• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

המוות מתמהמה ברקע

מרית בן ישראל מחברת בין אמנות המיצג ל"ספר הדקדוק פנימי", שבו בוחר אהרון הילד בגופו כשדה פעולה והבעה ונלחם נגד עריצותו
שוש חן

מרית בן ישראל היא אמנית בין-תחומית המתעניינת במיוחד באמנות המיצג. בדרך מאוד מקורית ומנומקת היטב היא קוראת את "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן על פי השפעות של עיסוקיה האמנותיים. ואכן, חלקים רבים בספר מדברים אל הקורא באופן הכי קוהרנטי כשמתייחסים אליהם כאל מיצגים. אהרון, גיבור הספר, מבצע סדרה של פעולות אנטי-ממסדיות המכוונות לעצירת גידולו ומניעת הפיכתו לחלק מן החברה האנושית כפי שהוא מכיר אותה. את כל הפעולות הגופניות שאהרון מפעיל על עצמו, כגון שפשוף, הרעבה, אכילה בולימית, חניקה לחיצה ועוד מגוון רחב של פעולות חבלה, ניתן על פי בן ישראל להגדיר כמיצגים.

Rhythm 10, Performance by Marina Abramovic, 1973

אם נזכור שהמיצג נולד כמחאה נגד האמנות הבורגנית הממוסחרת, אזי הפעולות של אהרון מקבלות אף הן צביון של אמנות מחאה המבוססת על ניסוי וטעייה. מהם גבולות הסיבולת של הגוף, העיניים, הצוואר ואיך אפשר לבחור את הצבעים בהם אנחנו רוצים לראות את העולם? שאלות אקספרימנטליות מרתקות. עכשיו אנו מבינים מדוע אהרון בוחר לסכן את גופו ואפילו את קיומו. אין כאן שנאה עצמית, אלא בדיקת גבולות.

מרית בן ישראל מכירה היטב את העבודות של ויטו אקונצ'י ומרינה אברמוביץ', שניהם אמני מיצג רדיקליים המתייחסים זה אל אמנותו של זה. כאמירה על תהליך היצירה, אקונצ'י מאונן מתחת לרצפת גלריה כאשר המבקרים מתהלכים מעל ראשו, אך הוא עצמו נותר חבוי ובלתי נראה. במיצג ידוע שלה אברמוביץ' חוזרת על הניסוי. כשנשאלה מה ההבדל בין שני המיצגים, ענתה שהיא אשה.

מצד אחד, יש מרכיב מדעי במיצג כתהליך של בדיקה והליכה מעבר לגבולות. מצד שני, בניגוד לניסוי מדעי שאיו לו אג'נדה של אכזריות, רבים מן המיצגים עוסקים בהתעללות בגוף, הטלת פחד וגרימת סבל. כך, למשל, במיצג של אברמוביץ' היא מטילה סכינים חדים בין אצבעות ידה הפרושות לרווחה, תרגיל שנלקח ממסורת הקרקס, שתמיד ידע להפוך סיכוני גוף לשעשוע להמונים.

Seedbed, performance piece by Vito Acconci, 1972

במובן זה, הילד אהרון הוא גלדיאטור קטן הנלחם על גופו ונגד גופו עד לסצנה הסופית בספר. אז הוא כולא את עצמו במקרר נטוש והשאלה אם יצא משם חי נשארת תלויה ועומדת בתודעתו של הקורא. אהרון הפך עכשיו למקבילה של החתול בניסוי המחשבתי של שרדינגר, חצי חי וחצי מת. אין אפשרות לדעת מה קורה בקופסה כל עוד היא סגורה. בהיות המצב אבסורדי, יש בו משהו גם מן הקומי, יסוד אותו מיצה הקומיקאי האמריקאי דני קיי באחד המערכונים החכמים שלו: כדוגמה לאמונה הוא הביא עמידה מול מקרר סגור. אתה יכול לבחור להאמין שהאור בתוכו נכבה, אך לעולם לא תדע, כל מה שאתה יכול לעשות זה להאמין.

אהרון הילד בוחר בגופו כשדה פעולה והבעה. כמו אמני מיצג רבים הוא מבצע פעולות שנועדו להכניע את הגוף ולהכפיפו לרצונו של האדם. זו מלחמה נגד עריצות הגוף. כשאקונצ'י קושר את אשכיו מאחורי ירכיו כך שלא ייראו, הוא נלחם במגדר שנכפה עליו למרות שאין ברצונו לשנותו. המיצג הוא מחאה נגד חוסר האפשרות לבחור. במישור הנפשי הפגיעה העצמית כרוכה ברווחים נוספים: תחושת הכאב מעצימה את תחושת החיים (כמו, למשל, ב"שירה" לש"י עגנון), וההתאבדות מביסה את המוות הכפוי.

