ממחר אפסיק לצאת עם אשכנזים

פרידה מרגשת בתחנת רכבת. יד נוגעת ביד, הבטחה נוגעת בתקווה. ואז מגיעה הודעת טקסט: "יפה לך אשכנזים (;"
שני דגן

באמת שאלתי את עצמי איך אנחנו נראים מבחוץ. עוד זוג שנפרד בתחנת הרכבת בין כל הממהרות, המאחרים והמשועממות. האם אפשר לראות את שיח האילמים שלנו? אני לוקחת את ידו – כלומר, שואלת האם נתראה שוב. הוא מחייך – כלומר, שואל מתי. בסוף תמיד הרכבת מגיעה – אחד נוסע לארצות ניכר, אחת נשארת. אחר כך, בדרך חזרה לשגרה נטולת יומרות, כשהראש כבר התחיל לעבוד בכל הכיוונים שאולי ימציאו לנו הזדמנות להיפגש, הגיעה הודעת טקסט מאחד שיודע, צופה שקט בסרט האישי שלי:

"יפה לך אשכנזים (;"

שערו בנפשכם כמה שמחתי. ברור שבשביל אשה מזרחית, שכל חלומה הוא להיפטר ממזרחיותה זו, מדובר בלא פחות מאשר אשרת כניסה לארץ האבות האשכנזייה והלבנה. עוד מעט אגיע בשעריה. זה לא היה קל – זו היתה עבודה קשה של מחיקה ושל חיקוי וחוזר חלילה. משאת נפשי הכמוסה היא הרי להיות לבנה ובלונדינית ובעלת עיניים כחולות, והדרך הטובה ביותר להגשימה היא להתקרב לגרסתה הגברית. אבל ממש להתקרב.

מתחת לחופה אולי אסבול כמה עקיצות עדתיות בגוף שלישי,  מצדו של הרב שאמא, אותנטית שכמותה, תתעקש שיהיה מבני העדה שלנו. משהו כמו "הסתדרה לה", "תפסה לה" ו"מצאה לה". אבל מילא, אף אחד מלבדי לא ישים לב, וכולם יאמרו בוודאי איזה זוג יפה – הוא בחליפה שחורה, שמבליטה את חיוורון עורו, ואני בשמלה לבנה וארוכה, חושפת כתפיים שחומות ויופי אקזוטי. ואז, הו אז, אאמץ לי את שם המשפחה הטוב – זה ששונה לעברית מתוך אידיאולוגיה גרידא ולא מתוך ניסיון עלוב להסתיר עבר עממי לתפארת, שלנוכח צבע עורי מעלה את השאלה הנצחית – "אבל דגן זה שם מעוברת, כן?"

francis newton souza: "white man black woman" 1988

לא תעבורנה שלוש שנים טרם אביא לעולם את ילדתנו הראשונה, ההוכחה החד-משמעית ש"עם שילוב כזה בטוח יהיו להם ילדים יפים". והיא בהחלט תהיה יפה – בהירת עור, שיער ועיניים. כשאקח אותה בעגלתה המקושטת בובות לגן הציבורי הקרוב לביתנו, תעלוץ נפשי לנוכח מבטיהם השואלים של ההורים סביבי – האם אלו הן בת ואם? ואז אביא עוד ילד או שניים, ולקראת מותי אדע ואהיה מאושרת – השארתי אחרי הווה נטול כהות מעוורת, ומזרחיותי תמות יחד עמי.

יפה לי אשכנזים, וטוב שכך.

כשהייתי קטנה, לא היה ברחוב הדרום-מזרח תל-אביבי שלי כביש. משמעות הדבר, למי שלא חוותה רחוב נטול אספלט מימיה, היא אבק בקיץ ושלוליות גדולות מאוד בחורף – כאלה שאפשר להיכנס אליהן עם מגפיים (למי שיש, כמובן, מגפיים). מתישהו נהיה לנו כביש. גם הוסיפו מדרכה, אבל רק בעשרים המטרים הראשונים, כך שמי שמתהלכת ברחוב הראשי ורק חולפת על פני הרחוב שלי, תוכל לחשוב שמדובר בסתם רחוב רגיל, בעוד רחוב, רחוב שיש בו מדרכה.

