לא לקחת ממתקים מזרים

חברת כרמית הוציאה לשוק שוקולד חדש, ולא ידעה איך ליחצ"ן אותו. למרבה המזל, משרד היח"צ שלה, EDK תקשורת, יודע בדיוק איך למשוך את תשומת לבן של העיתונאיות במדורי הצרכנות, בנוסף למיני סלבריטאיות נבחרות. ולווט אנדרגראונד מדווחת:

בזו אחר זו מקבלות כתבות שונות (ולא רק כתבות – ד"ק) לביתן, במהלך השבוע האחרון, בדואר, מכתבים אנונימיים בכתב יד ממישהו שנשמע מופרע במקרה הגרוע, או מטריד שרוט במקרה הטוב.

"תסלחי לי שאני ישיר", נאמר בהם, "זה כבר כמה ימים שאני מחפש את המילים הנכונות ולא מוצא. האמת היא שמעולם לא פניתי כך למישהי, אבל בברנז'ה מספרים עלייך שאת מוכנה לנסות דברים חדשים… אני יודע שעדיין לא יצא לנו להיפגש, אבל אני הולך להיות הרבה בסביבה… ראיתי אותך בהפסקת הצהריים ליד המעלית, כמהה למשהו חדש, ומאז אני כבר מדמיין את הפגישה שלנו. לא יכול לחכות. בואי ניפגש על קפה, לצהריים או לפגישה מסוג אחר לגמרי בערב…"
וכן הלאה, עם הפנייה לעמוד פייסבוק אנונימי ליצירת קשר.

זה, בכל מקרה, הטיזר. אחרי כמה ימים, הנמענת מקבלת חבילת שוקולד הביתה, ומייל שמסביר ש"המעריץ האלמוני הוא לא אחר מהמוצר החדש […] חשבנו איך לגרום לך להרגיש קצת יותר מיוחדת בין המוצרים הרבים המציפים את השוק, והגענו למסקנה שאין יותר מחמיא ממעריץ אנונימי".

אלוהים אדירים. היש גבול בכלל למספר הדרכים שבהן זה רעיון גרוע?

בואו נשחזר: בחורה מקבלת מכתב אנונימי בכתב יד. מרימה גבה. כשהיא פותחת וקוראת, מסתבר שזה מכתב מגבר שהיא לא מכירה, שהסתכל עליה בהיחבא במקום העבודה שלה ופיתח אובססיה לגביה. הוא מודיע לה שהוא "הולך להיות הרבה בסביבה" ושאם היא לא תיענה לו מרצונה, הוא יכפה את עצמו עליה. יש לו מגוון פנטזיות מיניות לגביה, אחרי שככל הנראה בירר ושמע רכילות על חיי המין שלה ועל כך שהיא "מוכנה לנסות דברים חדשים". הוא גם חושב שרואים עליה שהיא "כמהה למשהו חדש", והוא רוצה להיפגש אתה "לפגישה מסוג אחר לגמרי". והוא יודע איפה היא גרה.

בשלב זה, המסקנה המתבקשת שהבחורה מסיקה היא: 1. יש לה סטוקר. 2. הוא הולך לאנוס אותה, להרוג אותה ולתפור לעצמו שמלה מהעור שלה.

בוואלה מדווחים שח"כ מירי רגב, שקיבלה את המכתב, הלכה אתו למשטרה. ולווט כותבת שכמה מהעיתונאיות שקיבלו את המכתב הזה חוו ימים של חרדה. אני לא מתפלאת. אני אפילו לא רוצה להתייחס לפחד היום-יומי של אשה מתקיפה, או לסיכוי הגבוה שחלק מהנמענות עברו כבר תקיפה או סטוקינג או הטרדה או כל התשובות נכונות. כי זה גורם לזה להישמע כאילו החרדה שלהן היא איזושהי בעיה אישית, ולא תגובה הגיונית לגמרי למתיחה המלוכלכת הזאת.

מה עוד אפשר לחשוב על מכתב כזה? מה אתם הייתם חושבים? אולי יש לכם חברים שאוהבים מתיחות, ואז אפשר להניח שזה עוד משהו שהם מנסים לעשות. לי אישית אין חברים כאלה. אם הייתי מקבלת מכתב כזה הייתי מניחה שהצלחתי לעצבן מישהו ושהוא מנסה להפחיד אותי, אולי מישהו שקשור למשרד יח"צ, לפי השפה הביזארו-שיווקית של המכתב. גם זה לא נעים, ובהחלט היה גורם לי לחשוב בכיוון של הגנה עצמית.

אבל איזה יופי, אחרי כמה ימים מגיעה חבילה של שוקולד ויחד עמה אי-מייל ההסבר, והנמענת, אם היא עיתונאית, מגלה שזו למעשה היתה אמורה להיות פנייה אליה כעיתונאית, במסגרת מקצועית, מאנשים שעובדים מולה. כן! כי בראשיהם המעוותים של אנשי כרמית ומשרד היח"צ, עיתונאי הוא לא איש מקצוע שיש לספק לו מידע ולשכנע אותו לכתוב עליו — הוא עוד סגמנט בקהל הצרכנים המטומטם שצריך לבלבל לו את השכל בטריקים של שיווק ויראלי. ועיתונאית, או חברת כנסת, או כל אשה אחרת שקיבלה את המכתב – היא בטוח לא מישהי שצריך להתייחס אליה בהתאם לפעילות המקצועית או הציבורית שלה, היא בחורונת קטנה שרוצה "להרגיש קצת יותר מיוחדת בין המוצרים הרבים המציפים את השוק", שהרי אם יש דבר שכל בחורה אוהבת אפילו יותר משוקולד, זו תשומת לב גברית. מצד איש זר שעוקב אחריה בעבודה. ומזהיר אותה שלא ייתן לה להתעלם ממנו. וחושב שהיא כמהה לו שילמד אותה תנוחות מיניות חדשות. ויודע איפה היא גרה.

התגובה של כרמית היא, כצפוי, מופת של אי-התנצלות: "כחברה העובדת יד ביד באופן שוטף עם עמותות חברתיות רבות" (מה פתאום מטרידים נשים, אנחנו בחורים מבית טוב), "אם חלילה מישהו נפגע מהקמפיין" (לך תבין אנשים, אה? נפגעים מכל דבר) "מובן שאנו מביעים את התנצלותנו הכנה".

אה, אז זה בסדר.

הפוסט פורסם גם בבלוג של דורה קישינבסקי OMG