על הדליקה

שלושה ימים לשריפה בכרמל. אסון נורא, אֵבל, תמיהה, זעם, חוסר אונים. שבת, בוקר, קול ישראל: "מדובר ברשלנות של מטיילים, לא מדובר בהצתה" – כך הודיעו השלטונות המוסמכים. רק זה היה חסר. עוד השְׁפָּלָה.

ברגע זה חשוב פחות מי הצית וכיצד הוצת. יש להתגבר על האש, אבל אי אפשר לעשות זאת בכוחות עצמנו. ישראלי צריך עזרה. הוא לא אוהב להיות נזקק, אף שכל חייו הוא חי על נדבות והלוואות ארוכות טווח ומשעבדות. ישראלי נבוך. הגיבור הגדול של המזרח התיכון מתגלה בחוסר האונים שלו. לישראל אין אמצעים לטיפול בשריפות. ראש הממשלה מחזר על פתחי נשיאים וראשי מדינות ומתחנן לקבל מטוסים מכבי שריפות וחומר לדיכוי דליקות.

ישראלי מאמין ש"כל העולם נגדנו ובכל דור ודור קמים עלינו להשמידנו" ופתאום לא כל העולם נגדנו. יתרה מזאת, העולם בא לעזור לנו מפני עצמנו, ובאים לכאן צוותים מיוון, קפריסין, בריטניה, צרפת, ארה"ב, בולגריה, רוסיה, טורקיה. טורקיה? השפלה נוראה. רק לפני מספר חודשים הכריזה ישראל מלחמה מילולית על טורקיה לאחר הטבח במשט לעזה. עיריית ג'נין שלחה צוות. ג'נין? זו ג'נין שכתשנו ומחקנו וחיסלנו? "ג'נין אהובתי"? לאן נישא את החרפה?

תמונת עולמו של ישראלי, שאותה בנה בדורות של מלחמות ודם, מאיימת להתערער. השריפה אך פרצה ומיד ישראלי מחפש אשמים. אפשר להאשים את התחממות כדור הארץ, אבל ישראלי לא ממש חושב על כדור הארץ ולכן האפשרות הזאת עלתה רק באתר זה או אחר, אבל לא עולה באמצעי התקשורת המרכזיים. שמועות משתוללות על "מיעוטים" שהבעירו את השריפה הגדולה בכרמל. לא עברו יומיים והשלטונות מזימים את הטיעון שלו. מה יעשה ישראלי עכשיו?

דלקה במנרה בגלל גזם ששרפו חקלאים. יותר מעשר שריפות נוספות. ישראלי החליט שמדובר בהצתות. לא חושבים על רוחות רעות ויובש של בצורת בגוף ובנשמה. שולחים כבאיות ליישובים היהודים. היישובים הערביים מתחננים לכבאיות ואין. אולי משמים תפתח להם הטובה ומטוסי אירופה יושיעו אותם, בתנאי שמדובר בשעות היום ולא בשעות הלילה.

רגע אחד. כעת מודיעים שבמזבלה בעוספיה מצאו נרגילה ושתו שם קפה. יש אלוהים, חושב ישראלי. בכל זאת "מיעוטים". גם יהודים מעשנים נרגילה. אבל זה עוספיה. מזבלה מאולתרת. ערבים. יש אשמים. ישראלי יכול להירגע. תמונת העולם שלו שואפת להתייצב.

ראש הממשלה מדבר על "מלחמה באש". זו השפה יחידה שהוא מכיר, שפת המלחמה. על "מאבקים" הוא לא שמע. המאבק היחיד שהוא מכיר זה מאבקי עובדים ואלה מרתיחים בו את הדם הקפיטליסטי הכחול.

אפשר היה לכבות את האש ברגע שנתגלתה, לרשלנות הטבעית שלנו זה לא ממש מזיז. עברה יותר משעה עד שהגיעו שירותי הכיבוי ואז היה מאוחר מדי. מדוע? לא נעים לחשוב על כך שאם מדובר ביישוב ערבי אז לא ממהרים. אולי.

בחשבון פשוט, התקציב הדרוש לשדרוג שירותי הכבאות קטן מהנזק שעלול להיגרם בגלל שריפה בינונית אחת. אם כך, הדבר, מדוע ישראלי לא דואג לשדרג את השירות האזרחי החיוני הזה?

סדר עדיפויות. עם סגולה משקיע את רוב הונו בפיתוח אמצעי מלחמה התקפיים. המשטר צבאי שהקמנו לנו במדינה היהודית-דמוקרטית שלנו, חמושה מכף רגל עד ראש באידיאולוגיה של התקפה וכיבוש, לא משקיע ברווחת האזרחים שלה. האזרחים הם בשר תותחים. מרחיבים את תקציבי צבא ההתקפה לישראל ומצמצמים את תקציבי הרווחה. אין כסף לבריאות, תרבות, כבאות.

וכך, מדינה ששפת הדיבור שלה היא שפת מלחמה ולא שלום, התקפה ולא הגנה, משלמת את המחיר הנורא של איוולת המלחמה והשנאה והתוקפנות והגזענות. פניה שחורות כפני מת, על הריה וגבעותיה לא יקפצו איילים ולא יגור זאב עם כבש ונמר לא ירבץ עם גדי ואדם לאדם אויב, והשלום והאהבה מהם והלאה.

מתי נלמד את עצמנו שלום?

הכותב הוא במאי, מחזאי ומורה לתיאטרון

—

מאמרים נוספים בנושא:

הלם והסתגלות בכרמל – דני גוטווין

השריפה מתחילה באוצר – יוסי דהאן

תרבות האש – יוסי לוס

עוד סיפור של הפרטה – העוקץ