פעם הייתי נכונה להשתכנע שכולנו שווים, שייתכן ובכל שכונה יש רחוב ללא מדרכה, וזה לא קשור לגיאוגרפיה, למעמד, ובטח לא לצבע עור. אחר כך הבנתי שיכול להיות שההזדמנויות שלי קצת שונות, אולי צרות יותר לעומת אלה של אנשים אחרים, שייתכן וזה קשור למעמד כלכלי, אבל עדיין – מי שרוצה מצליחה. הייתי צריכה להיכנס לאקדמיה כדי להכיר את אדוארד סעיד, שטען שאני למעשה תוצר של אנשים לבנים שראו בסבתא, באמא, ולבסוף גם בי, לא יותר מאשר זרות כהה, שהיא בדיוק ההפך הטוב והרע (ובעיקר הרע) מהם. אבל הכי שמחתי לפגוש את הומי באבא, שהתערב עם החיקוי הכפול, הצורה הדו-כיוונית שבה אלה משפיעים ומושפעים על אלה, וחוזר חלילה.

סוף סוף זהות, אני לא "אחרת" ולא מתחזה, אלא יצור היברידי, בת כלאיים של המפץ הגדול של תרבויות, סמלים ושפות, שהתנקזו לאיזשהו מרחב לא-סימטרי שמתעדכן ומשתנה כל הזמן. אבל אם כך הוא הדבר, מדוע קיים ניסיון תמידי לחשוף את ה"חיקוי" שלי? למה יש סביבי כל כך הרבה שוטרים ללא מדים, שקורצים קריצות יודעות דבר על תימניות ועל היכולות המופלאות שלהן בין הסדינים, שמבקשים לדעת את השם האחר, המזרחי, האמיתי, שהוחלף כאילו אין רגולטור במדינה לשם עברי ישראלי ונייטרלי, שמורידים מעליי שוב ושוב הסוואה משתכנזת שמגלה תחתיה גולדיגרית תרבותית, שמתדפקת על דלתות הפנטהאוס של מגדלי כור ההיתוך במטרה "להתחתן למעלה".

נפלאה מעיני היכולת של אנשים להתנגד, לסרב, למחות ולהפגין. פעם קראו לרחוב שלי באותיות, היום קוראים לו במספרים, אבל מתישהו בקרוב יתנו לו שם. דחפור גדול ימחק את שכונת הארגזים ותחתיה תיבנה שכונה חדשה ומודרנית, עם מגדלים רבי קומות, גינות נוי, והכי חשוב – מדרכות. כמה בוערת בי התשוקה להתהלך כרוח בלהות על פני עירי ולצעוק "ניצול" ו"דיכוי", אבל כמה מהר היא נעלמת. אבא אומר שיש הסכמים ושאת אף אחד זה לא מעניין, אמא אומרת שאף אחד גם לא נהיה צעיר יותר. ואני? לי יש שיעורים בבוקר ואני בכלל צריכה לצאת לעבוד עוד מעט. אז בינתיים החלטתי לא לצאת עם גברים לבנים.

באחת נקטעה הטיסה לאיטליה בסוף התואר הראשון שלי ובין עבודות שלו, וכן הלינה בדירת החדר וחצי של חברים טובים מאוד של ידידה, שבדיוק יסעו לביקור מולדת. אם לא היתה נקטעת, הייתי ודאי ממשיכה לשיטוטים בסמטאות טוסקנה עם שני גביעי גלידת וניל. אבל ליד תחנת הרכבת, בדרך לרחוב שרק התחפש לרחוב, ברור לי שאני לא אגיע לאירופה. הרי גם לחיקוי הלבנטיני הקטן של אירופה אני בקושי מגיעה.

עכשיו תגידו שאני לא יודעת לקבל מחמאות.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. Robert Mendel

    אוהב אותך

  2. להלהלה

    לא הבנתי מה את רוצה לומר.אני אשכנזייה שחברה לגבר ממוצא פרסי , ומעולם לא הרגשתי שאכזבתי מישהו או שירדתי ברמה. הילדים שלי חפים מאשכנזיות וממזרחיות גם יחד, הם פשוט ילדים ישראלים שלא רוצים שיבלבלו להם את המוח. למה-למה-למה לא לאפשר לדור החדש לגדול בלי החטוטרת הזאת שמתעקשים לשים לו על הגב כל הזמן?

  3. אסף פ

    ןאת זה אני כותב לך בתור בחור צעיר ממוצא מזרחי, בן 30, שעשה ועושה פה דברים ומצליח.
    לא הייתי פה בקום המדינה ואני לא ניזון משום סיפורים ישנים משנות ה50 על מעברות והפליה שסיפרו לי המבוגרים ואני לא מוכן להיפרד מהם.

