העתיד מעולם לא נראה שחור יותר

כל מחזה באנתולוגיה החדשה של מחזאות גרמנית מנפץ ומרסק את יסודותיה ואת ערכיה ההומניסטיים והבורגניים של החברה הגרמנית של סוף המאה העשרים. אולם, אין כאן בהכרח כוונה לבנות מן ההריסות שנופצו יסודות חדשים, אלא דווקא להשאיר אדמה חרוכה
נעם גיל

לאחר קריאת שבעה מחזות גרמניים חדשים שיצאו באסופה החדשה של הוצאת רסלינג, קשה שלא לחוש עצב קל נוכח תמונת העולם המדכדכת המשתקפת באופן גורף בכל אחד מן המחזות. ואולם, העצב עולה בין השאר גם מן ההשוואה הבלתי נמנעת בין המחזאות האירופית לבין המחזאות המקומית של עשר השנים האחרונות. אם הכתיבה התיאטרלית המשתקפת באנתולוגיה היא צעירה, אלימה, מבלבלת, יומרנית, אזי מנהלי התיאטרון (בעיקר הרפרטוארי) בישראל מבקשים להתרחק מאותם מאפיינים על ידי הליכה עקבית ו"חסרת פשרות" בכתיבה מבוגרת, ממוסדת ונהירה.

אי אפשר שלא לתת את הדעת גם להשקעה ולתשומת הלב הרבה המוקדשת בגרמניה בפרט ובעולם התרבותי במערב בכלל (אנגליה, צרפת, ארצות הברית ומדינות נוספות) לכתיבה "צעירה", המתאפיינת לאו דווקא בגילם של המחזאים אלא דווקא בתכני המחזות ובסגנונם.

המחזות המאוגדים באנתולוגיה נכתבו והופקו ב-12 השנים האחרונות. כל מחזה בדרכו מנפץ ומרסק את יסודותיה ואת ערכיה ההומניסטיים והבורגניים של החברה הגרמנית של סוף המאה העשרים. אין כאן בהכרח כוונה לבנות מן ההריסות שנופצו יסודות חדשים, אלא דווקא להשאיר אדמה חרוכה לדמויות ולצופים כאחד. העתיד מעולם לא נראה שחור יותר. גם מבחינה זו מעניין לקרוא את המחזות באנתולוגיה על רקע המחזאות והתאטרון הישראלי, כאשר הרצון (הפתולוגי כמעט) לרסק כל חלקה אירופית מערבית טובה ממחיש את העדרה של ביקורת ישראלית שפוגעת בעצבים הרגישים (אם נותרו עוד כאלה) של הממסד הישראלי החלוד. אין זה אומר שהמחזות הגרמניים שבאסופה עולים ברמתם על מחזותיהם של מיטלפונקט, סובול וחבריהם. נהפוך הוא. עם כל הביקורת לממסד הרפרטוארי הישראלי, אי אפשר להימנע מן ההרגשה שהייאוש הגרמני כפי שמשתקף במחזות שבאנתולוגיה נעשה נוח מדי וכי ההרס נהפך לאופנתי.

במחזה "אדם גייסט" של דאה לוהר מתואר מסעו הכושל של בחור צעיר שזה עתה שכל את אמו. בניסיונו למצוא מחדש קשר עם החברה שממנה כבר מזמן התנכר, הוא אונס ורוצח נערה צעירה, מסתבך עם סוחרי וצרכני סמים ועם גלוחי ראש אלימים, מתוודע לאינדיאני מעורר השראה, מתגייס לצבא, נוסע לבוסניה, נחשף לזוועות המלחמה ועורק. מוסדות החברה האירופית – החל במשפחה, עבור במוסדות המדינה, וכלה בצבא ובדת – נהפכים לתחנות ארעיות שמחריפות את ייאושו של אותו ישו מודרני. ואולם, הגאולה אינה מגיעה והמסע חייב להסתיים. המחזה הרציני הזה כורע תחת נטל הסמליות החבוטה והדידקטית.

תכונה זו אינה מאפיינת רק את יצירתה של לוהר. במרכז מחזהו של פאלק ריכטר "אלוהים הוא די. ג'יי", עומדים "הוא" ו"היא", צמד טכנוקרטים דברניים שמחליטים לתעד את חייהם בפני הקהל בבית ובתיאטרון. הם מדברים את עצמם לדעת: מספרים סיפורים, ספק אמיתיים ספק מומצאים, חלקם אלימים (אונס, גילוי עריות וכו') חלקם פסוודו-אינטלקטואלים (על "עולמות אופוזיציונליים" ו"קונספציות חדשות על המציאות"), חלקם נרקסיסטיים וחלקם סתמיים להחריד. בתוך עולם המלל הזה ניתן לחלץ, בעיקר לקראת סופו, איזו "אמת" (רחמנא ליצלן) תיאטרונית שאותה הדמויות מנסות ללא הצלחה להסוות, אך גם האמת הזאת נשטפת בין אינספור דימויים תרבותיים ואינטרטקסטואליים שמרוקנים, כנראה במכוון, את המחזה מאיזושהי אותנטיות מודחקת.

