכד'. גרוע מכך, ההתמקדות באיזה פן אישי-אישיותי מוצלח או לא, מוסרי או מושחת היא כשלעצמה מהווה כבר במידה רבה הפנמה של סוג ביקורת שלעולם יישרת את ה"שיטה הקיימת". כך בכלכלה כפי שהסביר גוטווין (כבר אין באמת אפשרות לערער על הגיון ההפרטה, מתוך שהופנמו והוטמעוכללי המשחק שלה), כך במישור המדיני (הבעיה היא לכאורה בצבא שלא מתפקד טוב, בקונספט לא מוצלח, ב"חוסר" יעילות בשימוש בתקציב, בניוון, בשחיתות מוסרית נקודתית, ואף פעם לא בעצם בהמשך הכיבוש כמדיניות מתוך בחירה והקצאת כוחותיו למשימות שיטור ושימור שיטת השלטון הישראלי בשטחים, ומחוצה להם גם בעצם. ואולי עכשיו כשחושבים על זה, בעצם הצבא עבר בדיוק במובן זה הפרטה? הוא כבר לא כלי שמשמש מדינה אלא כלי לשימור עצמו האינטרסים שלו ופרקטיקות ואג'נדות עצמאיות? תמהני…)

  8. אמיתי מן

    ז"א- עמך קוראי הבלוג, שזה עשירית מנדט, אבל כל מצביע- גרזן. במצב העניינים הנוכחי זה גם משהו. בקיצור, הגיע הזמן שתרימו את הכפפה, כל האקדמונים, נראה אתכם מניפים איזה דגל על אמת.
    אני אחריך. בלי ציניות. אם תקים תנועה פוליטית משמעותית אני נותן לך את קולי בלי לחשוב פעמיים (גם כן בעיה). בהצלחה.

  9. דוד

    רוח ההתנדבות הזאת היא בדיוק זו שעליה נבנית ההפרטה הישראלית!
    הרי מי מקיים את בתי התמחוי אם לא מתנדבים טובי לב? מי מנהל מפעלי הזנה בבתי ספר? מי תורם שעות לימוד חסרות במערכת החינוך? מי פותח את ביתו לפליטי שריפה ומלחמה? זה אותו מגזר אזרחי שכל כך אוהבים לדבר בשבחו.
    אין כל רע בהתנדבות, אבל כל עוד היא תמשיך להחליף מוסדות ממשלתיים וציבוריים חיוניים, מדובר בלא יותר מאשר הפרטה דה-פקטו.

  10. צםןד

    הקריאה בסוף המאמר לאנשי השמאל קצת מגוחכת, לא משנה מה הדיעות שלהם הנהנים העיקריים של ההפרטה הם אנשים כמו שולמית אלוני ומשפחתה והמשטר הפיאודלי של כפר שמריהו שהוא דוגמא לכל מה שקורה בארץ. המאבק הוא פוליטי, אבל מי שיכול להוביל אותו זה הסוהרים שמשלמים בחייהם ובחיי דוחק, שבדרך כלל אינם מצביעי שמאל. הם אלה שסובלים מההפרטה, במקרה הזה מדובר במוות ממש, בחיים הרגילים מדובר במוות חלקי, בחוסר יכולת להתפתח כלכלית ורוחנית, מחיי דוחק, מלחצים בלתי אפשריים בין הצורך לפרנס לבין עבודות קשות בלי פרנסה ראויה.

    לצפות מהשמאל שיירה לעצמו בהכנסות שלו זה די מגוחך במצב הזה. בסוף, חשבון הבנק הוא שיכריע, ובשיטה הישראלית, בעלי הדיעות ה"ליברליות" בסוף מכריעים על פי הכיס ולא על פי הראש.

  11. אברהם שרון

    הניתוח המזהיר המופתי שלו מאיר עיניים ובה בעת מחשיך אותן, בתיאורו את הציאות כהווייתה.