    ואני עדיין לוקח את התיאור של של שני בשתי ידיים, אחרי שמתישהו במהלך חיי, לא כל כך מזמן, נפל לי האסימון.

    זה כל כך ברור לי היום עד כדי שקשה לי מאיפה להתחיל. על המתח בין פריפריה למרכז שמעת? שם, בין בין היתר, תמצאי בקוים בולטים גם את הפערים העצומים בין העדות, פערים שימשיכו, כך נראה, גם בדורות שאחרי לצערי.

    אך לי נראה שלא בפערים הסוציו-אקונומיים שני בחרה לכתוב. אלא במימדים התרבותיים ובתוכן החברתי שממלא הפער העדתי. וברור לי כל כך, עד מאוד, מדוע הוא סמוי לך מהעין, כי גם אני היית שם, ואני יודע שלאשכנזי יהיה עוד יותר קשה לראות אותם.

    אלה המימדים התרבותיים שלובשים סמלים שתבועים עמוק בבוץ שמגדיר את קווי התרבות הישראלית הטיפוסית שלנו, של מה נחשב חשוב ובעל ערך , ועל מה אנשים ידברו, ואיך ידברו.
    אלה הדברים שמטפטפים מכל מקום, בית ספר, תקשורת, תוכניות דרמה בטלוויזיה, סרטים ישראלים, מהשיח הממוצע הציבורי וגם בשיחות רגילות בין חברים. זה השיח שעוסק, לכאורה מבלי כוונה כלל לדון
    בעניינים העדתיים (ובגלל זה קשה לראות אותו במבט ראשון) של מה מיהו הישראלי הנורמטיבי ולאיזו דמות הוא שואף להיות.

    שם, תמצאי את הדמות של הישראלי, שבעינייך הוא ישראלי למהדרין, ולכן קשה לשים לב למאפיינים האשכנזיים של הדמות הזו, שמולה עומדת הדמות של ה"אחר" – הישראלי המכוער, הטיפש, הלא משכיל והתחמן, ה"ערס", שלובש תמיד מאפיינים מזרחיים.

  4. אסף פ

    ואת זה אני כותב לך בתור בחור צעיר ממוצא מזרחי, בן 30, שעשה ועושה פה דברים ומצליח.
    ממש לא הייתי פה בקום המדינה וגם לא בשנות ה50 60 וה70, ואני לא ניזון משום סיפורים ישנים על מעברות והפליה שסיפרו לי המבוגרים ושאני לא מוכן להיפרד מהם.

    ואני עדיין לוקח את התיאור של של שני בשתי ידיים, אחרי שמתישהו במהלך חיי, לא כל כך מזמן, נפל לי האסימון.

    זה כל כך ברור לי היום עד כדי שקשה לי לבחור מאיפה להתחיל. על המתח בין פריפריה למרכז שמעת? שם, בין בין היתר, תמצאי בקוים בולטים גם את הפערים העצומים בין העדות, פערים שימשיכו להתהוות, כך נראה לצערי, גם בדורות שאחריי .

    אך לי נראה שלא על הפערים הסוציו-אקונומיים שני בחרה לכתוב. אלא על המימדים התרבותיים ובתוכן החברתי שממלא הפער העדתי. וברור לי כל כך, עד מאוד, מדוע הוא סמוי לך מהעין, כי גם אני היית שם, ואני יודע שלאשכנזי יהיה עוד יותר קשה לראות אותם.

    אלה המימדים התרבותיים שלובשים סמלים שתבועים עמוק בבוץ שמגדיר את קווי התרבות הישראלית הטיפוסית שלנו, של מה נחשב חשוב ובעל ערך , ועל מה אנשים ידברו, ואיך ידברו.
    אלה הדברים שמטפטפים מכל מקום, בית ספר, תקשורת, תוכניות דרמה בטלוויזיה, סרטים ישראלים, מהשיח הממוצע הציבורי וגם בשיחות רגילות בין חברים. זה השיח שעוסק, לכאורה מבלי כוונה כלל לדון
    בעניינים העדתיים (ובגלל זה קשה לראות אותו במבט ראשון) של מה מיהו הישראלי הנורמטיבי ולאיזו דמות הוא שואף להיות.

    שם, תמצאי את הדמות של הישראלי, שבעינייך הוא ישראלי למהדרין, ולכן קשה לשים לב למאפיינים האשכנזיים של הדמות הזו, שמולה עומדת הדמות של ה"אחר" – הישראלי המכוער, הטיפש, הלא משכיל והתחמן, ה"ערס", שלובש תמיד מאפיינים מזרחיים.

