תרופה מרה

חוק התרומות החדש הכרחי בחשיפת ניגודי האינטרסים בין חברות התרופות למרכזי מחקר רפואיים. לא פלא שהרופאים כל כך בלחץ
יוסי דהאן

הבוקר רוני לינדר גנץ מדווחת ב"דה מרקר" על "סערה במערכת הבריאות בעקבות חוק התרומות". החוק, שלמעשה הינו הוספת תיקון לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, נועד לחייב דיווח מלא של תרומות שמעבירות חברות תרופות וציוד רפואי לרופאים ומוסדות רפואיים. הוא נועד לחייב תורמים ומקבלי תרומות (ארגונים או רופאים ורופאות) לדווח על סכום התרומה ומטרתה – מידע שהם אינם חייבים לדווח עליו עתה. מקור הסערה הוא דרישתם של הרופאים ושל מספר חברי כנסת להטיל את חובת הדיווח גם על 24 אלף אחים ואחיות.

אולם יש להניח שרוב האחיות לא מקבלות תרומות מחברות תרופות; גם אם חלק מהן נוסעות לכנסים הממומנים על ידי חברות תרופות, ניגוד העניינים במקרה שלהן הוא שולי ביותר לעומת פוטנציאל ניגוד האינטרסים העצום של רופאים, חוקרי רפואה ומוסדות בריאות. כמו כן, כפי שמציין סמנכ"ל משרד הבריאות "יש 24 אלף אחיות, רובן עובדות במוסדות ציבוריים ולא פרטיים, ואם הן מקבלות תרומה זה דרך המוסד – כך שהמוסד ידווח על התרומה בכל מקרה". נדמה שרעיון הכללתן של האחים והאחיות נועד ליצור על פי דבריו: "רשימת מקבלי תרומות ארוכה ומייגעת שבה יטושטש חלקם של הרופאים". בקיצור, לקבור את המידע הרלבנטי והחשוב בהררי מידע שולי ולא רלבנטי, ועל ידי כך להקשות על חשיפת ניגודי האינטרסים שבין חברות התרופות לרופאים ומוסדות המחקר מקבלי התרופות.

על מנת לעמוד על חומרת הבעיה של ניגודי העניינים הללו, שבישראל הם בגדר מידע חסוי, מומלץ לקרוא את מאמרה של Marcia Angell בכתב העת Boston Review, שהקדיש גיליון שלם לנושא תחת הכותרת "Big Pharma, Bad Medicine". אנגל היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת הרווארד ובעבר שימשה עורכת כתב העת הרפואי מהנחשבים ביותר בתחום הרפואה, New England Journal of Medicine. כותרת מאמר המערכת שכתבה לפני פרישתה הוא "האם המחקר האקדמי הרפואי עומד למכירה?" המאמר נכתב בעקבות פרסום מחקר קליני בכתב העת על תרופה אנטי-דיכאונית בשם Serzone. אנגל מספרת, שלחוקרים היו קשרים כל כך ענפים עם חברות התרופות כולל זו המייצרת את Serzone, שפרסום חשיפת הקשרים הללו היתה יוצרת מסמך ארוך יותר מהמחקר עצמו. כך, למשל, החוקר הראשי היה ראש מחלקת הפסיכיאטריה באוניברסיטת בראון, שבאותה שנה קיבל יותר ממיליון דולר מחברות תרופות עבור ייעוץ.

אנגל, שעיקר מאמרה עוסק במוסדות מחקר רפואה אקדמיים, מבחינה בין המטרות של מוסדות מחקר רפואיים שתפקידם הוא לחנך את דור הרופאים החדש, ליצור מחקר מדעי חשוב ולהעניק טיפול רפואי הולם למטופלים החולים והנזקקים ביותר, לבין המטרות של חברות התרופות שכל עניינן הוא להגדיל את רווחי בעלי המניות שלהם. החברות מפתחות תרופות חדשות, אולם תרופות אלו אינן בהכרח תרופות חדשניות או תרופות חשובות. למעשה, כותבת אנגל, התרופות הרווחיות ביותר הן הפחות חדשניות. שלא כמו המוסדות האקדמיים, מטרת חברות התרופות אינה לחנך רופאים, אלא אם כן זה מקדם את מכירת תרופותיהן. המטרות הסותרות הללו של מרכזי המחקר הרפואיים מצד אחד וחברות התרופות מצד שני, מטושטשות – ולא במקרה, טוענת אנגל; כיוון שהטשטוש הזה מסייע לחברות התרופות להציג את עצמן כגופי מחקר וחינוך רפואי, וזה משרת גם את החוקרים כיוון שהם לא צריכים להתעמת עם המציאות הבעייתית שבמרכזה ניגודי עניינים.

אנגל מתארת את השינוי הגדול שחל במחקר הרפואי וביחסים בין חברות התרופות לחוקרים מאז אמצע שנות השמונים. רווחיות חברות התרופות, שלמרות הרטוריקה תקציבי השיווק שלהן גדולים יותר מהתקציבים שהם מקצים למחקר, עלתה באופן דרמטי, בעוד שבאותה תקופה הקיצוצים בתקציבי מוסדות המחקר הרפואיים הלכו וגדלו. התפתחויות אלו יצרו תלות של מוסדות המחקר בחברות התרופות. המצב כיום, כותבת אנגל, הוא ש"מרכזי המחקר הם לא יותר מספקי נבדקים למחקר ואוספי נתונים. הם פועלים על פי ההנחיות של חברות התרופות המממנות את המחקר. הגופם המממנים הם מנתחי הנתונים, הם גם כותבי המחקר והם גם אלה המחליטים האם לפרסם את המחקר ומתי. בחלק מהמוסדות לא מרשים לחוקרים לראות את כל התוצאות".

עטים שקיבלו רופאים מחברות התרופות מוצעים למכירה באי-ביי

פרקטיקות אלו מנוגדות לחלוטין לסטנדרטים בסיסיים של עבודה מדעית. כיום חוקרים במוסדות מחקר רפואיים משמשים כיועצים לחברות שעל המוצרים שלהן הם אמורים לכתוב חוות דעת מדעית, הם הופכים שותפים וזוכים להתחלק בתמלוגים המתקבלים מתרופות, הם מסכימים ששמם יופיע במחקרים שנכתבים על ידי חברות תרופות בעלות עניין. הם גם מוטסים לכנסים במקומות נופש אטרקטיביים וזוכים לאספקה שוטפת של מתנות.

הצגתי כאן רק חלק קטן מהניתוח של הרחב והמרתק של אנגל אודות ניגודי האינטרסים שבין מרכזי מחקר רפואיים ורופאים לבין חברות התרופות. גם התגובות של מומחים שונים למאמר של אנגל המתפרסמים בגיליון ראויים מאד לקריאה. חוק התרומות החדש בישראל הוא צעד קטן והכרחי בחשיפת ניגודי האינטרסים בין גופים מסחריים לבין רופאים, מוסדות רפואה ומרכזי מחקר רפואיים. ניגודי אינטרסים המוסתרים היטב בישראל על ידי הרופאים וחברות התרופות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עדי בן יעקב

    אבל תמיד זה מדהים אותי שאנשים נותנים אמון ברופא שיחדור לגופם ועל שיקול דעתו בעניין, אבל לא על שיקול דעתו בעניינים של הכיס.