נשמתו של קניה ווסט

מעמדו של קניה ווסט כאחד מיוצרי המוזיקה החשובים בארצות הברית כיום, אינה דבר של מה בכך באומה שבה היחסים החברתיים ממשיכים להיות נשלטים על ידי "קו הצבע", כפי שחזה זאת דו בויז ב-1903 בספרו "נשמתם של השחורים" – גם אחרי ואף למרות שבבית הלבן יושבת משפחה שחורה. אמירתו של דו בויז כי לשחור "שתי נשמות, שתי מחשבות" מתוקף היותו אדם שחור בחברה שנשלטת על ידי לבנים, כפי שהיא משתקפת בדמותו של קניה ווסט, עדיין רלוונטית היום כפי שהיתה לפני מאה שנה.

קניה ווסט – כמו תרבות ההיפ-הופ שכבשה את העולם והפכה לתעשייה שמגלגלת מיליונים – הוא אמן בינלאומי שחייב את הצלחתו גם, ואולי בעיקר, למיליוני בני הנוער הלבנים ברחבי ארצות הברית והעולם שקונים את אלבומיו. אבל ווסט ותרבות ההיפ-הופ שואבים את סוד קסמם והאטרקטיביות שלהם מהמוזיקה, הריקוד והשפה של השחורים. החומרים שמהם עשוי הראפ הם זיכרון העבדות, יחסי הגזע ומורשת ההיסטוריה של השחורים באמריקות. זוהי השניות שעליה כתב דו בויז: "תודעה-כפולה, תחושה זו של ראיית עצמך תמיד דרך עיניהם של אחרים, של אומדן נשמתך באמת המידה של עולם שמתבונן בך בבוז משועשע וברחמים", ושאותה ביקש לשמר: "השחור האמריקאי אינו רוצה לאבד במיזוג הזה אף לא אחת מהזהויות הקודמות שלו. אין הוא רוצה להפוך את אמריקה לאפריקאית, כי לאמריקה יש הרבה מה ללמד את העולם ואת אפריקה. גם לא להלבין את נשמתו השחורה במבול של אמריקאיות לבנה, כי הוא יודע שלדם השחור יש מסר לעולם".

המאפיין הבולט ביותר של הזהות השחורה בראפ הוא השימוש בשפה. קניה ווסט משתמש בשפה, בין השאר באופן שנקרא "סימון". הסימון היה קיים במסורות האפריקאיות שבעל פה, בהן המשמעות אינה נוצרת על ידי הסמנטיקה של המלים עצמן אלא מחוץ להן. ה"סימונים" מתאפיינים בדיבור לא ישיר, בהומור, אירוניה, פארודיה, היפוך וכפל משמעות, מטאפורות מחיי היום-יום, משחקי מלים ועוד. על ידי הסימון, ווסט מסווה חתרנות והתנגדות, מאתגר מצבים פוליטיים וחברתיים, ומציע ביקורת סמויה על כוח פוליטי.

לדוגמה, כשווסט אומר ב-"All Falls Down": "אנחנו מנסים לקנות את ה-40 אקרים שלנו בחזרה / ובשביל זה… תראו כמה נמוך אנחנו מתכופפים (כדי לקטוף כותנה)", הוא מסמן את תקופת העבדות על מנת לבקר שחורים אמריקאים על נהייתם אחרי מוצרי צריכה והצלחה חומרית, כתוצאה מהיותם חסרי כל בעבר ומהחוסר ביטחון הנובע מכך, ועל הסכמתם אפילו "לקטוף כותנה" על מנת לזכות בכך. על ידי הזכרת ההצעה שהועלתה בקונגרס שכל משפחת עבדים תקבל 40 אקרים של אדמה (ופרד) כסוג של פיצויים על תקופת העבדות (הצעה שמעולם לא התקבלה), הוא מבקש להיות ביקורתי כלפי הרעיון כי ההצלחה החומרית העכשווית היא סוג של פיצוי עבור מאות שנות עבדות. אנחנו מנסים לקנות את מה שלא קיבלנו? בשביל מה? הרי בשביל הלבנים, הוא אומר, "אפילו כשאתה ב(מרצדס) בנץ / אתה כולה ניגר במכונית מצ'וקמקת", ובסופו של דבר, הוא אומר, "האדם הלבן מרוויח". בתחנות הרדיו, על כל פנים, שמו "ביפ" על המילה "אדם לבן", מכיוון שלא רצו "לפגוע ברגשות הציבור", עוד סימן למתח שממשיך ללוות יחסים גזעיים בארצות הברית.