  5. סמדר לביא

    תודה על המאמר. אני מקווה שיחד עם התובנות החלמת מסינדרום הומי בהאבהא, קל וחומר, ממחלת הואן-ליר-זיטיס

  6. ירדנה אלון

    האמנם חפים מכל חטוטרת אשכנזית או מזרחית?אני לא הייתי שמה את הידיים שלי על האש בקשר לאמינות של האמירה הזאת,אם את מזכירה את המוצא,אז כנראה שזו לא חטוטרת.
    ולמה אנשים צריכים למחוק את העבר שלהם או של הוריהם?
    ומה זה ומי זה ישראלי. וממה מורכבת הישראליות?
    הישראליות מורכבת משלל גוונים וצבעים של המורכבות האתנית ממנה היא עשוייה
    אי אפשר לדבר בכלל על ישראליות מבלי להתייחס לכל הגוונים האלה, הישראליות איננה מיקשה אחת ומי בכלל רוצה לחיות במקום שעשוי מיקשה אחת ושבו כולם מחוייבים לאיזושהי אחידות ואחדות,מחשבתית,אידאולוגית,זהותית,תרבותית,זה היה מקום משעמם לאללה,תארי לך שהיינו חיים כפי שחיו בסין בזמן המהפכה התרבותית שם אולצו כל האזרחים ללבוש את אותו בגד באותו צבע,
    ודרך אגב אינני יודעת מאיזה מוצא אשכנזי הגעת שכן גם האשכנזיות איננה עשוייה מיקשה אחת,לא הרי אשכנזים שבאו מגרמניה כאשכנזים שבאו מפולין או מרוסיה,לא אותה שפה,ולא אותה תרבות.
    ובאשר למוצאו הפרסי של אישך, האמיני לי שאין שום סיבה שבעולם כי תרגישי נעלה עליו או על התרבות ממנה הוא בא, שכן התרבות הפרסית היא תרבות עשירה,יפהפיה,מלאת צבעים וגוונים מפני שהפרסים אינם עשויים מיקשה אחת ובשל ההיסטוריה והעבר המפוארים שלה.
    אז ככה שאין כל רבותא בהצהרה שלך כי למרות שאת אשכנזיה איינך חשה נעלות עליו,מסיבה אחת פשוטה
    אין לך שום סיבה להרגיש כך
    התרבות היהודית אשכנזית ממנה את באה לא יותר טובה או נחותה מזו של יהודי פרסי אלה הן שתי תרבויות שונות בתכלית,אולם ממתי שוני בין תרבויות מעיד על נחיתות כלשהי של אחת מהן ועל נעלות של אחרת עליה? שוני לא מעיד בהכרח על נעלות או נחיתות שוני הוא שוני וזה דבר שעומד בפני עצמו.זו לא תחרות מי יותר גבוה ומי יותר נחות.
    אבל מה שקרה כאן,בישראל זה שהאשכנזים (המימסד האשכנזי,)
    עשו את ההפרדה הזאת של המקום שממנו באנו(מזרח אירופה בעיקר) הוא נעלה ומפותח יותר (בלי שום קשר לעובדות ההיסטוריות)
    ואילו כל האחרים שלא באו מאותו מקום הם בהכרח נחותים יותר ותרבותם נחותה
    העמדה הלעומתנית הזאת היא זו שמביאה כותבים צעירים דוגמת כותבת הרשימה לשאלות של זהות על פי רשימתה היא כנראה בתחילת הדרך למציאת תשובות
    את מסרבת אפילו לדון בכך,וחבל שאת גם לא מאפשרת לילדים שלך להתחבט בשאלות האלה
    לתת לילד סט של ערכים שעל פיו הוא אמור לחשוב מבלי לתת לו את ההזדמנות להתחבט בשאלות של זהות זה לצבוע לו את העולם בצבע אחד ולומר לו שזה הצבע היחיד שעל פיו הוא אמור לחיות ואותו הוא אמור ללבוש
    זה כל כך חד מיימדי
    לא מקור להתפארות

  7. עמנואל

    בכנות, קשה לי השיח על האפליה כשהוא מתעטף בפואטיקה וברומנסקיות מתקתקות. אם יש זעם צריך לומר אותו, במילים ברורות, לא ברמזים ובצפנים.
    ואולי אין כאן אלא בכיינות נובורישית שמצטעפת בנוסטלגיה על זעם.