  12. ירדנה אלון

    יש כאן בעייה גדולה,והיא התקשורת שמשתפת פעולה עם המשטר הזה כבר ביום שישי ניתן היה לסמן את עיתונאי החצר מטעם נהנתניהו וחבורתו
    כשהתחילו לדבר על המחדל היו קולות שהיסו את אלה שההינו להתחיל לדבר על כך,
    מאחר ורוב העם הוא צרכן ערוצי התקשורת הישראלית,ומאמין באמת ובתמים כי "פרשננו" יודעים את אשר הם סחים,והאיש ברחוב לא מודע לעובדה ש"פרשננו" הם בעצם שליחיו של השלטון ושל תהליך ההפרטה,
    יקשה עד מאוד לשכנע את הציבור בדברים שדני אומר מפני שרוב הציבור אינו קורא את נעמי קליין ואת ספריה את מחקריה ואת מסקנותיה
    רוב הציבור לא מודע למה שמתרחש מאחורי הקלעים
    הוא לא יודע לסווג בין אנשי התקשורת מי איש תקשורת שהחברה הישראלית וטובתה לנגד עיניו ומיהו עיתונאי חצר של השילטון,ועל כן הציבור הרחב לא יודע איך לתעל את הכעס הטבעי והנכון שלו למשהו מעשי שישנה את ההתייחסות של השילטון כלפיו וזה ברור שהשילטון מתייחס אל האזרחים כאל נתינים ואסאלים שאמורים לציית .

    בניגוד למה שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו החברה הישראלית רחוקה מלהיות חברה דמוקרטית נהפוך הוא זוהי חברה מעמדית הרארכית שמשמרת את המצב,מפני שכל אחד סבור ש-"לי זה לא יקרה",

    מעבר לכך שבבחירות שהיו כאן בשנים האחרונות השמאל כמעט ולא התערב,רבים בשמאל קראו לא ללכת לקלפי או נהרו לקדימה,וכך למעשה הפקירו את השטח.
    אז כך שלמחדלים האלה אחראי לא רק השילטון הנוכחי ,למחדל הזה אחראי לא פחות גם השמאל,שהפקיר את השטח והיה עסוק יותר ברכילות ובצהבהבות הפוליטית מאשר בדברים המהותיים באמת

  13. דב פוניו

    אתה בטח עשית סקר איך מצביעים סוהרים במדינת ישראל- ואתה גם יודע שיש להם חשבון בנק קטן.
    בטח הרבה יותר קטן משל מנהיג מפלגת העבודה שגם שר בממשלה ( זה שמאל זה?).לא אמשיך להוסיף שמות לרשימה כי אתה לא תאהב את זה.
    באופן לא כל כך משכנע בחרת לייצג את השמאל בישראל בדמותה של שולמית אלוני. משום מה שכחת שגם לאדם עשיר מותר לאמץ השקפת עולם
    חברתית-שוויונית. זה לא קורה הרבה, אבל היא משיכמה ומעלה.
    אני תוהה, למה אנשים שמגיבים באתר מתביישים בשם שלהם.

  14. משה שיאון {פיינשטיין}

    התרבות היוונית הולידה את התרבות המערבית שקיצוניותה
    הקשה ביותר היא מדיניות ההפרטות. אנו חוגגים את חג החנוכה, כביכול התגברנו על המתייוונים. היוונים באו בחג החנוכה להצילנו מתוצאות
    המתייונים שלנו/מנהיגינו הפוליטיים.
    בשריפה הדברים בולטים וממוקדים, אך התופעה קיימת בכל השירותים החברתיים שהיו ציבוריים אלה ששם האש מעכלת ומאכלת בבעירה איטית.
    – את מחאת הציבור נגד הזנחתו צריך לנסות לגבש לשינוי פוליטי חד ומהיר, הבה נחזור לעצמנו.

  15. יהושע רוזין

    ביב אמן הספין ואחיזת העינים ,בהתנהגותו הוא עוד ישכנע את המצביעים שהוא המנהיג הלוקח אחריות ומנהל את המשבר כמצביאדגול( הזמין את מטוס הכבוי הענק) וישכחו את מחדליו הוא ואת שיטתו שגרמה לכך שהתשתיות שלנו מתמוטטות.