חיים ומוות ביד הלשון

הנובלה "ספר המילים" מתארת את צמיחתה של ילדה על רקע משטר טוטליטרי, במקום שאינו מקום ובזמן שאינו זמן – ועל כן רלוונטי תמיד. ביקורת
אילנה ברנשטיין

ניתן לשנות את העולם הסובב אותנו, לעצב מחדש את המציאות שבתוכה אנו פועלים, ניתן אף להסב את לוח השנה, לחלק מחדש את שעות היממה, להחליף את המידות והמשקלים, להמיר את משמעויותיהן של מילים בשפה, למחוק מן המילון מילים "אסורות" ואף לחדש מילים שתשרתנה את מטרות המשטר; אך לא ניתן לשלוט בזיכרונות ו/או בחלומות ובהתאם לכך גם לא לשנותם או לעצבם. מכל מקום, עדיין לא.

בשעת שיעור, שבו נוכחת הילדה גיבורת הנובלה "ספר המילים" מאת ג'ני ארפנבק, המורה מספר לתלמידים כי "גם ספירת הזמן אחרת עכשיו… האדם הוא שעושה את השעונים, נכון?" ובהמשך, "…בארץ גדולה כל כך כמו ארצנו, 'אביב' הוא רק שאלה של הגדרה. השאלה היחידה היא מה רוצים לזכור ובאיזו תדירות. את יום ההולדת שלי, למשל, אני אומרת. הרי יום אחד מכל הימים בשנה הוא יום ההולדת שלי. יום אחד מכל הימים בשנה הוא היום שבו נולדתי. טוב, יום ההולדת שלך, לדוגמה, אומר המורה. עד עכשיו היו בשנה שלוש מאות שישים וחמישה ימים, נכון? הוא אומר. כן, אני אומרת. ואחרי שלוש מאות שישים וחמישה ימים יש לך תמיד הרגשה שעכשיו זה בדיוק יום ההולדת שלך. כן, אני אומרת. ומה את עושה בשנה מעוברת? שואל המורה. האם ההרגשה שלך נמשכת עוד יום? אני לא יודעת, אני אומרת. ומה היית עושה אילו איבדת את לוח השנה שלך, או אילו ישנת יום שלם ולא היית יודעת עוד מה השעה? אז ההורים שלי היו נכנסים עם השולחן הנייד עמוס במתנות ועם תיבת הנגינה". באופן זה נע הסיפור על שני צירי זמן לכל אורכו: הזמן ה"ממשי", כפי שהוא מתואר במציאות הסיפורית, וזמן הזיכרון. בתווך ניתן לאתר את העקבות המובילים מזמן אחד למשנהו ומחברים ביניהם.

לקראת סופו של הדיאלוג, המורה מצליח לשכנע את הילדה כי אילו נכנסו הוריה עם העגלה הניידת עמוסת המתנות אחרי מאתים וחמישים ימים הרי שגם אז היא היתה מקבלת בשמחה את המתנות ועל כן "הכל שאלה של הגדרה". כי הרי "האדם הוא זה שעושה את השעונים ולא להפך". מובן מאליו שהמורה נוקט מניפולציה רגשית בשימוש שהוא עושה במתנות, שכן איה הוא הילד שיסרב למתנות גם אם הן אינן ניתנות ביום הולדתו.

כך או כך דיאלוג זה הלקוח מן הנובלה – המתארת את צמיחתה של ילדה על רקע משטר טוטליטרי במקום שאינו מקום ובזמן שאינו זמן – כמו דיאלוגים רבים נוספים בין הגיבורה לעולם המבוגרים הסובב אותה, מעיד על הפער העצום שבין תפיסת המציאות של הילד לעומת תפיסת המציאות של המבוגר. פער המשמש כתחבולה ספרותית לאורך היצירה כולה ומעצים פעם אחר פעם את האירועים המצמררים והבלתי ניתנים לתפיסה המתוארים בה. היות ואין ציונים של זמן ומקום ניתן לראות בנובלה משל לכל המשטרים הטוטליטריים ובמידה רבה גם לאלה שאינם טוטליטריים בכל הקשור בחופש המחשבה והביטוי.