  8. שושי

    לא פסו מטומטמים מן הארץ ואולי אין ברירה אלא להמתין שילכו לעולמם.
    השתקפותך בעיניהם המעוותות לא משנה את מה שאת באמת.
    אל תתני דווקא להם להשפיע על הדימוי העצמי שלך, גם אם את נתקלת בהשלכות מעשיות.
    השתדלי להעדיף חברת אנשים המשפיעים עליך לטובה.

  9. שחם

    די כבר עם ההתבכיינות העלובה והבלתי מקדמת הזאת.
    נכון ישנה גזענות,רשעות וטימטום בכל חברה ובכל אתר אבל זהו עולמנו וכולנו (פרט לשני עשורים עליונים המתחלפים מדי פעם) נדונו ל"אכול אותה" ולהיות מנוצלים ומושפלים בצורה זו או אחרת לאורך חיינו.השאלה מה אנחנו נותנים כדי שלנו ולסביבתנו יהיה קצת יותר טוב וקצת פחות עוול. אל תשכחי,את יושבת מעל הערבי שיושב מעל הפליט האפריקאי שיושב מעל הנאנסת בסיני שיושבת מעלנרצחי דארפור וכ'. בקיצור, קדימה במעשים,במאבק למשל שתשובה הטייקון בן המעברה ידאג ל-5,000 בני שכונות מכתה א' עד דוקטורט.

  10. איריס חפץ

    מאמר מצויין שני. אכן, אין טעם "להתחתן למעלה", וזה לא משנה עם מי. בחברה הישראלית ה"למעלה" הזה הוא לבן. בחברות לבנות לגמרי, ה"למעלה" הוא מישהו עם תואר אצולה או ממון. זה בכל מקרה לא מתכון טוב לחיי זוג טובים.
    לאורך המסע הזה למציאת הזהות, החיים השלמים יותר בתוך העור שלך, יש הרבה פרסים וכאבים. אחד הפרסים הוא החופש לבחור מישהו לא כ"אקססורי", לא משנה מאיזה עדה (יש הרי גם כל כך הרבה גברים אשכנזים שמתפארים באקססורי התימניה שלהם). כשזה יקרה, יהיה לך יותר חופש "להתחתן אופקית":,)

  11. רמי יובל

    יכול להיות שאת אמנית, גדולה או קטנה, ציירת או סופרת או אחרת, אבל למה האמנות שלך צריכה להיות בוקס בפרצוף של מי שאתם מכנים אשכנזים? מדוע לא תתבטאי מבלי להכות? וכי מה עשיתי לך ומה אשמתי לך באשכנזיותי? גם בעלך מר דוגנשטיין או דיגובסקי אשם? וכי אני אחראי למעשיהם ומחדליהם של של בנוריון או של ביבי או דוד לוי שדפקו או דופקים את המזרחיים. הלחמי ואני עומד מאחוריך, אבל הלחמי בשלטון המסואב המתעלל בעם כולו, יהודים וערבים, "מזרחיים" ו"אשכנזים" ואפילו אומללים פליטי שואה או מוכי גורל, ולא ב"אשכנזים". הלחמי בך עצמך! ואיזו תמונה, בררר! מה זו עושה? וכי לאשכנזיות אין אברי מין?

  12. מזרחי שנשוי לרוסיה

    אבל את המסר לא בטוח שהבנתי. אז תעזבי את הבחור, בגלל הסמס מהידיד? נשמע חבל.
    ובגדול – ברור שמערכת הכוחות בין מזרחיים לאשכנזים משפיעים על היחסים האישיים שלנו. אבל גם ברור שזהויות משתנות, הן לא סטטיות ולא סטריליות, ונישואים מעורבים הם רק צורה אחת של זה.
    אולי הביקורת שלך צריכה להיות גם מופנית למי שכתב לך את הסמס. יפה לך כל מי שאת בוחרת להיות איתו, מה זה עניינו אם מדובר באשכנזי או לא? גם אם תתחתני עם אשכנזי לא תפסיקי להיות מזרחית.

  13. שאול סלע

    הציונות מנסה כל הזמן לשכתב היסטוריה של קהילות יהודיות ולצקת לתוכה שקרים. הציונות היא גזענות רעה ופושעת

  14. מאור

    מה עם בן הזוג? חוץ מלהיות אחד "הגברים הלבנים", יש לו אישיות? דעה? אולי גם לו יש מסורת שנדרסה? אולי הוא דווקא מעדיף חלקים מהתרבות ה-"שחורה" על פני מה שהוא מביא מהבית?