את המחזה השלישי באסופה, "מר קולפרט" של דויד גיסלמן, ראיתי לשמחתי בתמונע (בבימויו של מולי שולמן). במרכז העלילה עומדת ארוחת ערב שמתפתחת במהרה לאורגיית דמים אכזרית. מר קולפרט עצמו שוכב כנראה מת אי שם בדירתו, והוא אינו האחרון שעתיד להירצח במהלכה של אותה ארוחה, שבה שרה וראלף, פקידה ומומחה לתורת כאוס, מארחים את אדית ורלף, קולגה של שרה וארכיטקט מצליח וקפריזי. המחזה מופרך ומשעשע כאחד ומצליח לתבל אמירה חבוטה על מהותו של ה"בידור" בחברה הבורגנית המנוונת בה אנו חיים, בהומור ניהיליסטי וגרוטסקי.

מתוך ההצגה "אדם גייסט" מאת דיאה לוהר. בימוי: לילך דקל- אבנרי

במרכז מחזהו של אלברט אוסטרמאייר "עמק המוות" נמצא זוג "תקוע" באמצע המדבר, ללא מים, ללא דלק וללא עתיד. במהלך שהותם בני הזוג נפגשים עם דמויות רצחניות ומסוממות שממררות להן את החיים. אלו הן דמויות ש"חיות בסרט" כפי שדזמנוד, הגיבור, מתאר. המחזה הוא טריפ מדברי שכולל רציחות, אונס, סמים, קטיעות איברים, במעין שילוב של נוף מידברי אמריקאי, מנטליות גרמנית דקדנטית, קצת קולנוע, קצת "התופת" של דנטה, קצת ניכור אירופי וכו'. בדומה למחזות הקודמים, הגודש האינטרטקסטואלי והפורנוגראפיה הדרמטית, מנכרים את הדמויות זו מזו ואת הקהל (או לפחות את הקורא) מן המחזה עצמו.

מעניין להיווכח שדווקא המחזה המוצלח שבאסופה הוא זה שזכה להפקה רפרטוארית בישראל. "המכוער" של מריוס פון מאיינבורג עלה לפני שנתיים בתיאטרון חיפה (בבימויו של ארי רמז). במרכז המחזה עומד לטה המכוער, טכנאי חשמל אפרורי, שמחליט לעבור ניתוח פלסטי חדשני שיגאל אותו מכיעורו. במהרה הוא הופך לסיפור הצלחה, אך למורת רוחו מגלה שפניו החדשים הושתלו על שלל גברים נוספים. הזיוף מאבד במהרה את "מקוריותו", כאשר כל האנשים נעשים דומים אלה לאלה. היצרן נהפך במהרה למוצר, אוביקט משוכפל ונטול תוכן שמאבד במהרה מערכו. כוחו של המחזה מצוי באופן בו אורג פון מאיינבורג את העלילה הקולחת, כאילו עבר מבלי משים בין הדמויות והתמונות ברצף אחד עד שזהותיהן התערפלו. אותו ערפול בא לידי ביטוי גם בגילום כפול ומשולש של חלק מן השחקנים, עד שמאפייני הזהות המודרנית (ממשפחה, עבודה ועד לפנים ממש) מתרוקנים מכל תוכן.

קטע מתוך ההצגה "מר קולפרט" (בימוי: מולי שולמן)

מחזהו של פריץ קאטר (לטריסטן) "Heaven", הוא מעין פסיפס של דמויות מזרח-גרמניות המלהגות לעתים במונלוגים ולעתים בדיאלוגים דידקטיים על החברה שבה הם חיים. הדמויות דשות באופן אין סופי במצבן, בעולם ש"אולי עוד נראה כמו פעם אבל כלום בו לא מתפקד עוד". אין חדש תחת השמש.