כך או כך, בין סוגי המספרים העומדים לרשותו של הסופר, המספר הלא מהימן – כלומר מספר אשר מתוך אי-ידיעה או אי-הבנה, ולעתים אף מתוך כוונה מפורשת, מסתיר את האמת, מוסר עובדות בלתי בדוקות ומעלה השערות ודעות שאין להן עגינה ביצירה – הוא מספר בעל כוח רטורי רב עוצמה. היפוכו של מספר זה הוא המספר המהימן, כלומר מספר שהיגדיו ודעותיו מתקיימים לכל אורך היצירה ואינם מוכחשים על ידי עדות סותרת, דיבור אחר או על ידי תפניות עלילתיות שמוצאן בעובדות חדשות הצצות בשטח. בשני המקרים מספרים אלה הינם דמויות בסיפור והם מספרים את סיפורם בגוף ראשון להבדיל מהמספר הכל יודע, אותה ישות-על חיצונית לסיפור – אלוהי היצירה הספרותית – אשר סמכותו חובקת כל ובינו לבין הקורא מתקיימת ברית מונחת מראש, לפיה דבריו הינם דברי אלוהים חיים ואין סיבה וגם לא טעם לתהות כיצד הוא יודע את מה שהוא יודע.

על מנת שמספר יהיה לא-מהימן עליו להתמודד עם לקות כלשהי בהתבוננותו במציאות. עיוורון למשל, או להבדיל מחלת נפש, או כל לקות שכלית המשבשת את קליטת המציאות. אך מטבע הדברים במקרים רבים מספר לא-מהימן הינו ילד או ילדה וכך גם בנובלה שלפנינו. ובכך סוד קסמה ועיקר כוחה. שכן אחד ממאפייניו של המספר הלא-מהימן הוא בהיותו עד שטעה או שהוטעה ולפיכך כתיבתו חסרה הן מפני שהוא אינו יודע עדיין את סופו של המעשה שהוא מספר והן מפני שהוא אינו מבין בהכרח את ההקשר העובדתי. כמו כן, במקרים רבים הוא אינו מכיר די את תכונותיהן של דמויותיו, זיקתו לסיפור ולדמויות היא אישית, ולפיכך נמנע ממנו להבין את מכלול התנאים והנסיבות שבעטיין התגלגל הסיפור לאן שהתגלגל.

קסמו של הסיפור המסופר מפיו של מספר לא-מהימן היא בעבודת הפענוח המוטלת על הקורא, אשר על פי רוב מכיר את המציאות הסיפורית ואת המציאות בכללה טוב יותר מהמספר עצמו. הקורא עסוק בגילוי הסתירות, בזיהוי של אי-דיוקים, ובניסיון להרכיב תמונת עולם מהימנה יותר. באופן זה מנהלים הקורא והסופר, קרי המחבר, דיאלוג מעל ראשו ומאחורי גבו של המספר. מובן מאליו שהקורא עומד על מהימנותו או חוסר מהימנותו של המספר הן באמצעות החומרים המובאים בגוף היצירה והן באמצעות הידע שלו על העולם, ניסיונו וחוויותיו.

גיבורת ספרה של ארפנבק עונה על כל המאפיינים של מספרת לא-מהימנה. לזוועתה, היא גדלה תחת משטר טוטליטרי שגם מספרים מהימנים היו מתקשים לרדת לחקרו, מסרבים לקבלו כמות שהוא וממאנים להבין את מניעיו ואת היתכנותו. ב"ספר המילים" מפליגים הילדים בדמיונם למחוזות אחרים, טובים יותר, על פי רוב לאתרי תיירות באירופה הקלאסית ומפעם לפעם נשמע קולו של אחד הילדים המספר כי הוריו טסו לרימיני או לרומא, בשעה שהקורא יודע היטב כי מן המטוסים הללו הושלכו אנשים חפים מפשע אל מותם. אמנם ביצירה עצמה אין אזכור מפורש למשטר טוטליטרי מסוים, אך בראיונות שהעניקה הסופרת ניתן להבין שהיא מהדהדת את שלטון הגנרלים בארגנטינה בין השנים 1983-1976. אותן שנים חשוכות שבהן ארגנטינה היתה תחת שלטון צבאי וכל אדם שני נתפס כ"אויב הלאום" וזכויותיו נרמסו.

