זמן של פחד

חלקנו קוראות לזה פשיזם. אחרים מכנים זאת בפשטות גזענות. אחרים מתעקשים על "צמצום המרחב הדמוקרטי" או "מסע דה-לגיטימציה נגד הכוחות המתקדמים". קיראו לזה איך שתרצו. אנחנו מרגישות את זה. אנחנו יודעות מה קורה. אנחנו מרגישות את זה בגוף שלנו כשאנחנו קוראות עיתונים, נוסעות באוטובוס או יוצאות להפגנה. אדוארדו גליאנו מכנה את זה, בצורה מדויקת נורא, "זמן של פחד": זמן שבו האלימות מתערבבת בייאוש, בזעם ובתחושת אובדן. בחרדה מפני העתיד לבוא.

אני זוכרת כמעט בדיוק מתי אני התחלתי להרגיש את זה בעוצמה כזו. זה היה היום השני של המתקפה על רצועת עזה. עמדנו בהפגנה ביפו וניהלנו קרבות מאסף מול המשטרה והתקשורת, בניסיון נואל לצמצם את האלימות ולהילחם במערך הדוברות המשטרתי שהיה ערוך ומוכן (כנראה כחלק מהסקת המסקנות ממלחמת לבנון) להציג "הפרות סדר" של "ערבים ושמאלנים" (כי הרי ערבים לא יכולים להיות שמאלנים), נושאי "דגלי אש"ף" (בחזרה למונחים של שנות השמונים). מרחבי הארץ זרמו אלינו כל הזמן עדכונים על עוד ועוד עצורים, על אלימות יוצאת דופן של כוחות הביטחון, והודעה איומה מנעלין: שני צעירים, מוחמד חוואג'ה (19) וערפאת חוואג'ה (21), נורו למוות במהלך הפגנה.

במהלך אותם שלושה שבועות של מתקפה, לצד הצער והזעם על הפשעים המתחוללים ברצועה, נוצרה תחושה הולכת וגוברת שהמשטר סוגר עלינו: מאות עצורים (בעיקר בצפון), שחלק גדול מהם מושאר במעצר עד תום ההליכים (תוך כדי התבטאויות מחרידות של צמרת המשטרה והפרקליטות), אלימות שוטרים וחיילים, רגימת מפגינים באבנים ובמקלות, עצירת שיירות הומניטריות, הזמנתם של עשרות פעילים, בעיקר מנהיגים פוליטיים פלסטינים, לחקירות שב"כ, ואיום עליהם. לא עבר יום בלי אירוע אלים וגזעני. אולם מה שהיה מפחיד יותר מכל באותה תקופה היתה התחושה שצמרת הממשל בישראל, יחד עם כוחות הביטחון הגלויים והסמויים, היו מוכנים היטב בדיוק לרגע הזה: לשעת חירום שבה אפשר, מהר מהר, לייצר כללי משחק חדשים. את כללי המשחק החדשים האלה אנחנו רואים/ות פועלים בישראל גם היום. שנתיים אחרי.

המתקפה על עזה ודאי לא יצרה את מנגנוני הדיכוי של ישראל, בטח שלא נגד פלסטינים, אבל היא נקודת ציון חשובה בתהליך התגברות הדיכוי והאלימות הממסדיים. לא רק מפני שמלחמה היא תמיד זמן של שבר, שמוביל לשינויים מהירים ודרמטיים בכל חברה, אלא גם מפני שהמתקפה על עזה היתה בעת ובעונה אחת גם שיא חדש באלימות הכיבוש וגם טריגר להתנגדות פלסטינית ובינלאומית אדירה. מיליוני בני אדם יצאו להפגנות ענק ברחבי העולם, וקריאות להתערבות בינלאומית נגד ישראל החלו להישמע ביתר נחרצות, בהן גם הקריאה הפלסטינית המאוחדת לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל.