  15. טלי

    לפני כמה זמן היה פה מאמר מעניין מאוד
    על היריבות בין בארסה לריאל בכדורגל, בתור אוהדת בארסה היה לי קצת קשה עם הטיעונים שהועלו .
    זה מה שהבנתי ממנו: הסופר קלאסיקו הוא קרב מאוד סמלי ומלא פאתוס והרבה רואים אותו בתור סמל חי למלחמת האזרחים בספרד של הקטלונים- האנרכיסטים, הסוציאליסטים, האומנים, המדוכאים, נגד האליטה השילטונית המדושנת של מדריד . בכל שנה כמו שאנחנו מזכירים את יציאת מצריים הסופר קלאסיקו מזכיר לתושבי ספרד וקטלוניה את היריבות הישנה. אבל האים באמת זוהי החלוקה המעמדית האמיתית והרלוונטית כיום? וודאי שלא. האים העובדים המנוצלים בברצלונה לא מנוצלים על ידי מעסיקים מברצלונה? האים במדריד אין עובדים מנוצלים?
    גם בתוך האשכנזים יש הרבה מאוד אנשים מנוצלים ומקופחים במדינה ואת בוחרת להגיד לעובדי קבלן מנוצלים
    שהם בעצם האליטה כי הם אוכלים גפילטפיש.
    אין לזלזל ברקע היסטורי לקיפוח ודיכוי של עדות ועמים אבל להיאחז בו עד שהוא מעוות את תפיסת המציאות שלך זה מסוכן. האויבים האמיתיים שלנו הם לא "הדתיים" או "הערבים" או "המזרחיים" או "האשכנזים"
    אני לא מוצאת את זה חמודי או מצחיקי שאת החלטת לא לצאת עם אשכנזים אני מוצאת את זה עצוב באמת.

  16. נחמן

    לא יודע כמה מהסיפור הזה אמיתי וכמה מיופה אמנותית, לכן אתייחס לדמות בסיפור. אני מקווה שהיא אכן בהתחלה של מסע, אבל מסע שבסופו לא מחכה ההכרה שאשכנזים זה חרא והציונות זה חרא, אלא קבלה שלה את עצמה ואת תרבותה דרך עיניים אוהבות ולא דרך עיניים משפילות. נראה שהשפלת המזרחיות במקרה של הדמות הזו היא משהו שבוצע ומבוצע בעיקר על ידי מזרחיים (הרב בן העדה, החבר ששלח את האסאמאס), או לפחות משפיע עליה יותר כשמבוצע על ידי מזרחיים. כתוצאה מרגשי הנחיתות שהושתלו בה כנראה מילדות, הדמות לא יכולה להתייחס אל אהובה כאל אדם, אדם אהוב. היא לא מסוגלת להתגבר על רגשות הנחיתות שחינכו אותה להרגיש מול אשכנזיותו. היא לא יכולה להאמין שמישהו ישאל אותה לשם משפחתה המקורי מתוך עניין אמיתי ורצון להכיר ולא מתוך רצון לקלף את המסכה היפה מפניה של ה"גולדיגרית התרבותית" במלוא כיעורה. אני מאחל לה שבסוף המסע תוכל לבוא גאה בעושר התרבותי שלה כמו שהוא בשלו, מתוך רצון להכיר את התרבות של האחר וגם רצון להעשיר את תרבותו של זה. מתוך אהבתה לאותו אחר. מבלי שאף צד לא מנסה להאפיל על האחר. מבלי הכרח להעדיף את התרבות של האחד על פני זו של השני או חס וחלילה למחוק. אני מאחל לה שתוכל לקבל את תרבותו של אהובה כנדבך נוסף של חוויית החיים שלה. נראה מהסיפור שהיא עדיין לא אוהבת את עצמה, ואם היא לא אוהבת את עצמה, לא תוכל לאהוב אחר.