פעילי זכויות אדם עם תמונות של נעדרים בפתיחת משפטו של ריינלדו ביגנונה, 2009

בנובלה שלפנינו הרקע לסיפור – אם להישען על החלוקה הגסה לדמויות, עלילה ורקע – תומך במאפייניה של הגיבורה כמספרת לא מהימנה אך בה בעת ובהדרגה, ככל שמתקדמים בקריאה והמילים נפרקות ממשמעותן הראשונית ונטענות במשמעות חדשה, היא צצה ועולה כמספרת אמינה המטיבה לעמוד על הפערים ולהבחין בסתירות ובלשונה הילדותית הישירה שלא נמחקה ואו סורסה לגמרי היא תובעת תשובות שיש בכוחן להניח להיגיון הבריא, החף ממניפולציה של הנפש הילדית. היא היתה שם, באוטובוס, בשעה ש"הם" באו לקחת אשה צעירה, מתנגדת המשטר ככל הנראה, ומשכוה בשיערה אל מותה, היא היתה שם כשהגנן יצא לחופשה כביכול שממנה לא חזר, היא היתה שם כאשר אחד מחבריו של אביה, שרק אמש סעד איתם בארוחת ערב, המשיך את חייו בגופו של פסל אבן בגינה הציבורית. "אגב, את יכולה להיות גאה שאת מכירה אותו, אומרת אמא", ומבטלת את היותו מת. כלומר ביום ראשון הבא ישוב ויסעד איתם את ארוחת הערב. הנרצחים אינם מתים בארץ שבה השמש זורחת כל העת ובדיוק כמו המזורקה בפה מינור, יצירתו האחרונה של שופן המלווה את הנובלה כפסקול מוזיקלי, הם מדוברים שוב ושוב למען יראו וייראו.

הגיבורה של ארפנבק, ככל הנראה בתו של ראש המשטרה החשאית, ראתה בעיניה וחוותה על בשרה את אימי השלטון, את קורבנותיו ואת תהפוכותיו ועל מנת להמשיך ולשרוד ולכל הפחות להעניק סדר לדברים היא וחברותיה מפרשות את היריות הנשמעות מדי יום פעם כצמיג שהתפוצץ ופעם כזיקוקין דינור לרגל שמחה משפחתית שלא היתה ולא נבראה.

אך בלכתה לישון, במיטתה, בשעה שהיא נמצאת ביחידות עם מחשבותיה וזיכרונותיה היא מוחקת במחק, תרתי משמע, את עורה, משפשפת שוב ושוב ומנקה אותו כדי שידיה ייראו כמו ידיה של חברתה מארי, שהעור שלה הוא אחר, "כאילו הוא עשוי בעצם משעווה או מאבן, והלכלוך פשוט מחליק ממנו". מחיקת העור היא למעשה מחיקת הטקסטים הנוראים הנכתבים עליו, כמו על דף נייר, מדי יום ביומו. מן הראוי לציין בהקשר זה שהשלטונות לא הבחינו בניקיון כפיה של מארי, מכל מקום לא בניקיון כפיה של אמהּ  וגם מארי מוצאת את מותה ולו על מנת לרמוז לאמהּ שהתנגדות מובילה למוות.

רבות נכתב ולא בלי סיבה כי הגיבורה הראשית של הנובלה היא השפה, וכי שפתה של הגיבורה ושפתה של ג'ני ארפנבק יותר משהיא פרוזה היא שירה. המספרת שעל כתפי הילדה הדלות שלה מוטל לספר את הסיפור, שהיקפו ומוראותיו אינם ניתנים לשיעור, מבקשת לחזור אל המשמעות הראשונית של המילים. אל המחשבות שמאחורי המילים, אל המחשבות בטרם התהוו לשפה. פרדוקס מוכר מתחום הפילוסופיה של השפה שכן באין מילים האם ניתן בכלל להעלות על הדעת חשיבה?