מתוך הסרט "הדקדוק הפנימי". צילום: יח"צ

ההבדל בין מיצג נועז כדוגמת הטלת הסכינים של אברמוביץ' לבין התאבדות איננו גדול. המוות מתמהמה ברקע כאופציה. כך או כך, העיסוק האינטנסיבי והאובססיבי בגוף מזמן חושניות חריפה בעלת גוונים סאדו-מזוכיסטים. גם להיבט זה יש השלכות פוליטיות הקשורות במגדר ובכוח: באקט התקיפה העצמית מתאחדים כובש ונכבש באותו אדם, מה שהופך את האקט לאוטו-ארוטי. בתוך כל זה חשיבות גדולה נודעת לתודעה, שהרי בלעדיה אין לאקט משמעות. רק בעזרת התודעה ניתן להילחם בקנוניות שהגוף קושר נגדנו. התודעה היא שמעוררת אותנו לפעולה, היא שמובילה אותנו לאקטיביזם כלפי גופנו, לא לקבלו כמובן מאליו, לטוב ולרע.

יש גם אמירה פוליטית במיצגים של אהרון. בעידן הסוציאליסטי של מדינת ישראל ובתוך משפחה של ניצולי שואה פעולותיו של אהרון, בדיוק כמו אלה של אמני המיצג, מבדילות ומבודדות אותו מן הכלל כאינדיבידואל. פגיעה בגוף ולא כל שכן התאבדות היא פגיעה בחברה, בערכיה ובתוכניותיה. מוטיב זה מופיע תדיר בסיפורת הישראלית (למשל, ב"ורד הלבנון" של לאה איני). אך השחתת הגוף היא גם הכרזת מלחמה על החברה הקפיטליסטית ההופכת את טיפוח הגוף למסחר ולמקור רווח ואת הגוף היפה והמטופח ל"קפיטל". בנקודה זו מתועררות מחשבות אודות ההגדרות של הנורמלי: מי מופרע יותר? מי שמחבל בגופו מתוך צורך נפשי כלשהו, או מי ש"מטפל" בו ומייפה אותו בעזרת סדרת ניתוחים?

האם פגיעה עצמית בגוף יכולה להיות משולה למחלה אוטו-אימונית, או שיש לקבלה כתופעוה נדירה, אך נורמלית? החברה הקפיטליסטית המודרנית אינה בוחלת גם בסחר באיברים. מי ששולט בגופו ובחייו מצליח לקרוא תגר על הקפיטליזציה של הגוף. זה מוטיב מרכזי ב-"Never let me go", ספרו היפה של קזואו אישיגורו היפני. בדמיונו, גם אהרון מטליא ומחבר איברים (בית השחי של אמו, למשל) וככל שהקורא מאמץ את הפרספקטיבה של מרית בן ישראל, דמותו של אהרון מובנת יותר ומרגשת יותר.

לפנינו ספר מושכל המזמן לקורא חוויית קריאה מרתקת ומעוררת מחשבה. הוא נשען על היכרות מעמיקה של המחברת עם אמנות התיאטרון, המיצג, הספרות והשירה. בן ישראל מנחה את התודעה אל הרבדים העשירים והעמוקים המזינים את יופיו של ה"דקדוק הפנימי". היא מצביעה על הקשרים לסטניסלבסקי וברכט בתיאטרון, מרסל דושאן באמנות, ח.ל. בורחס ודון דלילו בספרות – יצירות רבות, מעניינות ורלוונטיות. כדאי לקורא הסקרן ללכת אל המקורות אותם היא מצטטת, זו הזדמנות להתנסות בביקורת רב-תחומית כקורא אקטיבי.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י – על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

מאת מרית בן ישראל

הוצאת הקיבוץ המאוחד

88 שקלים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    אני מבין קטן מאוד באמנות, אבל הביקורת על הספר גרמה לי לרצות לדעת יותר על האמנים המוזכרים בספר ובביקורת. אני חושב שאין מחמאה טובה יותר מזאת

  2. אסתי

    או כמו שמרית אומרת עליו – "זה ספר על החיים שלי", ובעצם ספר על החיים של כולנו, כי הוא עוסק בבעיות הקיומיות של כולנו רק שקוראים לזה אמנות.
    אגב, אפשר לראות אותה כאן קוראת קטע מתוכו:
    http://2nd-ops.com/manager/?p=33

  3. מרית

    תודה לך שוש חן על מה ואיך שכתבת.
    וגם לדני ולאסתי היקרה.