"All Falls Down" הוא ה"אני מאשים" של ווסט, כלפי מה שהוא רואה כצורך הנואש של השחורים להרגיש כשווים בחברה האמריקאית דרך צריכת מותגים. אבל הביקורת של קניה, באופן מודע ומלא סתירות, מכוונת גם לעצמו מכיוון שגם הוא עבד של תרבות הצריכה, כפי שהוא מעיד על עצמו באירוניה באומרו: "אני כל כך בעל מודעות עצמית / תמיד תמצאו אותי עם אחד משעוני היד שלי". נראה שבזכות המודעות העצמית הזאת, בזכות האומץ להיחשף ולהראות את הפגיעות, למרות חוסר הביטחון ולמרות שלפעמים הוא נכשל בלשונו – ואולי דווקא בגלל זה – הוא זוכה לאהבת הקהל, גם על ידי רבים שמרגישים שהראפ הממוסחר התרחק מהראפ ה"אמיתי".

אם קניה ווסט מבקש להגיד משהו על להיות שחור באמריקה, הוא מבקש שהוא, וכל אחד ואחת בחברה השחורה האמריקאית, יתקבלו כבני אנוש שווים בחברה האמריקאית, ואינו מתפשר גם על העברת ביקורת נוקבת על הקהילה שלו. דרישתו לכבוד, כפי שדו בויז ביקש, לא דרך התרפסות וביטול העצמי אלא דרך הכרה בערך העצמי, תוך כדי חשיפת חולשותיו ופגיעותו, היא שהופכת אותו, בדומה לאובמה (שגם הוא איש של מלים), לאחד מ"העשירית המוכשרת" ("The Talented Tenth"), כפי שקרא דו בויז לשחורים שלמרות האפליה והגזענות הצליחו לפרוץ מתוך הקהילה ולהפוך למנהיגים.

נראה כי ווסט מבקש לפעול על פי קריאתו של דו בויז, ובמקום לדחות את השניות שהיא גורלו של האדם השחור בחברה לבנה, הוא מבקש להתיכה לזהות אחת שלמה. כאשר הוא לא מוזמן לפתוח את טקס ה-MTV, ומגיב באימפולסיוויות שחושפת כאב גדול באומרו כי "אולי הצבע עור שלי לא נכון", הוא מציג את נפשו בדואליות שדו בויז תיאר: מצד אחד אמן מצליח ומוערך, מהצד השני אדם שחור בחברה לבנה שמרגיש כבעל אות קין. ההתפרצות הזאת, כמו גם התפרצותו לבמה באותו הטקס בו טיילור סוויפט הלבנה "לקחה" לביונסה השחורה את הפרס, על מנת להכריז כי "לביונסה יש אחד הקליפים הטובים בכל הזמנים", פותחות פתח אל תוך הנפש הדואלית של השחורים שדו בויז תיאר, ואל רצונו, כאילו לא השתנה דבר מאז שדו בויז כתב את ספרו, ש"תהיה אפשרות לאדם להיות גם שחור וגם אמריקאי, מבלי שעמיתיו יירקו בפניו ויקללו אותו, מבלי שדלתות ההזדמנות ייטרקו בפניו בגסות".

כיום ווסט הוא אחד הבודדים בראפ המסחרי שלא מציף את הקליפים שלו באימג'ים של נשים שחורות חצי מעורטלות כחפץ או מותג להתגאות בו. הרבה נאמר על הייצוגים של נשים בהיפ-הופ – החל מביקורת על החפצתן ועד הראייה את המופע של הנשיות בהיפ-הופ כמתכתב עם היסטוריה מגדרית שחורה, שבה המיניות גם של גברים וגם של נשים התעצבה תחת עיניהם הלא-מקבלות של הלבנים; אך בלתי נמנע לראות שווסט – אולי בגלל שגדל בפרבר בורגני בשיקגו עם אמו שהיתה פרופסור לאנגלית בקולג' – הוא פחות "רחוב" מאשר הראפרים המסחריים האחרים. עולם האסוציאציות שלו אינו מהגטו השחור, והוא אינו מבקש להעמיד פנים שהוא כזה.

הפואטיקה הראפרית מתאפיינת בראש ובראשונה ב"קוליות", אותו הלך רוח חמקמק שכה קשה להגדירו. הקוליות היא היכולת להיות נונשלנט, ללבוש מסכה גם ברגעים הקשים ביותר (או המרגשים ביותר). "זה 'קול'", כתב חוקר התרבות האפרו-אטלנטית, רוברט פאריס תומפסון, "להמתיק את הכאב עם שיר ותנועה". הפער בין הכאב שווסט מתאר ב"We don't care" – ילדים שהופכים לסוחרי סמים, מדינה שמקצצת בתקציבי החינוך – לבין הביט ההרמוני, הקול המחויך שבו ווסט אומר/שר "יש לי שיר מושלם בשביל הילדים" ו"לא 'כפת לנו מה אנשים חושבים", אך מתכוון למעשה להיפוך הגמור; הקול המתקתק של הילדים ששרים: "לסחור בסמים רק על מנת לשרוד / תערום 'ת'כסף שלך עד שיגיע לשמים" ממתיק את כאבו של ווסט בשיר ובתנועה, והופך אותו למייצג של דורו.

פורסם במסגרת שיתוף הפעולה של העוקץ עם בלוג המוסיקה קפה גיברלטר (במקור בעיתון הארץ)