  17. אפרת

    היי שני.
    ריגשת אותי מאד במה שכתבת, למרות שאינני יכולה להבין אותך לגמרי. אינני יכולה להבין אותך עד הסוף, לא בגלל שהיית לא ברורה (כי היית ברורה וחדה כתער) ולא בגלל שהיית "אומנותית" (כי את כותבת מצוין, ואל תקשיבי לטמבלים הללו), ולא בגלל שאת מתעקשת לעשות מפיל זבוב ולהפך, אלא בגלל שאני אישה לבנה. אני מסכימה עם כל מילה שאמרת, ורואה את הגזענות הנסתרת שבקרבנו, ואיך היא עודנה חיה ונושמת, אך את שאת מרגישה לא אוכל להבין עד הסוף. ממש כשם שגברים לא יבינה עד הסוף איך זה לחיות את החיים כאישה, ואיך חיים אלו יכולים להיות חיים של דיכוי. ואני חושבת שכל שחולקים עליך, פשוט לא מצליחים לראות, או לא רוצים לראות, כי אז יצטרכו להרגיש חרא, לכעוס על המציאות או להתבייש בחיים שלהם. ואני, שאינני אישה מזרחית לא אוכל להבין לעולם מה זה אומר באמת לשאת את המשקל הכבד הזה על עור הגוף. אבל אוכל לתמוך בך ולחזק את ידייך ולהתגאות בך מרחוק.

  18. מיכל

    טקסט מעולה,
    אלפי שיחות על הדשא לא הבהירו את הכל כמו מה שכתבת כאן.

  19. אחד שתוהה

    לאחר מספר קריאות של הכתוב, עלה בי רגש אחד והוא תחושת זעם של הכותב. לכן ניסיתי לנתח את דברייך על מנת לסדר לי מחשבה ברורה.

    בפסקא הראשונה את מתארת פרידה של זוג אוניברסלי. אך אז את מקבלת הודעה – מגורם שאת לא מוסרת עליו פרטים – אך נראה שהוא מזוהה עם הצד המזרחי. הודעה מתגרה וקנאית שכנראה משמשת מראה להתנהוגתך, כאילו נחשפת.

    בפסקא השנייה את מציגה את תפיסתך לגבי החיים שלך וכיצד את רואה אותם בתור מזרחית. נראה שאת קרועה בין שתי עולמות, אולי יותר. את אומרת בסוף שהדרך היא להתקרב לגרסא הגברית של מי שהיית רוצה להיות. מעניין מכל כך הרבה בחינות. איך הוא (הגבר) רואה זאת? האם את מגדירה את הזהות שלך ע"י בן הזוג? האם יש כזה דבר יופי שמבוסס על ערכים – כלומר האם היית יכולה למצוא גם אדם שאינו בעל חזות אירופית מושך?

    בפסקא השלישית, ההודעה מהפסקא הראשונה מקבלת בדמיונך ביטוי במעמד הרבה יותר משמעותי. חתונה. את מתחילה עם החשש שלך מכך שמישהו מבני העדה שלך יעיר הערה כלשהי שתגרום להחשפות שלך, כאילו "עקצת" את בן זוגך. אז את חוזרת לתיאור פיסי שלכם ומסיימת בשאלה "הנצחית" זאת שבטח התמודדת איתה כבר לא מעט פעמים – על שם משפחתך. אך את אומרת שם ששם משפחתו של בן זוגך שונה מתוך אידיאולוגיה. גם מעניין. מהי האידיאולוגיה הזאת שבשמה אנשים משנים את שם משפחתם? האם היא מרמזת על רצון לאחדות? לחשיפת עבר לאומי לתפארת? ושאלה נוספת – מדוע את מתייחסת לשינוי השם של משפחתך כ"ניסיון עלוב"? של מי?

    בפסקא הרביעית את מפליגה במחוזות הדמיון שלך, עוברות שנים את מביאה ילדים לעולם. אז את מתייחסת לאמרה הידועה "עם שילוב כזה בטוח יהיו להם ילדים יפים.” ובדמיונך הילדה שלך היא בהירת עור, שיער ועיניים. איני יודע עד כמה "נפשך" תעלוץ או תובך "למבטיהם של ההורים שסביבך" שישאלו בראשם שאלה שאולי שוב משמשמת לך סוג של חשיפה, מזכרת למי שאת מבחוץ ולא למי שבחרת להיות סביבו.

    בפסקא החמישית את מספרת את סיפור המדרכה. אין ספק שהסיפור מוסיף הרבה לאווירה הכוללת של המאמר, אולי הוא נועד לשמש דוגמא לאי-צדק שחווית. אך הוא נראה קצת מנותק מההקשר.