אבא ואמא. כדור. מכונית. אלה הן אולי המילים היחידות שהיו שלמות ותמימות כשלמדתי אותן. ואחר כך גם הן נהפכו, נעקרו מתוכי ושבו והוכנסו במהופך, ההפך מכדור הוא גם כן כדור, וההפך מאבא ואמא אבא ואמא". המילים שאותן היא זוכרת מן התקופה שלפני ההפיכה הצבאית ולפני שאומצה ללא ידיעתה זוכות למשמעות חדשה בתקופה שאחריה. אמא ואבא אינם אמא ואבא, שכן אט-אט מתחוור כי הוריה של הגיבורה הוצאו להורג על ידי אביה, והכדור אינו כדור משחק תמים, אלא קליע רובה. "אני רואה עץ ואומרת עץ, אני מריחה עוגה שאמא אופה ביום ראשון ואומרת עוגה, אני שומעת ציפור מצייצת בגן ואמא אומרת: כן, ציפור. אנחנו מכניסים את העוגה לפה, היא נעלמת בתוכו, פה, עיניים ונחיריים: חורים, התחלות של דרכים, איש אינו יודע לאן הן מובילות, בטן, אומרת אמא, אבל אף פעם לא ראיתי את הבטן מבפנים, מה שאני אוכלת יוצא שוב מלמטה לפחות, אבל הדברים שאני מכניסה לעיניים, לאן הם הולכים?" ובמקום אחר, "בראשית היתה המילה, אומר האיש שעומד על דוכן הדרשות".

המחשבה נדרשת למתווך חושי על מנת לזכות בייצוג. היא אינה יכולה להופיע בצורתה ה"טהורה" וככל שאמצעי הייצוג יהיו משוכללים יותר אזי עולם המחשבות יהיה עשיר יותר. מובן כי מושגים ואובייקטים הם אלה העומדים בתשתית השפה וזוכים למכנה משותף רחב להבדיל מייצוגים מנטליים לדוגמה, ואכן המילים הבודדות, נטולות ההקשר לכאורה, הן בבסיס הלשון שנוקטת ארפנבק. אך על פי רוב מילים אינן מופיעות במבודד, הן תלויות הקשר ומובנן משתנה לעתים רבות בבניית משפט כמו גם ברצף הטקסט.

ויטגנשטיין כתב בראשית דרכו ("מאמר לוגי פילוסופי") על המילים כייצוגים של אובייקטים בעולם, ובהמשך ("חקירות פילוסופיות") הגיע למסקנה הפוכה לפיה השפה יוצרת הבניה חדשה של המציאות. כלומר השפה אינה מייצגת את המציאות אלא מחוללת אותה ובין שני הקטבים הללו מתגולל הסיפור שלפנינו. הילדה חווה בלשונה כי המציאות אינה ניתנת לייצוג על ידי מילים. הן מפני שאין מילים לתאר את המציאות הסובבת אותה והן מפני שהמציאות, כפי שהיא הכירה אותה באמצעות השפה, אינה המציאות כלל וכלל שכן השפה היא תמיד יותר ממה שהיא מסגירה ולעולם נדרשת לפרשנות. באותו אופן יש ביכולתה של השפה לחולל שינויים במציאות שאינם ניתנים לזיהוי במילים עצמן, אפילו לא ברצף הטקסט וכאן טמונה הסכנה של השימוש בשפה. אחד מתפקידיה של הפילוסופיה היא לתקוף את ה"אמת המוחלטת" של השפה, להכניע את שליטת המילים, כל אותן מילים חד-כיווניות וחד-ערכיות ולעתים קרובות נדמה כי טקסטים ספרותיים מיטיבים לעשות זאת, וכזה הוא הטקסט שלפנינו שהנחת היסוד שלו היא שהחיים הם לשון והמוות הוא בידיה.

ספר המילים

ג'ני ארפנבק

הוצאת כתר (2010)

120 עמודים

84 שקל

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.