היום פירסמה קואליציית נשים לשלום דו"ח מקיף על הרדיפה הפוליטית המתגברת בשנתיים האחרונות. כפי שנכתב בדו"ח:

בשנים האחרונות הולך ומתבהר, לציבור הולך וגדל בישראל ובעולם, כי ישראל אינה מסוגלת להמשיך את הכיבוש וליהנות מתפיסתה כדמוקרטיה בעת ובעונה אחת. הכיבוש בן עשרות השנים מוביל, באופן בלתי נמנע, להתנגדות. בהעדר לגיטימציה לדיכוי ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, פונה ישראל לשימוש בכוח צבאי בהיקפים הולכים וגדלים, בניסיון להכניע באופן צבאי מאבק לעצמאות ולשחרור מכיבוש. ככל שמנגנוני הדיכוי והאלימות של ישראל מתגברים והופכים לפשעים לפי הדין הישראלי והבינלאומי, כך גוברת ההבנה בקהילה הבינלאומית שישראל איננה מעוניינת לסיים את הכיבוש בעתיד הנראה לעין ושדרוש לחץ בינלאומי כדי לאלץ אותה לעשות כן.

לאורך השנים פעלו ממשלות ישראל בצורה מכוונת לטשטוש הקו הירוק ולביטול ההבחנה בין גבולות 1948 לגבולות 1967 – בין היתר באמצעות בניית התנחלויות, סיפוח שטחים, החלה סלקטיבית של החוק הישראלי בגדה המערבית ושליטה על היבטים רבים בחיים האזרחיים ובמינהל האזרחי הפלסטיני. גם תהליך השלום המדיני בגלגוליו השונים שב והניח מידה של שליטה ישראלית על השטחים הכבושים ואוטונומיה מוגבלת ביותר לרשות הפלסטינית. מכאן, שכל התנגדות לכיבוש נתפסת על ידי גורמי ימין ועל ידי הממשל בישראל כאיום על עצם קיומה של המדינה.

ניכר בשיח הציבורי ובמדיניות הרשמית, כי מדינת ישראל לא מסוגלת להמשיג ואף לא לדמיין את עצמה ללא הכיבוש וללא מידה מסוימת של שליטה על השטחים ועל תושביהם. בשל כך, נתפס הלחץ הבינלאומי על ישראל כאיום אסטרטגי משמעותי. הבהלה מהלחץ הבינלאומי מובילה את ישראל לנסות ולדכא, באמצעים הולכים ומחמירים, את ההתנגדות מבית. ההנחה שארגוני זכויות אדם וארגוני שמאל הם המקור, או לפחות מניע חשוב, ביצירת אותה "חתירה" תחת קיומה של המדינה, מובילה לתפיסה שכל האמצעים כשרים על מנת לפגוע בפעילותם, לדכא את פעיליהם ואף להביא לסגירתם המוחלטת.

צמיחתה של מתקפה כה מתואמת נגד הכוחות הנאבקים בכיבוש, דווקא בעת הזו, מסמנת את הצלחתה של תנועת ההתנגדות המקומית והגלובלית לכיבוש. שינויים הדרגתיים ביחסי הכוחות הגלובליים, כמו גם צמיחתן של תנועות מחאה בינלאומיות חדשות ימשיכו להפריע לישראל לקיים "עסקים כרגיל" כל עוד הכיבוש נמשך. משמעות הדבר היא שישראל תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להתמודד עם הביקורת שאותה היא מנסה היום לדכא.

בנימה חצי אופטימית אפשר לסיים עם דבריה של אודרי לורד: "כאשר אני מעזה להיות חזקה – להשתמש בכוחי למען החזון שלי, אזי זה נעשה פחות ופחות חשוב האם אני מפחדת".

דו"ח קואליציית נשים לשלום "מלחמת חורמה: ישראל נגד הדמוקרטיה" משרטט את קווי המתאר של הרדיפה הפוליטית בשנתיים האחרונות, תוך התמקדות באופן שבו פועלים יחד ראשי השלטון, התקשורת, הכנסת וארגוני הימין, לקידום מדיניות גזענית ולדיכוי מחאה

להורדת הדו"ח המלא