    בפסקא השישית את פותחת בכך ש"פעם הייתי נכונה להשתכנע שכולנו שווים". כעת את כבר מבינה שלא. את מדברת על כך שההזדמנויות שלך הן קצת צרות לעומת אנשים אחרים – את נותנת נימוק שקשור למעמד כלכלי. ואז את אומרת ש"היית צריכה להיכנס לאקדמיה כדי להכיר…" מה שמרמז על כך שאת לא מסכימה עם נימוק זה (הכלכלי).

    את מעלה שמות של הוגי פוסטקולוניאליזם – אדוארד סעיד שגרס כי המערב – כמעין ישות תרבותית אחידה מיוון ועד ימינו – מגדיר את עצמו ביחס ל"מזרח", שזוהה אצל היוונים עם ממלכת פרס, ועם הזמן זוהה עם העולם הערבי והאסלאם. ההבחנה בין "הם" ו"אנחנו" גורמת להטיית יחסו של המערב למזרח בדרכים שונות, שביטוין הפוליטי הוא "סטריאוטיפים גזעניים, אידאולוגיים ואימפריאליסטים". סעיד כינה את הפרשנות הזאת "אוריינטליזם" וטען שהיא באה לידי ביטוי בכל אינטרקציה של העולם המערבי עם המזרח, ובפרט במחקר, בספרות ובאומנות. (מתוך ויקיפדיה). לפי גישתו של הומי באבא, אין זה מדויק לדבר על דיכוי תרבותי של עולם המערב כנגד המזרח בתקופה הקולוניאלית, אלא יש "מפגש" תרבותי, בו כולם משפיעים על כולם והתוצאות הן פרי של הכלאה בין הצדדים (מתוך ויקיפדיה).

    את עוברת כאן על ציר הזמן מתפיסה "תמימה" של שוויון, לתפיסה שבה כסף נותן את הטון, ומשם לזאת שאומרת שאת ובני עדתך מדוכאים ובסוף את מגיעה למשהו קצת יותר הרמוני שאומר שיש השפעה הדדית, מעניין מה את חושבת על כל זה בניסיון החיים שצברת? כיצד את היית עושה את הדברים?

    בפסקא השביעית, את מתייחסת לגישתו של הומי באבא, על כך שאולי את יכולה סוף סוף להשלים עם עצמך. אדם עם זהות שאינה בהכרח מקושרת לשורשים שמהם היא יצאה, אלא, למרחב תרבותי, יותר עכשווי. מקום שיש סיכוי שיכל לתת לך קצת שקט. אך אז, את שואלת מדוע "קיים ניסיון לחשוף את ה"חיקוי" שלי?" את מעלה במילים ולא ברמזים את עניין ה"חשיפה". בהמשך שוב עולה השאלה מי הם גורמי האכיפה העדתית או השוטרים האמיתיים אותם את מזכירה? האם הם בני עדתך? המדכאים? או שניהם גם יחד?

    בפסקא השמינית – את מתחילה בכך ש"נפלאה מעינייך היכולת…” ביטוי שאינו ברור לי כל כך. הוא יכול להגיד שאת מתרשמת מיכולת ההתנגדות של אנשים, שלך אין את היכולת הזאת או שניהם גם יחד. יש כאן זעקה ששוב קשה לקשר אותה למשהו מתוך הדברים שכתבת. האין בכל אחד מאיתנו קיימת זעקה עבור משהו? את ממשיכה אל הגישה הפרקטית של הורייך ואל אילוצי החיים שלך. ומסיימת במסקנה שטחית שמבטאת אולי ייאוש של דרך ארוכה וקשה שבסופה אין מוצא.

    פסקת הסיום מרמזת בצורה לא ברורה על כך שהחלטת להפרד מהחבר על סמך כל הארועים הללו…

    אין ספק שמה שכתבת מעלה תהיות על תפקיד היצירה שעומדים מאחוריה רגשות של דיכוי וקיפוח.
    מלבד שאלה זאת דברייך פתחו בפניי הרבה שאלות שהייתי מודה לך אם היית ממשיכה ומתייחסת אליהם בצורה כלשהי, אולי כדיאלוג.
    מה המקום וההשפעה של כל אחת מהקבוצות שאת מתארת "בני עדתך"\”אשכנזים" וכו' בתחושת הדיכוי שאת מרגישה?
    באופן היפוטתי אם את או מישהו ממשפחתך היו זוכים בהגרלת הלוטו, האם היית נשארת לגור בשכונה בה גרת?
    מהו סדר חברתי צודק או נכון עבורך?

    כל ישראל חברים,
    ארז.
    ehad.shetohe@gmail.com