• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מכתב מבית הסוהר

לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי: האסיר הפוליטי עבדאללה אבו רחמה כותב מכלא עופר על המשך המאבק הלא-אלים בבלעין, וגם על בנו התינוק שעדיין לא למד להגיד "אבא" – כי אינו מכיר את אביו
עבדאללה אבו רחמה

לפני שנה בדיוק, בשעות הקטנות של הלילה, פלש הצבא הישראלי לדירה של משפחתי ברמאללה וקרע אותי בכוח מאשתי מג'ידה, מבנותי לומה וליאן, ומהתינוק שלי ליית', שהיה אז בן תשעה חודשים בלבד. כרכז הועדה העממית נגד הגדר וההתנחלויות בבלעין הרשיע אותי בית המשפט הצבאי בעבירות של ארגון הפגנות בלתי-חוקיות ובהסתה. אותן "הפגנות לא חוקיות" הן למעשה המאבק העממי הלא-אלים, שהכפר בלעין מנהל מזה שש שנים נגד חומת האפרטהייד, שנבנתה על אדמותינו.

זה נראה לי קצת תמוה שאותה שופטת צבאית קראה להפגנות שלנו לא-חוקיות והרשיעה אותי בהשתתפות בהן, לאחר שהסמכות המשפטית הגבוהה יותר בעולם, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, קבעה שגדר ההפרדה שישראל בונה בשטחים הכבושים אינה חוקית ויש לפרק אותה, ואפילו בית המשפט העליון הישראלי הורה לפרק את הגדר בבלעין.

האשימו אותי כי אני מסית לאלימות. גם זו האשמה תמוהה. הרי המחסומים, הסגרים, העוצרים, גניבת האדמות המתמשכת, הדיכוי האלים, המעצרים הם הגורמים האמיתיים המסיתים לאלימות. למרות שהכיבוש הישראלי מנסה ככל יכולתו להסית אותנו למעשי אלימות, אנחנו בבלעין בחרנו בדרך אחרת. בחרנו להפגין באופן עממי ולא-אלים, יחד עם תומכינו הישראלים והבינלאומיים. אל מול הדיכוי ואי-הצדק, בחרנו במסר של תקווה ושל שותפות אמיתית בין ישראלים לפלסטינים. זוהי בדיוק העמדה בה מנסה הכיבוש הישראלי לחבל בעזרת מוסדותיו השונים, ובהם בית המשפט הצבאי. אחד מאנשי התביעה הצבאית אמר לעו”ד שלי, גבי לסקי, ללא כל בושה, שהמטרה של הצבא כאשר תבע אותי היתה "לשים סוף" להפגנות בבלעין.

עבדאללה אבו רחמה בבית המשפט הצבאי עופר, 15.09.10. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס
ההפגנה השבועית בבלעין, 17.09.10. צילום: אקטיבסטילס

הורשעתי בארגון הפגנות לא-חוקיות ובעבירת ההסתה, וזאת לפי צו 101 בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת. הצו קובע כי ההפגנות שלנו אינן חוקיות מעצם קיומן, שכן כל התכנסות של יותר מעשרה בני אדם מצריכה אישור מהמפקד הצבאי באזור. לפי הצו, מסית הינו "כל אדם אשר מנסה, בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", ועונשו המקסימלי הוא עשר שנות מאסר. נוסח הצו כל כך מעורפל וגורף, שכל אמירה או מעשה יכולים להיחשב כהסתה. בעצם, גם הדברים הללו היו יכולים להיחשב להסתה, אם רק היה נאמרים בשטחים הכבושים.

ב-11 באוקטובר השנה, גזר עלי בית המשפט הצבאי 12 חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וקנס כספי. אני ובני משפחתי, ובמיוחד בנותי, ספרנו את הימים שנותרו עד שחרורי. התביעה הצבאית המתינה עד הרגע האחרון, ימים ספורים לפני תאריך השחרור שלי, ורק אז הגישה ערעור על גזר הדין בטענה כי יש להחמיר את עונשי. כעת, למרות שסיימתי לרצות את העונש שנגזר עלי, אני עדיין נתון במעצר. אני ואחרים, שהמשפט הבינלאומי הכריז עלינו כ"מגיני זכויות אדם", נחשבים בעיני המשטר הצבאי לפושעים, שיש למנוע מהם את חירותם ואת כל יתר זכויותיהם.

בשנה שבה הייתי בכלא, נמשכו ההפגנות נגד הגדר בכפרים בלעין, נעלין, מעסרה ובית אומר. גם הכפר נבי סלאח הצטרף למאבק העממי המשותף נגד הכיבוש וההתנחלויות. לצד המאבק העממי, הולכת וגדלה גם תנועת ה-BDS, הקוראת לחרם, למשיכת השקעות ולהטלת סנקציות על ישראל, עד אשר תמלא את התחייבויותיה לפי החוק הבינלאומי ותכיר בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. אני מקווה שישראל לא תוכל להתעלם עוד מהקולות הברורים הנשמעים נגד מדיניותה ברחבי העולם.

בשנה שבה הייתי מאחורי סורג ובריח עשה בני ליית' את צעדיו הראשונים ולמד להגיד את מלותיו הראשונות. המלה "אבא" לא היתה בין המלים האלה, משום שבני אינו מכיר את אביו. בנותי לומה וליאן הפכו מילדות לנערות, ואני לא יכולתי להיות עימן, לא באותם רגעים מכוננים וגם לא סתם ברגעי היום יום, בחזרה מבית הספר, בטיול ברחוב.