את המחזה של אניה הילינג "חושים" ניתן לסכם כבר מכותרתו. המחזה מורכב מחמישה סיפורים "חושיים" על הראייה, השמיעה, התחושה, הריח והטעם. הסיפורים עוסקים באופן מטאפורי בקשר הנפרם ונתפר בין דמויות תלושות המחפשות ו"חשות" את עצמן באופן מטאפורי וקליני כאחד – "יש לי קליפה. עור כפול". הן מתארות את השריטות והצלקות הייחודיות של כל אחת מהן. בדומה למחזה הקודם, הדמויות מדברות את עצמן לדעת  באופן דידקטי המכהה גם את חושיו של הקורא עצמו.

המחזה האחרון באסופה "כאן ועכשיו" מאת רונלד שימלפפניג, מתאר את חתונתם של קטיה וגאורג. זו חתונה שנולדה בחטא ומותה יבוא בטרם עת. סיפורן של הדמויות מסופר על ידיהן בדטרמיניזם חובק כל, כאשר תחושותיהן מתוארות כאילו שוחקו במשחק של קירבה והיפרדות, אהבה ובגידה.

כל המחזות שבאנתולוגיה הוקרבו במידה זו או אחרת על מזבח ה"אמירה". תמונות העולם המתוארות, חלקן זוועתיות וגרוטסקטיות, כולן מייאשות, ונטולות תקווה, מונוטוניות ופשטניות מדי (אפילו ב"המכוער" וב"מר קולפרט" המענגים), דווקא מפאת יומרנותם הרבה. אוי לה לגרמניה אם הווייתה אכן משתקפת באותם מחזות, שכן אם כך הדבר, גם המאה ה-21 לא תהיה המאה שלה.

מחזאות גרמנית של המאה ה-21. אנתולוגיה

הוצאת רסלינג

עורכים: עמוס דולב, לילך דקל-אבנרי, מתיאס נאומן

688 עמ'

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שירה אוחיון

    התיאטרון הוא פרי המצאתם של היוונים, תוצר של התרבות הדמוקרטית היוונית. מודל התיאטרון היווני הקלאסי הופץ בכל הערים ההלניסטיות במזרח ומחזות הועלו באלכסנדריה, בסוריה, ירושלים ובית שאן וקיסריה.
    התרבות ההליניסטית שאפה לממזג מזרח ומערב ובזה היה כוחה: בפתיחות, בשילוב ובהפריה הדדית בין תרבויות.
    ואילו כאן בארץ מתבצרים מנהלי התיאטראות הרפרטוארים הגדולים על כסאותיהם משך עשרות שנים משל היו מלכים בני שושלת נצחית, בתוך מבני בטון מפלצתיים , בעלי חרכי ירי צרי מימדים בקומות העליונות, או במרתפים אפלים…משל היו במגננה נגד ההמונים המבקשים להם תרבות פתוחה יותר, משתלבת ומתחברת אל המרחב הגיאו פוליטי הים תיכונישמסביב לבועה התל אביבית. ההתבצרות הזו והפחד מפני היפתחות למרחב, לחדשנות או חלילה לביקורתיות שתכרות את ענף הדפנה ההגמוני האשכנזי עליו הם נחים מזה שישים ואפילו יותר שנים, איננה רק התבצרות פיזית אלא גם התבצרות אינטלקטואלית ומוסרית בתוך תרבות פסבדו-אירופאית כי כמו שמורה הפוסט- אירופה אינה קופאת על שמריה…
    אלמלא בג"ץ הקריטריונים שפתח קצת את המרחב התיאטרלי גם לתיאטרוני ילדים ופרינג'
    היו עסקני התיאטרון ממשיכים לחגוג על העוגה התקציבית לבד ולשמור על קופת האוצר מכל משמר,בעיקר מפני גדות והשקפות חדשות, או חלילה טחס "תרבויות אחרות". השאלה למה אנחנו צריכים מכספי המיסים שלנו לממן את הניוון המוסרי והתרבותי הזה? אני מזמן הדרתי את רגלי מהתיאטראות "הישראלים" קרי האשכנזי, למעט הצגה פה ושם על הקרביים הפולניות של לוין או הווגינות של ההן מצ'עמם לי שם. וואלכ הם צודקים שימי ופילוס.מצ'עמם. תלבושות ראווה ופוזה יש שםן למכביר אבך תכ'לס מדובר התיאטרונים שמרנים, מנוונים, לא ביקורתיים רדודים עם קריצה ענקית לתיאטרון בידורי מסחרי. ואינם מייצגים את הצרכים של מרבית הציבור

  2. שרון

    ראיתי את אדם גייסט- מחזה בועט וביקורתי בהפקה מודרנית ומעניינת – מומלץ למי שמאס בערוץ 2 שהולך בקמארי.