באותה השנה, ילדים רבים בבלעין וברחבי הגדה המערבית התעוררו באמצע הלילה, כאשר אקדח מכוון אל ראשם. בשנה זו בוצעו בבלעין עשרות פשיטות ומעצרים ליליים. תארו לעצמכם שכוחות חמושים היו פולשים לתוך ביתכם בשעות הקטנות של הלילה; אתם מתעוררים משנתכם רק כדי לגלות שאתם חיים בתוך סיוט. דמיינו לרגע כי הילד שלכם צריך היה לראות כיצד אביו נלקח בכח על ידי כוחות צבא, ידיו נכפתות, ועיניו מכוסות. אבות ואמהות, תארו לעצמכם איך הייתם מרגישים ומרגישות, אם הייתם צריכים לצפות בילדכם נאזק, נכפת, ונלקח מכם.

לפני שבועיים נפתחה דלת התא שלנו, וילד בן 16, הנראה צעיר מכפי גילו, נדחף פנימה. שותפי לתא ולמאבק אדיב אבו-רחמה, הזדעזע לראות את בנו, מוחמד, שלא ראה מאז שהוא עצמו נעצר במהלך הפגנה לפני 16 חודשים. מוחמד חייך כשראה את אביו, אבל פניו היו אדומות ונפוחות וניכר היה שהוא סובל מכאבים. הוא אמר לנו שנלקח מביתו שני לילות קודם לכן. הוא בילה את הלילה הראשון במתקן החקירות של השב"כ כאשר הוא כפות ועיניו מכוסות, וכך הועבר ממקום אחד למשנהו. למחרת, אחרי אותו לילה ארוך וחסר שינה, כשהוא מפוחד ומבולבל, נלקח מוחמד לחדר החקירות. כיסוי העיניים הוסר ממנו, והחוקר החל להראות לו תמונות של אנשים מהכפר. כאשר מוחמד השיב לחוקר כי הוא אינו מזהה את האדם בתמונה הראשונה, החוקר סטר לו בחוזקה על פניו. כך בכל שאלה. כאשר מוחמד לא השיב לשביעות רצונו של החוקר, החוקר השיב לו כגמולו בסטירות ובאגרופים. החקירה הזאת, אתם ודאי יודעים, אינה יוצאת דופן.

בעצם, חקירתו של מוחמד היתה כן יוצאת דופן במובן אחד: סירובו העיקש לשתף פעולה עם החוקר שלו. בשל כך ובשל הייצוג הטוב לו זכה, מוחמד שוחרר לאחר ימים ספורים, והוא יזכה לראות את אביו יוצא מכלאו ממש בעוד שלושה ימים. ילדים פלסטינים רבים נשברים בחקירות השב"כ. אני, אדיב, חברי הוועדה העממית בנעלין, ועוד אלפי אסירים פלסטינים, הורשענו ונכלאנו על סמך אותן עדויות מפלילות של ילדים, אשר נגבו תחת לחץ ואלימות. כאשר הקטינים שהעידו נגדי במתקן החקירות בשב"כ חזרו בהם מעדותם המפלילה על דוכן בית המשפט, ואמרו כי אמירותיהם ניתנו תחת לחץ וכפייה, הכריז עליהם השופט כעל עדים עוינים.

אדיב אבו רחמה בבית המשפט הצבאי עופר, 21.10.10. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

אדיב אבו רחמה ואנוכי היינו הראשונים שהורשענו בעבירת ההסתה, מאז האינתיפאדה הראשונה. למרבה הצער, לא נראה לי שנהיה האחרונים. לעתים קרובות אני תוהה, מה המנהיגים והמפקדים הישראלים חושבים לעצמם? האם הם באמת סבורים שיצליחו לשבור את המאבק העממי הפלסטיני? האם הם באמת מאמינים כי אנחנו, הפלסטינים, מסוגלים לשבת בשקט ולראות כיצד ארצנו נלקחת מאיתנו? האם הם חושבים שאנחנו יכולים להישיר מבט לילדינו ולהשלים עם כך שהם לעולם לא יחיו חיים של חירות? ואולי הם פשוט מעדיפים אלימות על פני המאבק הלא אלים, מכיוון שאלימות תמיד מעוררת אלימות, ומעניקה להם תירוץ להמשיך בגניבה ובדיכוי.

בתי הבכורה לומה היתה בת תשע כשנעצרתי, וכיום היא בת עשר. לאחר המעצר שלי היא התעקשה להתחיל ללכת להפגנות יום השישי בכפר. מספרים לי שהיא צועדת כשהיא נושאת תמונה שלי. בני משפחתי וחבריי מקפידים ללוות אותה ולשמור עליה שם, אבל אני כמובן עדיין דואג לה. ילדות קטנות צריכות ללמוד וליהנות, ולא לדעת מה זה כיבוש וצבא. אבל דרך החומות וגדרות התיל שמפרידות ביני ובין לומה אני שומע את המסר שלה: באבא, הם לא יכולים לעצור אותנו, גם אם לקחו אותך, אנחנו נמלא את מקומך ונמשיך להיאבק למען עתיד צודק יותר. זהו המסר שאני רוצה להעביר גם לכם היום, מבעד לחומות, לגדרות, ולחוקים המפרידים בינינו, פלסטינים וישראלים.

החומה הנבנית בבלעין, 16.11.10. צילון: אורן זיו / אקטיבסטילס

*חלק ממכתב זה הוקרא במצעד זכויות האדם היום

כנראה שיעניין אותך גם: